אדוני החדש היה רווק. הוא גר בבאת', והיה עסוק מאוד בעניינים. רופאו יעץ לו להתעמל ברכיבה על סוס, ולשם כך קנה אותי. הוא שכר אורווה במרחק קצר ממקום מגוריו, ושכר איש בשם פילצ'ר כסייס. אדוני ידע מעט מאוד על סוסים, אבל התייחס אליי טוב, והיה לי מקום טוב וקל אילולא נסיבות שהוא לא ידע עליהן. הוא הזמין את החציר הטוב ביותר עם הרבה שיבולת שועל, פולים כתושים, וסובין, עם בקיה, או עשב שיפון, כפי שהאיש יחשוב שנחוץ. שמעתי את האדון נותן את ההוראה, אז ידעתי שיש הרבה אוכל טוב, וחשבתי שטוב לי.
כמה ימים הכול הלך טוב. מצאתי שהסייס שלי מבין במלאכתו. הוא שמר על האורווה נקייה ומאווררת, וטיפח אותי ביסודיות; ומעולם לא היה אלא עדין. הוא היה סייס באחד המלונות הגדולים בבאת'. הוא עזב את זה, ועכשיו גידל פירות וירקות לשוק, ואשתו גידלה ופיטמה עופות וארנבים למכירה. אחרי זמן מה נראה לי ששיבולת השועל שלי מצומצמת מאוד; קיבלתי את הפולים, אבל סובין היה מעורב בהם במקום שיבולת שועל, שהייתה מעט מאוד ממנה; בוודאי לא יותר מרבע ממה שהיה צריך להיות. בתוך שבועיים או שלושה זה התחיל להשפיע על כוחי ועל רוחי. מזון העשב, אף שהיה טוב מאוד, לא היה הדבר לשמור על מצבי בלי תבואה. אולם, לא יכולתי להתלונן, וגם לא להודיע על מחסורי. כך זה נמשך כחודשיים; ותמהתי שאדוני לא רואה שמשהו לא בסדר. אולם, אחר צהריים אחד רכב לכפר לראות ידיד שלו, ג'נטלמן חוואי, שגר בדרך לוולס.
לג'נטלמן הזה הייתה עין חדה מאוד לסוסים; ואחרי שקיבל את פני ידידו אמר, בהעיפו בי מבט:
"נראה לי, בארי, שהסוס שלך לא נראה טוב כמו כשקיבלת אותו לראשונה; הוא היה בריא?"
"כן, אני מאמין," אמר אדוני; "אבל הוא לא עליז כמו שהיה בכלל; הסייס שלי אומר לי שסוסים תמיד עייפים וחלשים בסתיו, ושעליי לצפות לזה."
"סתיו, שטויות!" אמר החוואי. "הרי זה רק אוגוסט; ועם העבודה הקלה והאוכל הטוב שלך הוא לא היה צריך לרדת ככה, גם אילו היה סתיו. איך אתה מאכיל אותו?"
אדוני סיפר לו. האחר הניד בראשו לאט, והתחיל למשש אותי.
"אינני יכול לומר מי אוכל את התבואה שלך, ידידי היקר, אבל אני טועה מאוד אם הסוס שלך מקבל אותה. רכבת מהר מאוד?"
"לא, בעדינות רבה."
"אז רק שים את ידך כאן," אמר, מעביר את ידו על צווארי וכתפי; "הוא חם ולח כמו סוס שבדיוק בא מן המרעה. אני מייעץ לך לבדוק את האורווה שלך קצת יותר. אני שונא להיות חשדן, ותודה לאל, אין לי סיבה להיות, כי אני יכול לסמוך על אנשיי, בנוכחותי ובהיעדרי; אבל יש נבלים שפלים, מרושעים מספיק כדי לגזול מבהמה אילמת את מזונה. עליך לבדוק את זה." ובפנותו אל האיש שלו, שבא לקחת אותי, "תן לסוס הזה ארוחה טובה באמת של שיבולת שועל כתושה, ואל תקמץ."
"בהמות אילמות!" כן, זה מה שאנחנו; אבל אילו יכולתי לדבר, יכולתי לספר לאדוני לאן הלכה שיבולת השועל שלו. הסייס שלי נהג לבוא כל בוקר בערך בשש, ואיתו נער קטן, שתמיד היה איתו סל מכוסה. הוא נהג ללכת עם אביו לחדר הרתמות, שם נשמרה התבואה, ויכולתי לראות אותם, כשהדלת עמדה פתוחה למחצה, ממלאים שקית קטנה בשיבולת שועל מן הארגז, ואז הוא היה הולך.
חמישה או שישה בקרים אחרי זה, בדיוק כשהנער יצא מן האורווה, נדחפה הדלת ונפתחה, ושוטר נכנס, מחזיק את הילד חזק בזרועו; שוטר אחר בא אחריו, ונעל את הדלת מבפנים, ואמר, "הראה לי את המקום שבו אביך שומר את האוכל של הארנבים שלו."
הנער נראה מפוחד מאוד והתחיל לבכות; אבל לא הייתה מנוס, והוא הוביל את הדרך אל ארגז התבואה. כאן מצא השוטר עוד שקית ריקה כמו זו שנמצאה מלאה שיבולת שועל בסלו של הנער.
פילצ'ר ניקה את רגליי באותו זמן, אבל הם ראו אותו עד מהרה, ואף שהתרברב ואיים לא מעט, הם הובילו אותו אל "המעצר", ואת בנו איתו. שמעתי אחר כך שהנער לא נמצא אשם, אבל האיש נידון לחודשיים מאסר.