ואז יש סגנון הנהיגה של קטר הקיטור; הנהגים האלה היו בעיקר אנשים מן הערים, שמעולם לא היה להם סוס משלהם ובדרך כלל נסעו ברכבת.
הם תמיד נראו כאילו חושבים שסוס הוא משהו כמו קטר קיטור, רק קטן יותר. בכל אופן, הם חושבים שאם רק שילמו עליו, סוס חייב ללכת בדיוק כמה שרחוק ובדיוק כמה שמהר ועם מטען כבד בדיוק כמו שהם רוצים. ובין שהדרכים כבדות ובוציות, או יבשות וטובות; בין שהן מלאות אבנים או חלקות, בעלייה או בירידה, הכול אותו דבר: הלאה, הלאה, הלאה, חייבים ללכת, באותו קצב, בלי הקלה ובלי התחשבות.
האנשים האלה לעולם לא חושבים לרדת וללכת ברגל במעלה גבעה תלולה. הו, לא, הם שילמו כדי לנסוע, ונסוע ייסעו! הסוס? הו, הוא רגיל לזה! בשביל מה נבראו סוסים, אם לא כדי לגרור אנשים במעלה הגבעה? ללכת ברגל! בדיחה טובה באמת! וכך מניפים את השוט ומושכים במושכה ולעתים קרובות קול גס ונוזף קורא, "קדימה, בהמה עצלה!" ואז עוד הצלפה של השוט, כשכל הזמן אנחנו עושים כמיטב יכולתנו להתקדם, בלי תלונה ובצייתנות, אף שלעתים קרובות מוטרדים קשות ומדוכדכים.
סגנון הנהיגה הזה של קטר הקיטור שוחק אותנו מהר יותר מכל סוג אחר. הייתי מעדיף הרבה ללכת שלושים קילומטרים עם נוהג טוב ומתחשב מאשר חמישה עשר עם כמה מאלה; זה היה גובה ממני פחות.
ועוד דבר, הם כמעט אף פעם לא מפעילים את הבלם, תלולה ככל שתהיה הירידה, וכך קורות לפעמים תאונות רעות; או אם הם מפעילים אותו, הם שוכחים לעתים קרובות לשחרר אותו בתחתית הגבעה, ויותר מפעם אחת נאלצתי למשוך עד חצי הגבעה הבאה, כשאחד הגלגלים מוחזק בבלם, לפני שהנוהג שלי טרח לחשוב על זה; וזה מאמץ נורא לסוס.
ואז אנשי העיר האלה, במקום לצאת בקצב נוח, כפי שג'נטלמן היה עושה, בדרך כלל יוצאים במלוא המהירות כבר מחצר האורווה; וכשהם רוצים לעצור, הם קודם מצליפים בנו, ואז עוצרים בפתאומיות כזאת שאנחנו כמעט נזרקים על אחורינו, ופינו נשרט במתג: הם קוראים לזה לעצור בתנופה; וכשהם פונים בפינה הם עושים זאת בחדות כאילו אין צד נכון וצד לא נכון לדרך.
אני זוכר היטב ערב אביב אחד שבו אני ורורי היינו בחוץ כל היום. (רורי היה הסוס שהלך איתי בדרך כלל כשהוזמן זוג, ובחור טוב וישר הוא היה.) היה לנו נוהג משלנו, וכיוון שתמיד היה מתחשב ועדין איתנו, היה לנו יום נעים מאוד. חזרנו הביתה בקצב טוב ונמרץ, בערך בדמדומים. הדרך שלנו פנתה בחדות שמאלה; אבל כיוון שהיינו קרובים לגדר החיה בצד שלנו, והיה הרבה מקום לעבור, הנוהג שלנו לא האט אותנו. כשהתקרבנו לפינה שמעתי סוס ושני גלגלים באים במהירות במורד הגבעה לעברנו. הגדר החיה הייתה גבוהה, ולא יכולתי לראות דבר, אבל ברגע הבא היינו זה על זה. למזלי, הייתי בצד הקרוב לגדר החיה. רורי היה בצד השמאלי של המוט, ואפילו לא היה לו יצול להגן עליו. האיש שנהג נסע ישר אל הפינה, וכשראה אותנו לא היה לו זמן לסטות לצד שלו. כל המכה באה על רורי. יצול העגלה הקלה נכנס ישר לחזהו, וגרם לו להתנודד לאחור בצעקה שלעולם לא אשכח. הסוס השני הוטל על אחוריו ויצול אחד נשבר. התברר שזה היה סוס מן האורוות שלנו, עם העגלה הקלה בעלת הגלגלים הגבוהים שהצעירים אהבו כל כך.
