אדוני לא מצא מיד מחליף, אבל כעבור כמה ימים בא הסייס החדש שלי. הוא היה בחור גבוה ונאה למדי; אבל אם היה אי פעם צבוע בדמות סייס, אלפרד סמירק היה האיש. הוא היה מנומס מאוד אליי, ומעולם לא התעלל בי; למעשה, הוא ליטף וטפח הרבה מאוד כשאדונו היה שם לראות זאת. הוא תמיד הבריש את רעמתי וזנבי במים ואת פרסותיי בשמן לפני שהביא אותי לדלת, כדי שאראה מהודר; אבל באשר לניקוי רגליי או לבדיקת פרסותיי, או לטיפוח יסודי, הוא לא חשב על זה יותר מאשר אילו הייתי פרה. הוא השאיר את המתג שלי חלוד, את האוכף שלי לח, ואת רצועת הזנב שלי נוקשה.
אלפרד סמירק חשב את עצמו לנאה מאוד; הוא בילה זמן רב בטיפול בשערו, בזקן הלחיים שלו ובעניבתו, מול מראה קטנה בחדר הרתמות. כשאדונו דיבר אליו זה תמיד היה, "כן, אדוני; כן, אדוני": נוגע בכובעו בכל מילה; וכולם חשבו שהוא בחור צעיר נחמד מאוד ושמר בארי בר מזל מאוד שמצא אותו. אני הייתי אומר שהוא הבחור העצלן והיהיר ביותר שהתקרבתי אליו אי פעם. כמובן, זה היה דבר גדול שלא מתעללים בך, אבל הרי סוס צריך יותר מזה. היה לי תא חופשי, ויכול היה להיות לי נוח מאוד אילולא היה עצלן מכדי לנקות אותו. הוא אף פעם לא הוציא את כל הקש, והריח ממה ששכב מתחת היה רע מאוד; בעוד האדים החזקים שעלו גרמו לעיניי לצרוב ולהידלק, ולא הרגשתי אותו תיאבון לאוכל שלי.
יום אחד נכנס אדונו ואמר, "אלפרד, האורווה מריחה די חזק; לא כדאי שתשפשף היטב את התא הזה ותשפוך הרבה מים?"
"ובכן, אדוני," אמר, נוגע בכובעו, "אעשה זאת אם תרצה, אדוני; אבל זה די מסוכן, אדוני, לשפוך מים בתא של סוס; הם נוטים מאוד להצטנן, אדוני. לא הייתי רוצה לגרום לו נזק, אבל אעשה זאת אם תרצה, אדוני."
"ובכן," אמר אדונו, "לא הייתי רוצה שיצטנן; אבל אני לא אוהב את הריח של האורווה הזאת. אתה חושב שהביוב בסדר?"
"ובכן, אדוני, עכשיו כשאתה מזכיר זאת, אני חושב שהביוב שולח לפעמים ריח חזרה; אולי יש משהו לא בסדר, אדוני."
"אז שלח להביא את הבנאי ותדאג שיבדוק את זה," אמר אדונו.
"כן, אדוני, אשלח."
הבנאי בא ועקר הרבה מאוד לבנים, אבל לא מצא שום פגם; אז פיזר קצת סיד וחייב את האדון חמישה שילינג, והריח בתא שלי היה רע כמו תמיד. אבל זה לא היה הכול: בעמדי כפי שעמדתי על כמות של קש לח רגליי נעשו לא בריאות ורגישות, והאדון נהג לומר:
"אני לא יודע מה לא בסדר עם הסוס הזה; הוא הולך בצעדים מגושמים מאוד. אני חושש לפעמים שהוא ימעד."
"כן, אדוני," אמר אלפרד, "הבחנתי באותו דבר בעצמי, כשאימנתי אותו."
עכשיו העובדה הייתה שהוא כמעט אף פעם לא אימן אותי, וכשהאדון היה עסוק עמדתי לעתים קרובות ימים שלמים בלי למתוח את רגליי בכלל, ובכל זאת הואכלתי בשפע כאילו אני בעבודה קשה. זה שיבש לעתים קרובות את בריאותי, ועשה אותי לפעמים כבד ועייף, אבל לעתים קרובות יותר חסר מנוחה וקודח. הוא אפילו מעולם לא נתן לי ארוחה של מזון ירוק או דייסת סובין, שהייתה מצננת אותי, כי היה בור לגמרי כמו שהיה יהיר; ואז, במקום אימון או שינוי מזון, הייתי צריך לקחת כדורי סוסים ושיקויים; שמלבד המטרד של שפיכתם לגרוני, נהגו לגרום לי להרגיש חולה ולא נוח.
יום אחד רגליי היו רגישות כל כך שבטרוט על כמה אבנים חדשות כשאדוני על גבי, מעדתי שתי מעידות חמורות כאלה, שכשירד מלנסדאון אל העיר עצר אצל הפרזל, וביקש ממנו לראות מה לא בסדר איתי. האיש הרים את רגליי אחת אחת ובדק אותן; אז, בקומו ובנערו את ידיו זו בזו, אמר:
"לסוס שלך יש 'ריקבון הצפרדע', וקשה, גם כן; רגליו רגישות מאוד; למזלו הוא לא נפל. אני תמה שהסייס שלך לא טיפל בזה קודם. זה מן הדברים שאנחנו מוצאים באורוות מטונפות, שבהן המצע אף פעם לא מנוקה כראוי. אם תשלח אותו לכאן מחר אטפל בפרסה, ואנחה את האיש שלך איך למרוח את המשחה שאתן לו."
למחרת נוקו רגליי ביסודיות ומולאו בנעורת ספוגה באיזו משחה חזקה; ועסק לא נעים היה זה.
הפרזל ציווה להוציא את כל המצע מן התא שלי יום יום, ולשמור על הרצפה נקייה מאוד. אז הייתי אמור לקבל דייסות סובין, מעט מזון ירוק, ולא כל כך הרבה תבואה, עד שרגליי יבריאו שוב. בטיפול הזה חזרה אליי עד מהרה רוחי; אבל מר בארי נגעל כל כך מכך שרומה פעמיים על ידי סייסיו, שהחליט לוותר על החזקת סוס, ולשכור כשירצה אחד. לכן הוחזקתי עד שרגליי היו בריאות לגמרי, ואז נמכרתי שוב.