שבועיים או שלושה אחרי זה, כשנכנסנו לחצר מאוחר למדי בערב, באה פולי רצה מעבר לכביש עם הפנס (היא תמיד הביאה לו אותו אם לא היה רטוב מאוד).
"הכול הסתדר, ג'רי; גברת בריגס שלחה את המשרת שלה אחר הצהריים לבקש שתיקח אותה מחר באחת עשרה. אמרתי, 'כן, אני חושבת שכן, אבל הנחנו שהיא מעסיקה מישהו אחר עכשיו.'
"'ובכן,' אמר, 'האמת היא שהאדון כעס כי מר בארקר סירב לבוא בימי ראשון, והוא ניסה מוניות אחרות, אבל משהו לא בסדר עם כולן; יש שנוהגות מהר מדי, ויש שלאט מדי, והגבירה אומרת שאין אף אחת מהן נחמדה ונקייה כמו שלך, ושום דבר לא יתאים לה מלבד המונית של מר בארקר שוב.'"
פולי כמעט נשארה בלי נשימה, וג'רי פרץ בצחוק עליז.
"''הכול יסתדר ביום או בערב': צדקת, יקירתי; את בדרך כלל צודקת. רוצי פנימה והכיני את ארוחת הערב, ואני אסיר את הרתמה של ג'ק ואעשה לו נוח ושמח תוך רגע."
אחרי זה רצתה גברת בריגס את המונית של ג'רי לעתים קרובות כמו קודם, אף פעם לא, לעומת זאת, ביום ראשון; אבל בא יום שבו הייתה לנו עבודה ביום ראשון, וכך זה קרה. כולנו חזרנו הביתה במוצאי שבת עייפים מאוד, ושמחים מאוד לחשוב שמחר יהיה כולו מנוחה, אבל לא כך נועד להיות.
בבוקר יום ראשון ניקה אותי ג'רי בחצר, כשפולי ניגשה אליו, נראית מלאה במשהו.
"מה זה?" אמר ג'רי.
"ובכן, יקירי," אמרה, "דינה בראון המסכנה קיבלה זה עתה מכתב שאומר שאמה חולה אנושות, ושעליה ללכת מיד אם היא רוצה לראות אותה בחיים. המקום רחוק מכאן יותר משישה עשר קילומטרים, בכפר, והיא אומרת שאם תיקח את הרכבת עדיין יהיו לה שישה קילומטרים ללכת ברגל; וחלשה כפי שהיא, והתינוק רק בן ארבעה שבועות, כמובן שזה יהיה בלתי אפשרי; והיא רוצה לדעת אם תיקח אותה במונית שלך, והיא מבטיחה לשלם לך בנאמנות, כשתוכל להשיג את הכסף."
"טוט, טוט! נראה בעניין הזה. לא על הכסף חשבתי, אלא על אובדן יום ראשון שלנו; הסוסים עייפים, וגם אני עייף: שם זה לוחץ."
"זה לוחץ מכל הכיוונים, אם כבר," אמרה פולי, "כי זה רק חצי יום ראשון בלעדיך, אבל אתה יודע שעלינו לעשות לאחרים כפי שהיינו רוצים שיעשו לנו; ואני יודעת היטב מה הייתי רוצה אילו אמי הייתה גוססת; וג'רי, יקירי, אני בטוחה שזה לא יחלל את יום המנוחה; כי אם להוציא בהמה מסכנה או חמור מבור לא היה מקלקל אותו, אני בטוחה לגמרי שלקחת את דינה המסכנה לא יקלקל."
"הרי, פולי, את טובה כמו הכומר, וכך, כיוון שקיבלתי את דרשת בוקר יום ראשון שלי מוקדם היום, את יכולה ללכת ולומר לדינה שאהיה מוכן בשבילה כשהשעון יצלצל עשר; אבל רגע: רק תקפצי לקצב בריידון עם דרישת שלומי, ותשאלי אותו אם ישאיל לי את הכרכרה הקלה שלו; אני יודע שהוא אף פעם לא משתמש בה ביום ראשון, וזה יעשה הבדל עצום לסוס."
היא הלכה, ועד מהרה חזרה, ואמרה שהוא יכול לקבל את הכרכרה בשמחה.
"בסדר," אמר; "עכשיו ארזי לי קצת לחם וגבינה, ואחזור אחר הצהריים מהר ככל שאוכל."
"ואני אכין את פשטידת הבשר לתה מוקדם במקום לארוחת הצהריים," אמרה פולי; והלכה, בזמן שהוא עשה את הכנותיו לצלילי "פולי היא האישה, בלי ספק", מנגינה שאהב מאוד.
אני נבחרתי למסע, ובעשר יצאנו, בעגלה קלה בעלת גלגלים גבוהים, שנסעה כל כך בקלות שאחרי המונית הארבע-אופנית היא נראתה כמו כלום.
זה היה יום מאי יפה, וברגע שיצאנו מן העיר, האוויר המתוק, ריח העשב הרענן, והדרכים הכפריות הרכות היו נעימים כמו בימים הטובים ההם, ועד מהרה התחלתי להרגיש רענן לגמרי.
משפחתה של דינה גרה בבית חווה קטן, במעלה שביל ירוק, קרוב לאחו עם כמה עצים מצלים ויפים; שתי פרות רעו בו. בחור צעיר ביקש מג'רי להכניס את הכרכרה שלו לאחו, והוא יקשור אותי ברפת; הלוואי שהייתה לו אורווה טובה יותר להציע.
"אם הפרות שלך לא ייעלבו," אמר ג'רי, "אין דבר שהסוס שלי היה אוהב יותר מאשר שעה או שעתיים באחו היפה שלך; הוא שקט, וזה יהיה תענוג נדיר בשבילו."
"בבקשה, ובשמחה," אמר הבחור הצעיר; "הטוב ביותר שיש לנו לשירותך על טוב ליבך לאחותי; נאכל ארוחת צהריים בעוד שעה, ואני מקווה שתיכנס, אף שעם אמא חולה כל כך כולנו לא בקו הבריאות בבית."
ג'רי הודה לו בחביבות, אבל אמר שכיוון שיש לו ארוחה איתו, אין דבר שהיה אוהב כמו להסתובב באחו.
כשהוסרה הרתמה שלי לא ידעתי מה לעשות קודם: אם לאכול את העשב, או להתגלגל על גבי, או לשכב ולנוח, או לדהור לרוחב האחו מתוך רוח טובה טהורה על שאני חופשי; ועשיתי הכול בתורות. ג'רי נראה מאושר בדיוק כמוני; הוא התיישב ליד גבעה מתחת לעץ מצל, והקשיב לציפורים, אחר כך שר בעצמו, וקרא מתוך הספר החום הקטן שהוא אוהב כל כך, אחר כך שוטט באחו, ומטה ליד פלג קטן, שם קטף את הפרחים ואת פרחי העוזרר, וקשר אותם בענפים ארוכים של קיסוס; אחר כך נתן לי ארוחה טובה של שיבולת השועל שהביא איתו; אבל הזמן נראה קצר מדי: לא הייתי בשדה מאז שהשארתי את ג'ינג'ר המסכנה בארלסהול.
חזרנו הביתה בנחת, ומילותיו הראשונות של ג'רי, כשנכנסנו לחצר, היו, "ובכן, פולי, לא איבדתי את יום ראשון שלי אחרי הכול, כי הציפורים שרו מזמורים בכל שיח, והצטרפתי לתפילה; ובאשר לג'ק, הוא היה כמו סייח צעיר."
כשמסר לדולי את הפרחים היא קפצה משמחה.