הנוהג היה אחד מן הבחורים הפזיזים והבורים האלה, שאפילו לא יודעים מהו הצד שלהם בדרך, או, אם הם יודעים, לא אכפת להם. ושם היה רורי המסכן ובשרו קרוע ומדמם, והדם זורם למטה. אמרו שאילו היה זה מעט יותר לצד אחד, זה היה הורג אותו; ודבר טוב בשבילו, המסכן, אילו היה כך.
וכך, עבר זמן רב לפני שהפצע החלים, ואז הוא נמכר להובלת פחם; ומה זה, במעלה ובמורד הגבעות התלולות ההן, רק סוסים יודעים. כמה מן המראות שראיתי שם, כשסוס היה צריך לרדת במורד הגבעה ועגלה דו-אופנית עמוסה לעייפה מאחוריו, שאי אפשר היה לשים עליה בלם, מעציבים אותי גם עכשיו כשאני חושב עליהם.
אחרי שרורי נפגע, הלכתי לעתים קרובות בכרכרה עם סוסה בשם פגי, שעמדה בתא הסמוך לשלי. היא הייתה בעלת חיים חזקה, בנויה היטב, בצבע חום-אפרפר בהיר, מנומרת יפה, ועם רעמה וזנב חומים כהים. לא היה בה מן הגזע האצילי, אבל היא הייתה יפה מאוד ומתוקת מזג ומוכנה באופן יוצא דופן. ובכל זאת, היה מבט מודאג בעינה, שלפיו ידעתי שיש לה צרה כלשהי. בפעם הראשונה שיצאנו יחד חשבתי שיש לה קצב מוזר מאוד; נראה שהיא הולכת חלקית בטרוט, חלקית בדהרה קלה, שלושה או ארבעה צעדים, ואז קפיצה קטנה קדימה.
זה היה לא נעים מאוד לכל סוס שמשך איתה, ועשה אותי עצבני למדי. כשהגענו הביתה שאלתי אותה מה גורם לה ללכת בדרך המוזרה והמגושמת הזאת.
"אה," אמרה במצוקה, "אני יודעת שהליכותיי רעות מאוד, אבל מה אני יכולה לעשות? זו באמת לא אשמתי; זה רק בגלל שרגליי קצרות כל כך. אני גבוהה כמעט כמוך, אבל רגליך ארוכות משלי שבעה סנטימטרים טובים מעל הברך, וכמובן אתה יכול לעשות צעד ארוך הרבה יותר וללכת מהר הרבה יותר. אתה מבין, לא אני בראתי את עצמי. הלוואי שיכולתי; אז היו לי רגליים ארוכות. כל צרותיי באות מרגליי הקצרות," אמרה פגי, בטון מיואש.
"אבל איך זה," אמרתי, "כשאת כל כך חזקה וטובת מזג ומוכנה?"
"מה, אתה מבין," אמרה, "בני האדם רוצים ללכת כל כך מהר, ואם אחת לא יכולה לעמוד בקצב של סוסים אחרים, אין דבר מלבד שוט, שוט, שוט, כל הזמן. וכך נאלצתי לעמוד בקצב ככל שיכולתי, ונכנסתי לקצב המדדה והמכוער הזה. לא תמיד היה כך; כשחייתי אצל אדוני הראשון הלכתי תמיד בטרוט סדיר וטוב, אבל הרי הוא לא מיהר כל כך. הוא היה כומר צעיר בכפר, ואדון טוב וחביב הוא היה. היו לו שתי כנסיות רחוקות זו מזו, והרבה עבודה, אבל הוא מעולם לא נזף בי או הצליף בי על שלא הלכתי מהר יותר. הוא אהב אותי מאוד. הלוואי שהייתי איתו עכשיו; אבל הוא נאלץ לעזוב וללכת לעיר גדולה, ואז נמכרתי לאיכר.
"יש איכרים, אתה יודע, שהם אדונים מצוינים; אבל אני חושבת שזה היה אדם שפל. לא היה אכפת לו כלום מסוסים טובים או מנהיגה טובה; היה אכפת לו רק ללכת מהר. הלכתי מהר ככל שיכולתי, אבל זה לא הספיק, והוא תמיד הצליף; אז נכנסתי לדרך הזאת של זינוק קדימה כדי לעמוד בקצב. בלילות השוק נהג להישאר מאוחר מאוד בפונדק, ואז לנהוג הביתה בדהרה.
"לילה חשוך אחד דהר הביתה כרגיל, כשפתאום פגע הגלגל באיזה דבר גדול וכבד בדרך, והפך את העגלה תוך רגע. הוא הושלך החוצה וזרועו נשברה, וכמה מצלעותיו, אני חושבת. בכל אופן, זה היה סוף חיי איתו, ולא הצטערתי. אבל אתה מבין שזה יהיה אותו דבר בשבילי בכל מקום, אם בני האדם חייבים ללכת כל כך מהר. הלוואי שרגליי היו ארוכות יותר!"
