קפטן אולף ואומן כסוס צבא; בעליו הראשון היה קצין פרשים שיצא למלחמת קרים. הוא אמר שנהנה מאוד מן האימונים עם כל הסוסים האחרים, רצים יחד, פונים יחד, ימינה או שמאלה, נעצרים לפי מילת הפקודה, או זונקים קדימה במלוא המהירות לקול החצוצרה או לאות הקצין. כשהיה צעיר, הוא היה אפור-ברזל כהה ומנומר, ונחשב נאה מאוד. אדונו, ג'נטלמן צעיר ונלהב, אהב אותו מאוד, והתייחס אליו מן ההתחלה בזהירות ובטוב לב הרבים ביותר. הוא אמר לי שחשב שחייו של סוס צבא נעימים מאוד; אבל כשהגיע זמן להישלח מעבר לים בספינה גדולה, הוא כמעט שינה את דעתו.
"החלק הזה," אמר, "היה נורא! כמובן שלא יכולנו ללכת מן היבשה לתוך הספינה; אז נאלצו לשים רצועות חזקות מתחת לגופנו, ואז הורמנו מעל רגלינו למרות מאבקינו, והונפנו באוויר מעל המים, אל סיפון הכלי הגדול. שם הוצבנו בתאים קטנים וצפופים, ולא ראינו זמן רב את השמים, ולא יכולנו למתוח את רגלינו. הספינה התנדנדה לפעמים ברוחות חזקות, והיטלטלנו, והרגשנו רע מספיק.
"אולם, לבסוף זה נגמר, ומשכו אותנו למעלה, והניפו אותנו שוב אל היבשה; שמחנו מאוד, ונחרנו וצהלנו משמחה, כשהרגשנו שוב קרקע מוצקה מתחת לרגלינו.
"עד מהרה מצאנו שהארץ שאליה באנו שונה מאוד משלנו ושעלינו לסבול הרבה קשיים מלבד הלחימה; אבל רבים מן האנשים אהבו כל כך את סוסיהם שעשו כל מה שיכלו כדי שיהיה להם נוח למרות השלג, הרטיבות, וכל הדברים שלא היו בסדר."
"אבל מה עם הלחימה?" אמרתי, "לא הייתה גרועה מכל דבר אחר?"
"ובכן," אמר, "אני בקושי יודע; תמיד אהבנו לשמוע את החצוצרה תוקעת, ולהיקרא לצאת, והיינו חסרי סבלנות לצאת לדרך, אף שלפעמים היינו צריכים לעמוד שעות, מחכים למילת הפקודה; וכשניתנה המילה נהגנו לזנק קדימה בעליזות ובלהיטות כאילו לא היו כדורי תותח, כידונים או קליעים. אני מאמין שכל עוד הרגשנו את רוכבנו יציב באוכף, וידו יציבה על הרסן, אף אחד מאיתנו לא נכנע לפחד, אפילו לא כשהפגזים הנוראים הסתחררו באוויר והתפוצצו לאלף חתיכות.
"אני, עם אדוני האציל, נכנסנו לקרבות רבים יחד בלי פצע; ואף שראיתי סוסים נורים בקליעים, נדקרים ברמחים, ונחתכים במכות חרב נוראות; אף שהשארנו אותם מתים בשדה, או גוססים בייסורי פצעיהם, אינני חושב שפחדתי לעצמי. קולו העליז של אדוני, כשעודד את אנשיו, גרם לי להרגיש כאילו הוא ואני לא יכולים להיהרג. היה לי אמון מושלם כזה בו שבזמן שהדריך אותי הייתי מוכן להסתער עד לפי התותח ממש. ראיתי אנשים אמיצים רבים נקטלים, רבים נופלים פצועים אנושות מאוכפיהם. שמעתי את הצעקות והאנקות של הגוססים, דהרתי על קרקע חלקלקה מדם, ולעתים קרובות נאלצתי לסטות כדי לא לרמוס אדם או סוס פצוע, אבל, עד יום נורא אחד, מעולם לא הרגשתי אימה; את היום ההוא לעולם לא אשכח."
כאן עצר קפטן הזקן זמן מה ונשם נשימה ארוכה; חיכיתי, והוא המשיך.
"זה היה בוקר סתיו אחד, וכרגיל, שעה לפני עלות השחר יצאו הפרשים שלנו, מוכנים ומקושטים לעבודת היום, בין שתהיה לחימה ובין שתהיה המתנה. האנשים עמדו ליד סוסיהם וחיכו, מוכנים לפקודות. כשהאור גבר נראתה התרגשות מסוימת בין הקצינים; ולפני שהיום התחיל היטב שמענו את יריות התותחים של האויב.
"אז רכב אחד הקצינים ונתן את המילה לאנשים לעלות, ובתוך שנייה היה כל איש באוכפו, וכל סוס עמד מצפה למגע המושכה, או ללחץ עקבי רוכבו, כולם נרגשים, כולם להוטים; ובכל זאת אומנו כל כך טוב שמלבד לעיסת המתגים שלנו, והנפת ראשינו בחוסר מנוחה מדי פעם, אי אפשר היה לומר שזזנו.
