מעולם לא הכרתי אדם טוב יותר מאדוני החדש. הוא היה חביב וטוב, וחזק בעמידתו לצד הצדק כמו ג'ון מנלי; וטוב מזג ועליז כל כך שמעט מאוד אנשים יכלו לריב איתו. הוא אהב מאוד לחבר שירים קטנים, ולשיר אותם לעצמו. אחד שאהב מאוד היה זה:
"בואו, אבא ואמא,
ואחות ואח,
בואו, כולכם, לעבודה
ועזרו זה לזה, יחד."
וכך עשו; הארי היה פיקח בעבודת האורווה כמו נער מבוגר ממנו בהרבה, ותמיד רצה לעשות מה שיכול. ואז פולי ודולי נהגו לבוא בבוקר לעזור עם המונית: להבריש ולחבוט בכריות, ולשפשף את הזכוכית, בזמן שג'רי ניקה אותנו בחצר, והארי שפשף את הרתמות. היה ביניהם הרבה צחוק ושעשוע, וזה הכניס את קפטן ואותי למצב רוח הרבה יותר טוב מאשר אילו שמענו נזיפות ומילים קשות. הם תמיד היו מוקדמים בבוקר, כי ג'רי היה אומר:
"אם בבוקר
תזרוק דקות לרוח,
לא תוכל לאסוף אותן
כל היום, גם אם תטרח.
תמהר ותתרוצץ,
תתבהל ותדאג,
איבדת אותן לעד,
לעד ולתמיד."
הוא לא יכול היה לסבול התמהמהות רשלנית ובזבוז זמן; ושום דבר לא קירב אותו כל כך לכעס כמו למצוא אנשים, שתמיד איחרו, שרוצים שינהגו בסוס מונית בכוח, כדי לפצות על עצלותם.
יום אחד יצאו שני צעירים פראיים למראה מבית מרזח הסמוך לתחנה, וקראו לג'רי.
"הנה, עגלון! מהר, אנחנו מאחרים מעט; תן קיטור, טוב, ותיקח אותנו לוויקטוריה בזמן לרכבת של אחת? תקבל שילינג נוסף."
"אקח אתכם בקצב הרגיל, רבותיי; שילינגים לא משלמים על מתן קיטור כזה."
המונית של לארי עמדה ליד שלנו; הוא פתח את הדלת לרווחה, ואמר, "אני האיש שלכם, רבותיי! קחו את המונית שלי, הסוס שלי יביא אתכם לשם בסדר גמור;" וכשסגר אותם בפנים, בקריצה לעבר ג'רי, אמר, "זה נגד מצפונו ללכת יותר מטרוט איטי." אז, בהצליפו בסוסו המותש, יצא מהר ככל שיכול. ג'רי טפח על צווארי: "לא, ג'ק, שילינג לא היה משלם על דבר כזה, נכון, בחור זקן?"
אף שג'רי התנגד בתוקף לנהיגה קשה, כדי לרצות אנשים רשלנים, הוא תמיד הלך בקצב טוב והוגן, ולא התנגד לתת קיטור, כפי שאמר, אם רק ידע למה.
אני זוכר היטב בוקר אחד, כשהיינו בתחנה מחכים לנוסע, שצעיר אחד, נושא מזוודה כבדה, דרך על קליפת תפוז שהייתה מונחת על המדרכה, ונפל בכוח רב.
ג'רי היה הראשון לרוץ ולהרים אותו. הוא נראה המום מאוד, וכשהובילו אותו לחנות הלך כאילו היה בכאב גדול. ג'רי כמובן חזר לתחנה, אבל כעבור כעשר דקות קרא לו אחד מאנשי החנות, אז ניגשנו אל המדרכה.
"אתה יכול לקחת אותי לרכבת הדרום-מזרחית?" אמר הצעיר; "הנפילה האומללה הזאת גרמה לי לאחר, אני חושש; אבל יש חשיבות רבה לכך שלא אפספס את הרכבת של שתים עשרה. אהיה אסיר תודה ביותר אם תוכל להביא אותי לשם בזמן, ואשלם לך בשמחה תוספת."
"אעשה כמיטב יכולתי," אמר ג'רי בלבביות, "אם אתה חושב שאתה מרגיש טוב מספיק, אדוני," כי הוא נראה לבן וחולה נורא.
