השעה הייתה ודאי כמעט חצות כששמעתי במרחק רב את קול רגליו של סוס. לפעמים הקול גווע, ואז נעשה שוב ברור יותר וקרוב יותר. הדרך לארלסהול עברה דרך יערות ששייכים לרוזן; הקול בא מן הכיוון ההוא, וקיוויתי שאולי זה מישהו שבא לחפש אותנו. כשהקול התקרב והתקרב, הייתי כמעט בטוח שאני מזהה את צעדה של ג'ינג'ר; עוד מעט קרוב יותר, ויכולתי לדעת שהיא רתומה לעגלה הקלה. צהלתי בקול רם, ושמחתי מאוד לשמוע צהלה עונה מג'ינג'ר, וקולות של אנשים. הם באו לאט על האבנים, ועצרו ליד הדמות הכהה ששכבה על הקרקע.
אחד האנשים קפץ החוצה, והתכופף מעליה. "זה ראובן," אמר, "והוא לא זז!"
האיש השני הלך אחריו, ורכן מעליו. "הוא מת," אמר; "תרגיש כמה קרות ידיו."
הם הרימו אותו, אבל לא היו בו חיים, ושערו היה ספוג בדם. הם השכיבו אותו שוב, ובאו והסתכלו עליי. עד מהרה ראו את ברכיי החתוכות.
"מה, הסוס נפל והפיל אותו! מי היה חושב שהסוס השחור יעשה את זה? איש לא חשב שהוא יכול ליפול. ראובן ודאי שוכב כאן שעות! מוזר גם, שהסוס לא זז מן המקום."
רוברט ניסה אז להוביל אותי קדימה. עשיתי צעד, אבל כמעט נפלתי שוב.
"הלו! הוא פגוע ברגלו וגם בברכיו. תסתכל כאן: הפרסה שלו חתוכה לגמרי לחתיכות; לא פלא שנפל, המסכן! אני אגיד לך מה, נד, אני חושש שלא הכול היה בסדר עם ראובן. רק תחשוב שהוא רוכב על סוס על האבנים האלה בלי פרסה! הרי אילו היה בדעתו הצלולה, היה מנסה לרכוב עליו מעל הירח באותה מידה. אני חושש שזה היה הדבר הישן שוב. סוזן המסכנה! היא נראתה חיוורת נורא כשבאה לביתי לשאול אם הוא לא חזר הביתה. היא העמידה פנים שהיא לא מודאגת בכלל, ודיברה על הרבה דברים שאולי עיכבו אותו. אבל למרות כל זה התחננה שאלך לקראתו. אבל מה עלינו לעשות? יש את הסוס להביא הביתה וגם את הגופה, וזה לא יהיה עניין קל."
אז באה שיחה ביניהם, עד שהוסכם שרוברט, בתור הסייס, יוביל אותי, ושנד ייקח את הגופה. זו הייתה משימה קשה להכניס אותה לעגלה הקלה, כי לא היה מי שיחזיק את ג'ינג'ר; אבל היא ידעה כמוני מה קורה, ועמדה דוממת כאבן. הבחנתי בזה, כי אם היה לה פגם, היה זה שהייתה חסרת סבלנות בעמידה.
נד יצא לאט מאוד עם מטענו העצוב, ורוברט בא והסתכל שוב על רגלי; אז לקח את המטפחת שלו וקשר אותה היטב סביבה, וכך הוביל אותי הביתה. לעולם לא אשכח את ההליכה ההיא בלילה; היא הייתה יותר מחמישה קילומטרים. רוברט הוביל אותי לאט מאוד, ואני צלעתי ודידיתי ככל שיכולתי בכאב גדול. אני בטוח שריחם עליי, כי טפח ועודד אותי לעתים קרובות, ודיבר אליי בקול נעים.
לבסוף הגעתי לתא שלי, וקיבלתי קצת תבואה; ואחרי שרוברט עטף את ברכיי בבדים רטובים, קשר את רגלי ברטייה של סובין, כדי להוציא את החום ולנקות אותה לפני שרופא הסוסים יראה אותה בבוקר, והצלחתי לשכב על הקש, וישנתי למרות הכאב.
למחרת, אחרי שהפרזל בדק את פצעיי, אמר שהוא מקווה שהמפרק לא נפגע; ואם כך, לא אהיה פסול לעבודה, אבל לעולם לא אפטר מן הפגם. אני מאמין שעשו כמיטב יכולתם לרפא היטב, אבל הריפוי היה ארוך וכואב. בשר פרא, כפי שקראו לו, צמח בברכיי, ונצרב בחומר צורב; וכשלבסוף החלים, מרחו נוזל מעלה שלפוחיות על חזית שתי הברכיים כדי להסיר את כל השיער; הייתה להם סיבה לכך, ואני מניח שהכול היה בסדר.
כיוון שמותו של סמית' היה פתאומי כל כך, ואיש לא היה שם לראות אותו, נערכה חקירה. בעל הפונדק והסייס באריה הלבן, עם כמה אנשים אחרים, העידו שהיה שיכור כשיצא מן הפונדק. שומר שער המכס אמר שרכב בדהרה מהירה דרך השער; והפרסה שלי נמצאה בין האבנים, כך שהמקרה היה ברור לגמרי בעיניהם, ואני נוקיתי מכל אשמה.
כולם ריחמו על סוזן. היא כמעט יצאה מדעתה; היא המשיכה לומר שוב ושוב, "הו! הוא היה כל כך טוב: כל כך טוב! הכול היה בגלל השתייה הארורה; למה הם מוכרים את השתייה הארורה הזאת? הו ראובן, ראובן!" כך המשיכה עד אחרי שנקבר; ואז, כיוון שלא היו לה בית או קרובים, היא, עם ששת ילדיה הקטנים, נאלצה שוב לעזוב את הבית הנעים ליד עצי האלון הגבוהים, וללכת לבית העניים הגדול והקודר.