"אדוני היקר ואני היינו בראש השורה, וכשכולם ישבו ללא תנועה ובדריכות, לקח קווצה קטנה ותועה מרעמתי שהתהפכה לצד הלא נכון, הניח אותה על הצד הנכון, והחליק אותה בידו; אז, בטופחו על צווארי, אמר, 'יהיה לנו יום של ממש היום, באיאר, יפה שלי; אבל נעשה את חובתנו כפי שעשינו.' הוא ליטף את צווארי באותו בוקר יותר, אני חושב, משעשה אי פעם קודם; בשקט, עוד ועוד, כאילו חשב על משהו אחר. אהבתי להרגיש את ידו על צווארי, וקשתתי את רעמתי בגאווה ובשמחה; אבל עמדתי דומם מאוד, כי הכרתי את כל מצבי רוחו, ומתי רצה שאהיה שקט, ומתי עליז.
"אינני יכול לספר כל מה שקרה באותו יום, אבל אספר על ההסתערות האחרונה שעשינו יחד; היא הייתה לרוחב עמק ממש מול התותחים של האויב. בזמן הזה כבר היינו רגילים היטב לשאגת התותחים הכבדים, לנקישות אש הרובים, ולמעוף הכדורים לידנו; אבל מעולם לא הייתי תחת אש כזאת כמו זו שרכבנו דרכה באותו יום. מימין, משמאל, ומלפנים, נשפכו עלינו כדורים ופגזים. אנשים אמיצים רבים נפלו, סוסים רבים נפלו, משליכים את רוכביהם ארצה; סוסים רבים בלי רוכב רצו בפראות מחוץ לשורות; ואז, מבועתים מלהיות לבד, בלי יד שתדריך אותם, באו ונדחקו בין חבריהם הוותיקים, לדהור איתם להסתערות.
"נורא ככל שהיה, איש לא עצר, איש לא חזר לאחור. בכל רגע התדלדלו השורות, אבל כשחברינו נפלו, סגרנו את הרווחים כדי להחזיק אותן יחד; ובמקום להתערער או להתנודד בקצבנו, הדהרה שלנו נעשתה מהירה יותר ויותר כשהתקרבנו לתותחים.
"אדוני, אדוני היקר עודד את חבריו כשזרועו הימנית מורמת גבוה, כשאחד הכדורים, שזמזם קרוב לראשי, פגע בו. הרגשתי אותו מתנודד מן המכה, אף שלא השמיע צעקה; ניסיתי לעצור את מהירותי, אבל החרב נשמטה מידו הימנית, המושכה נפלה רפויה מן השמאלית, ובשקיעתו לאחור מן האוכף נפל ארצה; הרוכבים האחרים שטפו על פנינו, ובכוח הסתערותם נדחפתי מן המקום.
"רציתי לשמור על מקומי לצידו ולא לעזוב אותו תחת שטף רגלי הסוסים ההוא, אבל לשווא; ועכשיו, בלי אדון ובלי ידיד, הייתי לבד בשדה הטבח הגדול ההוא; אז אחז בי הפחד, ורעדתי כפי שמעולם לא רעדתי קודם; וגם אני, כפי שראיתי סוסים אחרים עושים, ניסיתי להצטרף לשורות ולדהור איתם; אבל הוכיתי ונהדפתי בחרבות החיילים. בדיוק אז תפס חייל שסוסו נהרג תחתיו ברסן שלי ועלה עליי, ועם האדון החדש הזה הלכתי שוב קדימה; אבל הפלוגה האמיצה שלנו הובסה באכזריות, ואלה שנשארו בחיים אחרי הקרב העז על התותחים חזרו דוהרים על אותה קרקע. כמה מן הסוסים נפצעו קשה כל כך שבקושי יכלו לזוז מאובדן דם; יצורים אצילים אחרים ניסו על שלוש רגליים לגרור את עצמם, ואחרים נאבקו לקום על רגליהם הקדמיות, כשרגליהם האחוריות נופצו בכדורים. אחרי הקרב הובאו הפצועים והמתים נקברו."
"ומה עם הסוסים הפצועים?" אמרתי; "השאירו אותם למות?"
"לא, הפרזלים של הצבא עברו בשדה עם האקדחים שלהם וירו בכל אלה שהיו אבודים; כמה שהיו להם רק פצעים קלים הובאו בחזרה וטופלו, אבל רוב היצורים האצילים והמוכנים שיצאו באותו בוקר לא חזרו לעולם! באורוות שלנו חזר רק כאחד מארבעה.
"מעולם לא ראיתי שוב את אדוני היקר. אני מאמין שנפל מת מן האוכף. מעולם לא אהבתי אדון אחר כל כך. נכנסתי לקרבות רבים אחרים, אבל נפצעתי רק פעם אחת, ואז לא קשה; וכשהמלחמה נגמרה חזרתי לאנגליה, בריא וחזק כמו כשיצאתי."
אמרתי, "שמעתי אנשים מדברים על מלחמה כאילו היא דבר נאה מאוד."
"אה!" אמר, "הייתי חושב שהם מעולם לא ראו אותה. אין ספק שהיא נאה מאוד כשאין אויב, כשזה רק אימון ומסדר וקרב מדומה. כן, היא נאה מאוד אז; אבל כשאלפי אנשים טובים ואמיצים וסוסים נהרגים או נעשים נכים לכל החיים, יש לה מראה שונה מאוד."
"אתה יודע על מה הם נלחמו?" אמרתי.
"לא," אמר, "זה יותר ממה שסוס יכול להבין, אבל האויב ודאי היה אנשים מרושעים נורא, אם היה נכון ללכת כל הדרך ההיא מעבר לים במיוחד כדי להרוג אותם."