פגי המסכנה! הצטערתי עליה מאוד, ולא יכולתי לנחם אותה, כי ידעתי כמה קשה לסוסים איטיים להיות רתומים עם מהירים; כל ההצלפות נופלות בחלקם, והם לא יכולים שלא.
השתמשו בה לעתים קרובות בכרכרה הפתוחה, וכמה מן הגבירות אהבו אותה מאוד, כי הייתה עדינה כל כך; וזמן מה אחרי זה נמכרה לשתי גבירות שנהגו בעצמן, ורצו סוס בטוח וטוב.
פגשתי אותה כמה פעמים בכפר, הולכת בקצב טוב ויציב, ונראית עליזה ומרוצה ככל שסוס יכול להיות. שמחתי מאוד לראות אותה, כי מגיע לה מקום טוב.
אחרי שעזבה אותנו בא סוס אחר במקומה. הוא היה צעיר, והיה לו שם רע של נרתע ונבהל, ובגלל זה איבד מקום טוב. שאלתי אותו מה גורם לו להירתע.
"ובכן, אני בקושי יודע," אמר. "הייתי ביישן כשהייתי צעיר, ונבהלתי לא מעט כמה פעמים, ואם ראיתי משהו מוזר נהגתי להסתובב ולהסתכל עליו: אתה מבין, עם סכי העיניים שלנו אי אפשר לראות או להבין מה הוא דבר אלא אם מסתובבים: ואז אדוני תמיד נתן לי מלקות, שכמובן גרמו לי לזנק קדימה, ולא גרמו לי לפחד פחות. אני חושב שאילו היה נותן לי רק להסתכל על דברים בשקט, ולראות שאין שם שום דבר שיפגע בי, הכול היה בסדר, והייתי מתרגל אליהם. יום אחד רכב איתו ג'נטלמן זקן, ופיסה גדולה של נייר לבן או סמרטוט עפה לרוחב ממש בצד אחד שלי. נרתעתי וזינקתי קדימה. אדוני כרגיל הצליף בי בחדות, אבל הזקן קרא, 'אתה טועה! אתה טועה! לעולם אל תצליף בסוס על שהוא נרתע; הוא נרתע כי הוא מפחד, ואתה רק מפחיד אותו יותר ומחמיר את ההרגל.' אז אני מניח שלא כל בני האדם עושים כך. אני בטוח שאני לא רוצה להירתע סתם; אבל איך אפשר לדעת מה מסוכן ומה לא, אם אף פעם לא מרשים לך להתרגל לשום דבר? אני אף פעם לא מפחד ממה שאני מכיר. הנה, אני גדלתי בפארק שהיו בו צבאים; כמובן הכרתי אותם כמו שהכרתי כבשה או פרה, אבל הם לא נפוצים, ואני מכיר הרבה סוסים נבונים שמפחדים מהם, ועושים מהומה של ממש לפני שיעברו מכלאה שיש בה צבאים."
ידעתי שמה שאמר חברי נכון, והלוואי שלכל סוס צעיר היו אדונים טובים כמו האיכר גריי ובעל האחוזה גורדון.
כמובן שלפעמים זכינו כאן גם בנהיגה טובה. אני זוכר בוקר אחד שבו נרתמתי לעגלה הקלה, ונלקחתי לבית ברחוב פולטני. שני ג'נטלמנים יצאו; הגבוה מהם בא אל ראשי; הוא הסתכל על המתג והרסן, ורק הזיז את הקולר בידו, לראות אם הוא מתאים בנוחות.
"אתה סבור שהסוס הזה צריך רצועת סנטר?" אמר לסייס.
"ובכן," אמר האיש, "הייתי אומר שהוא ילך בדיוק כמו בלעדיה; יש לו פה טוב באופן יוצא דופן, ואף שיש בו רוח נאה, אין בו שום מידה רעה; אבל בדרך כלל אנחנו מוצאים שאנשים אוהבים את רצועת הסנטר."
"אני לא אוהב אותה," אמר הג'נטלמן; "היה נא טוב והסר אותה, ושים את המושכה בלחי. פה נוח הוא דבר גדול במסע ארוך, לא, בחור זקן?" אמר, טופח על צווארי.
אז לקח את המושכות, ושניהם עלו. אני יכול לזכור עכשיו כמה בשקט סובב אותי, ואז, במגע קל של המושכה, ובהעברת השוט בעדינות על גבי, יצאנו.
קשתתי את צווארי ויצאתי בקצב הטוב ביותר שלי. מצאתי שיש מאחוריי מישהו שיודע איך צריך לנהוג בסוס טוב. זה נראה כמו הימים הטובים ההם שוב, וגרם לי להרגיש עליז למדי.
הג'נטלמן הזה חיבב אותי מאוד, ואחרי שניסה אותי כמה פעמים באוכף שכנע את אדוני למכור אותי לידיד שלו, שרצה סוס בטוח ונעים לרכיבה. וכך קרה שבקיץ נמכרתי למר בארי.