"אני חייב ללכת," אמר ברצינות, "אנא פתח את הדלת, ובוא לא נפסיד זמן."
ברגע הבא היה ג'רי על המושב; בציוץ עליז אליי, ובמשיכה במושכה שהבנתי היטב.
"נו, ג'ק, בחור שלי," אמר, "תסתובב מהר, נראה להם איך אנחנו יכולים לעבור את הדרך, אם רק נדע למה."
תמיד קשה לנהוג מהר בעיר באמצע היום, כשהרחובות מלאים תנועה, אבל עשינו מה שאפשר היה לעשות; וכשנוהג טוב וסוס טוב, שמבינים זה את זה, הם בדעה אחת, מופלא מה הם יכולים לעשות. היה לי פה טוב מאוד: כלומר אפשר היה להדריך אותי במגע הקל ביותר של המושכה; וזה דבר גדול בלונדון, בין כרכרות, אומניבוסים, עגלות, טנדרים, קרונות, מוניות, ועגלות משא גדולות הזוחלות בקצב הליכה; חלקן הולכות לכיוון אחד, חלקן לאחר, חלקן הולכות לאט, אחרות רוצות לעקוף אותן; אומניבוסים נעצרים בפתאומיות כל כמה דקות לאסוף נוסע, ומכריחים את הסוס שבא מאחור לעצור גם, או לעקוף, ולהגיע לפניהם; אולי אתה מנסה לעקוף, אבל בדיוק אז משהו אחר זונק פנימה דרך הפתח הצר, ואתה צריך להישאר שוב מאחורי האומניבוס; עד מהרה אתה חושב שאתה רואה הזדמנות, ומצליח להגיע לחזית, הולך כל כך קרוב לגלגלים משני הצדדים שאילו היית קרוב בעוד מילימטר הם היו נשרטים. ובכן, אתה מתקדם קצת, אבל עד מהרה מוצא את עצמך בשיירה ארוכה של עגלות וכרכרות שכולן נאלצות ללכת בצעד; אולי אתה מגיע לפקק של ממש, וצריך לעמוד דומם דקות ארוכות, עד שמשהו מתפנה לרחוב צדדי, או שהשוטר מתערב; אתה צריך להיות מוכן לכל הזדמנות: לזנק קדימה אם יש פתח, ולהיות מהיר ככלב ציד עכברושים לראות אם יש מקום ואם יש זמן, פן ייתפסו או יתנפצו הגלגלים שלך, או שיצול של רכב אחר ייכנס לחזך או לכתפך. לכל זה אתה צריך להיות מוכן. אם אתה רוצה לעבור את לונדון מהר באמצע היום, זה דורש הרבה תרגול.
ג'רי ואני היינו רגילים לזה, ואיש לא יכול היה לנצח אותנו במעבר כשהתכוונו לכך. הייתי מהיר ונועז ויכולתי תמיד לסמוך על הנוהג שלי; ג'רי היה מהיר וסבלני בעת ובעונה אחת, ויכול היה לסמוך על סוסו, וזה היה דבר גדול גם כן. הוא השתמש בשוט לעתים רחוקות מאוד; ידעתי לפי קולו, ולפי הקליק, קליק שלו, מתי רצה להתקדם מהר, ולפי המושכה לאן עליי ללכת; אז לא היה צורך בהצלפה; אבל עליי לחזור לסיפורי.
הרחובות היו מלאים מאוד באותו יום, אבל התקדמנו די טוב עד תחתית צ'יפסייד, שם היה פקק של שלוש או ארבע דקות. הצעיר הוציא את ראשו ואמר בדאגה, "אני חושב שמוטב שארד ואלך ברגל; לעולם לא אגיע לשם אם זה יימשך."
"אעשה כל מה שאפשר, אדוני," אמר ג'רי; "אני חושב שנגיע בזמן. הפקק הזה לא יכול להימשך הרבה יותר, והמטען שלך כבד מאוד בשבילך לשאת, אדוני."
