עד כה תמיד נהגו בי אנשים שלפחות ידעו לנהוג; אבל במקום הזה הייתי אמור לצבור את ניסיוני בכל הסוגים השונים של נהיגה רעה ובורה שאנחנו הסוסים נתונים לה; כי הייתי "סוס שכור", והושכרתי לכל מיני אנשים שרצו לשכור אותי; וכיוון שהייתי טוב מזג ועדין, אני חושב שהושכרתי לנהגים הבורים לעתים קרובות יותר מכמה מן הסוסים האחרים, כי אפשר היה לסמוך עליי. יידרש זמן רב לספר על כל הסגנונות השונים שבהם נהגו בי, אבל אזכיר כמה מהם.
תחילה, היו נהגי המושכה ההדוקה: אנשים שנראה שחשבו שהכול תלוי בהחזקת המושכות חזק ככל שיכלו, בלי לעולם להרפות את המשיכה בפיו של הסוס, או לתת לו את מידת החופש הקטנה ביותר לנוע. הם תמיד מדברים על "לשמור את הסוס היטב ביד", ו"להחזיק סוס למעלה", כאילו סוס לא נברא להחזיק את עצמו למעלה.
כמה סוסים מסכנים ושבורים, שפיהם נעשה קשה וחסר תחושה על ידי נהגים בדיוק כאלה, אולי ימצאו בזה איזו תמיכה; אבל לסוס שיכול לסמוך על רגליו שלו, ושיש לו פה רגיש ושקל להדריך אותו, זה לא רק מענה, אלא גם טיפשי.
ואז יש נהגי המושכה הרפויה, שנותנים למושכות לשכב בנחת על גבינו, וידם שלהם נחה בעצלתיים על ברכיהם. כמובן, לג'נטלמנים כאלה אין שום שליטה בסוס, אם משהו קורה פתאום. אם סוס נרתע, או נבהל, או מועד, הם אובדי עצות, ולא יכולים לעזור לסוס או לעצמם עד שהנזק נעשה. כמובן, לי עצמי לא הייתה התנגדות לזה, כי לא היה בהרגלי להיבהל או למעוד, והייתי רגיל רק לסמוך על הנוהג שלי להדרכה ולעידוד. ובכל זאת, אוהבים להרגיש את המושכה מעט בירידה מן הגבעה, ואוהבים לדעת שהנוהג לא נרדם.
מלבד זאת, דרך נהיגה מרושלת מכניסה סוס להרגלים רעים ולעתים קרובות עצלים, וכשהוא עובר לידיים אחרות יש להוציא אותם ממנו בשוט בכאב ובטרחה רבים או מעטים. בעל האחוזה גורדון תמיד שמר עלינו בהליכות הטובות ביותר ובנימוסים הטובים ביותר שלנו. הוא אמר שלקלקל סוס ולתת לו להיכנס להרגלים רעים אכזרי בדיוק כמו לקלקל ילד, ושניהם צריכים לסבול מזה אחר כך.
מלבד זאת, הנהגים האלה לעתים קרובות רשלנים לגמרי, וישימו לב לכל דבר אחר יותר מאשר לסוסיהם. יצאתי בכרכרה הפתוחה יום אחד עם אחד מהם; הייתה לו גברת ושני ילדים מאחור. הוא נפנף במושכות כשיצאנו, וכמובן נתן לי כמה הצלפות חסרות טעם בשוט, אף שכבר הלכתי כראוי. היו הרבה תיקוני דרכים, ואפילו במקום שבו לא הונחו אבנים חדשות היו הרבה מאוד אבנים משוחררות מסביב. הנוהג שלי צחק והתבדח עם הגברת והילדים, ודיבר על הנוף מימין ומשמאל; אבל הוא מעולם לא חשב שכדאי לפקוח עין על סוסו או לנסוע על החלקים החלקים ביותר של הדרך; וכך קרה בקלות שאבן נכנסה לאחת מרגליי הקדמיות.
