אין ספק שיריד סוסים הוא מקום משעשע מאוד למי שאין לו מה להפסיד; בכל אופן, יש הרבה מה לראות.
שורות ארוכות של סוסים צעירים מן הכפר, רעננים מן הביצות; ועדרים של פוני וולשיים קטנים ושעירים, לא גבוהים יותר ממרילגס; ומאות סוסי עגלה מכל הסוגים, חלקם עם זנבותיהם הארוכים קלועים וקשורים בחוט ארגמן; והרבה מאוד כמוני, נאים ומגזע אצילי, אבל שנפלו למעמד הביניים, בגלל איזו תאונה או פגם, נשימה לא תקינה, או איזו מחלה אחרת. היו כמה בעלי חיים נהדרים בשיא כוחם, וכשירים לכל דבר; הם זרקו את רגליהם והציגו את הליכותיהם בסגנון רב, כשהריצו אותם במושכת הובלה, והסייס רץ לצידם. אבל מסביב ברקע היו כמה יצורים מסכנים, שבורים לגמרי מעבודה קשה, עם ברכיים כפופות קדימה ורגליים אחוריות מתנדנדות החוצה בכל צעד, והיו כמה סוסים זקנים מדוכדכים מאוד למראה, השפה התחתונה תלויה והאוזניים שמוטות לאחור בכבדות, כאילו אין עוד הנאה בחיים, ואין עוד תקווה; היו כמה רזים כל כך שאפשר היה לראות את כל צלעותיהם, וכמה עם פצעים ישנים על גבם ועל ירכיהם. אלה היו מראות עצובים לסוס להסתכל בהם, שאינו יודע אם לא יגיע לאותו מצב.
היה הרבה מיקוח, העלאת מחירים והורדתם; ואם מותר לסוס לומר את דעתו ככל שהוא מבין, הייתי אומר שנאמרו יותר שקרים והיו יותר רמאויות ביריד הסוסים ההוא משאדם פיקח יכול לתת עליהם דין וחשבון. הוצבתי עם שניים או שלושה סוסים חזקים ושימושיים למראה, והרבה אנשים באו להסתכל עלינו. הג'נטלמנים תמיד פנו ממני כשראו את ברכיי השבורות; אף שהאיש שהחזיק בי נשבע שזו הייתה רק החלקה בתא.
הדבר הראשון היה לפתוח את פי בכוח, אחר כך להסתכל בעיניי, אחר כך למשש לכל אורך רגליי, ולמשש חזק את העור והבשר, ואז לנסות את הליכותיי. היה מופלא איזה הבדל היה בדרך שבה נעשו הדברים האלה. חלקם עשו זאת בדרך גסה ושטחית, כאילו אתה רק חתיכת עץ; ואחרים היו מעבירים את ידיהם בעדינות על הגוף, עם טפיחה מדי פעם, כאילו אומרים, "ברשותך." כמובן ששפטתי הרבה את הקונים לפי התנהגותם אליי.
היה איש אחד, שחשבתי שאם יקנה אותי, אהיה מאושר. הוא לא היה ג'נטלמן, וגם לא מן הסוג הרועש והראוותני שקורא לעצמו כך. הוא היה איש קטן למדי, אבל בנוי היטב, וזריז בכל תנועותיו. ידעתי ברגע לפי הדרך שבה טיפל בי שהוא רגיל לסוסים; הוא דיבר בעדינות, ובעינו האפורה היה מבט חביב ועליז. אולי ייראה מוזר לומר: אבל זה נכון בכל זאת: שהריח הנקי והרענן שהיה סביבו גרם לי לחבב אותו; לא ריח של בירה ישנה וטבק, ששנאתי, אלא ריח רענן כאילו יצא מעליית חציר. הוא הציע עשרים ושלוש לירות בעדי, אבל זה נדחה, והוא הלך משם. הבטתי אחריו, אבל הוא נעלם, ובא איש קשה מאוד למראה ורם קול. פחדתי נורא שהוא יקבל אותי; אבל הוא הלך משם. באו עוד אחד או שניים שלא התכוונו ברצינות. אז חזר האיש קשה הפנים והציע עשרים ושלוש לירות. התנהל מיקוח צמוד מאוד, כי המוכר שלי התחיל לחשוב שלא יקבל את כל מה שביקש, ויהיה עליו לרדת; אבל בדיוק אז חזר האיש אפור העיניים. לא יכולתי שלא להושיט את ראשי לעברו. הוא ליטף את פניי בחביבות.
"ובכן, בחור זקן," אמר, "אני חושב שנתאים זה לזה. אתן עשרים וארבע בעדו."
"תגיד עשרים וחמש והוא שלך."
"עשרים וארבע ועשרה שילינג," אמר ידידי, בטון נחרץ מאוד, "ולא אגורה יותר: כן או לא?"
"עשינו עסק," אמר המוכר; "ואתה יכול לסמוך על כך שיש איכות עצומה בסוס הזה, ואם אתה רוצה אותו לעבודת מונית, זו מציאה."
הכסף שולם במקום, ואדוני החדש לקח את האפסר שלי, והוביל אותי מן היריד לפונדק, שם היו לו אוכף ורסן מוכנים. הוא נתן לי ארוחה טובה של שיבולת שועל ועמד לידי בזמן שאכלתי, מדבר לעצמו ומדבר אליי. חצי שעה אחר כך היינו בדרכנו ללונדון, דרך שבילים נעימים ודרכים כפריות, עד שהגענו לדרך הראשית הגדולה של לונדון, שעליה נסענו ביציבות, עד שבדמדומים הגענו לעיר הגדולה. מנורות הגז כבר דלקו; היו רחובות מימין, ורחובות משמאל, ורחובות חוצים זה את זה, קילומטר אחר קילומטר. חשבתי שלעולם לא נגיע לסופם. לבסוף, כשעברנו באחד, הגענו לתחנת מוניות ארוכה, כשרוכבי קרא בקול עליז, "לילה טוב, מושל!"
"הלו!" קרא קול. "יש לך אחד טוב?"
"אני חושב שכן," השיב בעליי.
"אני מאחל לך מזל איתו."
"תודה לך, מושל," והוא רכב הלאה. עד מהרה פנינו לאחד הרחובות הצדדיים, ובערך באמצעו פנינו לרחוב צר מאוד, עם בתים עלובים למדי למראה בצד אחד, ומה שנראה כבתי כרכרות ואורוות בצד השני.
בעליי עצר ליד אחד הבתים ושרק. הדלת נפתחה בבת אחת, ואישה צעירה, ואחריה ילדה קטנה וילד, רצו החוצה. הייתה קבלת פנים עליזה מאוד כשרוכבי ירד.
"נו, הארי, בני, פתח את השערים, ואמא תביא לנו את הפנס."
ברגע הבא עמדו כולם סביבי בחצר אורווה קטנה.
"הוא עדין, אבא?"
"כן, דולי, עדין כמו החתלתולה שלך; בואי וטפחי עליו."
מיד טפחה היד הקטנה על כל כתפי בלי פחד. כמה טוב זה הרגיש!
"תן לי להכין לו דייסת סובין בזמן שאתה משפשף אותו," אמרה האם.
"כן, פולי, זה בדיוק מה שהוא צריך; ואני יודע שיש לך ארוחה נהדרת מוכנה בשבילי."
"כופתת נקניק ומאפה תפוחים!" צעק הילד, מה שהצחיק את כולם. הובלתי לתא נוח בעל ריח נקי, עם הרבה קש יבש, ואחרי ארוחת ערב מצוינת שכבתי, וחשבתי שאני עומד להיות מאושר.