בדיוק אז התחילה העגלה שלפנינו לזוז, ואז היה לנו מזל טוב. פנימה והחוצה, פנימה והחוצה הלכנו, מהר ככל שבשר סוס יכול, ולמרבה הפלא היה לנו זמן טוב ופנוי על גשר לונדון, כי הייתה שם שיירה שלמה של מוניות וכרכרות שכולן הלכו בכיווננו בטרוט מהיר, אולי רצו לתפוס בדיוק את הרכבת ההיא. בכל אופן, נכנסנו בסערה לתחנה עם רבות אחרות, בדיוק כשהשעון הגדול הראה שמונה דקות לשתים עשרה.
"תודה לאל! הגענו בזמן," אמר הצעיר, "ותודה גם לך, ידידי, ולסוסך הטוב. הצלת אותי יותר ממה שכסף יוכל אי פעם לשלם. קח את חצי הכתר הנוסף הזה."
"לא, אדוני, לא, תודה בכל זאת; אני כל כך שמח שהגענו בזמן, אדוני; אבל אל תתעכב עכשיו, אדוני, הפעמון מצלצל. הנה, סבל! קח את המטען של הג'נטלמן הזה: קו דובר, רכבת של שתים עשרה: זהו," ובלי לחכות למילה נוספת סובב אותי ג'רי כדי לפנות מקום למוניות אחרות שזינקו פנימה ברגע האחרון, ועצר בצד עד שהדוחק חלף.
"'כל כך שמח!' אמר, 'כל כך שמח!' בחור צעיר מסכן! אני תוהה מה גרם לו להיות כל כך מודאג!"
ג'רי דיבר לעצמו לעתים קרובות בקול רם מספיק כדי שאשמע כשלא נסענו.
כשחזר ג'רי לשורה, צחקו והתלוצצו עליו לא מעט על כך שנהג מהר לרכבת בשביל תוספת, כפי שאמרו, הכול נגד עקרונותיו, והם רצו לדעת כמה הכניס לכיס.
"הרבה יותר ממה שאני מקבל בדרך כלל," אמר, מהנהן בערמומיות; "מה שנתן לי יספק לי נוחות קטנה לכמה ימים."
"שטויות!" אמר אחד.
"הוא צבוע," אמר אחר; "מטיף לנו ואז עושה בעצמו אותו דבר."
"תשמעו, חברים," אמר ג'רי; "הג'נטלמן הציע לי חצי כתר נוסף, אבל לא לקחתי; זה היה שכר מספיק בשבילי לראות כמה שמח שתפס את הרכבת ההיא; ואם ג'ק ואני בוחרים לרוץ מהר מדי פעם להנאתנו, זה עניין שלנו ולא שלכם."
"ובכן," אמר לארי, "לעולם לא תהיה עשיר."
"קרוב לוודאי שלא," אמר ג'רי; "אבל אינני יודע שאהיה פחות מאושר בגלל זה. שמעתי את עשרת הדיברות נקראים פעמים רבות מאוד ומעולם לא הבחנתי שאחד מהם אומר, 'עשיר תהיה'; ויש הרבה דברים מוזרים שנאמרים בברית החדשה על עשירים שלדעתי היו גורמים לי להרגיש משונה למדי אילו הייתי אחד מהם."
"אם אי פעם תתעשר," אמר המושל גריי, מביט מעבר לכתפו מעל גג המונית שלו, "זה יגיע לך, ג'רי, ולא תמצא קללה באה עם עושרך. ובאשר לך, לארי, אתה תמות עני; אתה מוציא יותר מדי על חבלי שוט."
"ובכן," אמר לארי, "מה בחור צריך לעשות אם הסוס שלו לא הולך בלעדיו?"
"אתה אף פעם לא טורח לבדוק אם ילך בלעדיו; השוט שלך תמיד בתנועה כאילו יש לך מחול ויטוס בזרוע, ואם זה לא שוחק אותך, זה שוחק את הסוס שלך; אתה יודע שאתה תמיד מחליף סוסים; ולמה? כי אתה אף פעם לא נותן להם שקט או עידוד."
"ובכן, לא היה לי מזל טוב," אמר לארי, "זה העניין."
"ולעולם לא יהיה לך," אמר המושל. "המזל הטוב בררן למדי עם מי הוא רוכב, ובדרך כלל מעדיף את אלה שיש להם שכל ישר ולב טוב; לפחות זה הניסיון שלי."
המושל גריי חזר אל העיתון שלו, והאחרים הלכו אל המוניות שלהם.