עכשיו, אילו היו שם מר גורדון או ג'ון, או בעצם כל נוהג טוב, היה רואה שמשהו אינו כשורה לפני שהלכתי שלושה צעדים. או אפילו אם היה חשוך, יד מנוסה הייתה מרגישה דרך המושכה שמשהו אינו כשורה בצעד, והם היו יורדים ומוציאים את האבן. אבל האיש הזה המשיך לצחוק ולדבר, בעוד בכל צעד נתקעה האבן חזק יותר בין הפרזול שלי לבין הצפרדע של כף רגלי. האבן הייתה חדה מבפנים ועגולה מבחוץ, שהיא, כידוע לכל, הסוג המסוכן ביותר שסוס יכול לאסוף, החותך את רגלו ובאותו זמן גורם לו להיות נוטה ביותר למעוד וליפול.
אם האיש היה עיוור למחצה או רק רשלן מאוד, אינני יכול לומר, אבל הוא נהג בי עם האבן הזאת ברגלי קילומטר טוב לפני שראה משהו. עד אז צלעתי כל כך מן הכאב שלבסוף ראה זאת, וקרא, "נו, הנה עניין! הרי שלחו אותנו עם סוס צולע! איזו חרפה!"
אז משך במושכות ונפנף בשוט, ואמר, "נו, אין טעם להעמיד פנים איתי; יש את הנסיעה לעשות, ואין טעם להיעשות צולע ועצלן."
בדיוק אז רכב איכר על סוס קוב חום. הוא הרים את כובעו ועצר.
"סליחה, אדוני," אמר, "אבל אני חושב שמשהו לא בסדר עם הסוס שלך; הוא הולך מאוד כאילו יש לו אבן בפרסה. אם תרשה לי אסתכל על רגליו; האבנים המשוחררות והמפוזרות האלה הן דברים מסוכנים לעזאזל לסוסים."
"זה סוס שכור," אמר הנוהג שלי. "אני לא יודע מה לא בסדר איתו, אבל זו חרפה גדולה לשלוח בהמה צולעת כזאת."
האיכר ירד, ובהחליקו את המושכה שלו על זרועו הרים מיד את רגלי השמאלית.
"אלוהים ישמור, הנה אבן! צולע! הייתי חושב שכן!"
בהתחלה ניסה לעקור אותה בידו, אבל כיוון שעכשיו הייתה תקועה חזק מאוד, שלף מכיסו מכוש אבנים, ובזהירות רבה ובמאמץ מה הוציא אותה. אז, בהחזיקו אותה למעלה, אמר, "הנה, זו האבן שהסוס שלך אסף. פלא שלא נפל ושבר את ברכיו בתוספת!"
"נו, באמת!" אמר הנוהג שלי; "זה דבר משונה! מעולם לא ידעתי שסוסים אוספים אבנים."
"לא ידעת?" אמר האיכר בבוז מה; "אבל הם אוספים, והטובים שבהם יעשו זאת, ולפעמים אינם יכולים שלא בדרכים כאלה. ואם אינך רוצה לגרום לסוסך לצלוע, עליך לפקוח עין ולהוציא אותן מהר. הרגל הזאת חבולה מאוד," אמר, מניח אותה בעדינות וטופח עליי. "אם מותר לי לייעץ, אדוני, מוטב שתנהג בו בעדינות זמן מה; הרגל פגועה לא מעט, והצליעה לא תעבור מיד."
אז עלה על הקוב שלו, הרים את כובעו לגברת והתרחק בטרוט.
כשהלך התחיל הנוהג שלי לנפנף במושכות ולהצליף ברתמה, ומכך הבנתי שעליי להמשיך, וכמובן עשיתי כן, שמח שהאבן נעלמה, אבל עדיין בכאב לא מועט.
זה היה סוג הניסיון שאנחנו, הסוסים השכורים, נתקלנו בו לעתים קרובות.