החורף בא מוקדם, עם הרבה קור ורטיבות. היו שלג, או ברד, או גשם כמעט כל יום שבועות ארוכים, שהתחלפו רק ברוחות עזות ונוקבות או בכפור חד. כל הסוסים הרגישו את זה מאוד. כשהקור יבש, זוג שמיכות טובות ועבות ישמרו בנו את החום; אבל כשהגשם משרה, הן נרטבות עד מהרה לגמרי ואין בהן תועלת. לכמה מן הנהגים היה כיסוי עמיד במים לזרוק עליהם, וזה היה דבר נהדר; אבל כמה מן האנשים היו עניים כל כך שלא יכלו להגן לא על עצמם ולא על סוסיהם, ורבים מהם סבלו מאוד באותו חורף. כשאנחנו הסוסים עבדנו חצי יום, הלכנו לאורוות היבשות שלנו, ויכולנו לנוח, בעוד הם היו צריכים לשבת על מושביהם, לפעמים להישאר בחוץ עד אחת או שתיים בלילה אם הייתה להם חבורה לחכות לה.
כשהרחובות היו חלקלקים מכפור או משלג, זה היה הגרוע מכול בשבילנו הסוסים. קילומטר אחד של נסיעה כזאת, עם משא לגרור ובלי אחיזה יציבה, היה גובה מאיתנו יותר מארבעה בדרך טובה; כל עצב ושריר בגופנו מתוח כדי לשמור על שיווי משקלנו; ונוסף על כך, הפחד ליפול מתיש יותר מכל דבר אחר. אם הדרכים רעות מאוד באמת, מחספסים את פרסותינו, אבל זה גורם לנו להרגיש עצבניים בהתחלה.
כשמזג האוויר היה רע מאוד, רבים מן האנשים היו הולכים ויושבים בבית המרזח הסמוך, ומבקשים ממישהו להשגיח בשבילם; אבל לעתים קרובות הפסידו נוסע כך, ולא יכלו, כפי שאמר ג'רי, להיות שם בלי להוציא כסף. הוא מעולם לא הלך ל"שמש העולה"; היה בית קפה קרוב, שהלך אליו מדי פעם, או שקנה מאיש זקן, שבא לשורה שלנו עם פחי קפה חם ופשטידות. הייתה דעתו שמשקאות חריפים ובירה עושים אדם קר יותר אחר כך, ושבגדים יבשים, אוכל טוב, עליזות, ואישה נעימה בבית, הם הדברים הטובים ביותר לשמור על עגלון חם. פולי תמיד סיפקה לו משהו לאכול כשלא יכול היה להגיע הביתה, ולפעמים היה רואה את דולי הקטנה מציצה מפינת הרחוב, לוודא אם "אבא" בתחנה. אם ראתה אותו הייתה רצה משם במלוא המהירות וחוזרת עד מהרה עם משהו בפח או בסל, קצת מרק חם או פודינג שפולי הכינה. היה מופלא איך דבר קטן כזה יכול לעבור בבטחה את הרחוב, שלעתים קרובות היה הומה סוסים וכרכרות; אבל היא הייתה ילדה קטנה ואמיצה, והרגישה שזה כבוד גדול להביא את "המנה הראשונה של אבא", כפי שנהג לקרוא לזה. היא הייתה אהובה על כולם בתחנה, ולא היה איש שלא היה מעביר אותה בבטחה את הרחוב, אילו ג'רי לא יכול היה לעשות זאת.
ביום קר וסוער אחד הביאה דולי לג'רי קערה של משהו חם, ועמדה לידו בזמן שאכל. הוא בקושי התחיל כשג'נטלמן, שהלך לעברנו מהר מאוד, הרים את המטרייה שלו. ג'רי נגע בכובעו בתשובה, נתן את הקערה לדולי, והתחיל להסיר את השמיכה שלי, כשהג'נטלמן, ממהר אלינו, קרא, "לא, לא, גמור את המרק שלך, ידידי; אין לי הרבה זמן פנוי, אבל אני יכול לחכות עד שתגמור, ותעביר את הילדה הקטנה שלך בבטחה למדרכה." ובאמרו זאת התיישב במונית. ג'רי הודה לו בחביבות, וחזר אל דולי.
"הנה, דולי, זה ג'נטלמן; זה ג'נטלמן אמיתי, דולי; יש לו זמן ומחשבה לנוחותם של עגלון עני וילדה קטנה."
ג'רי גמר את המרק שלו, העביר את הילדה, ואז קיבל את הוראותיו לנסוע לקלפהם רייז. כמה פעמים אחרי זה לקח אותו ג'נטלמן את המונית שלנו. אני חושב שהוא אהב מאוד כלבים וסוסים, כי בכל פעם שלקחנו אותו לדלתו, שניים או שלושה כלבים היו מזנקים החוצה לקראתו. לפעמים היה מקיף וטופח עליי, ואומר בדרכו השקטה והנעימה, "לסוס הזה יש אדון טוב, ומגיע לו." זה היה דבר נדיר מאוד שמישהו ישים לב לסוס שעבד בשבילו. ידעתי גבירות שעשו זאת מדי פעם, והג'נטלמן הזה, ועוד אחד או שניים נתנו לי טפיחה ומילה טובה; אבל תשעים ותשעה אנשים מתוך מאה היו חושבים באותה מידה לטפוח על קטר הקיטור שמשך את הרכבת.
הג'נטלמן לא היה צעיר, והייתה כפיפה קדימה בכתפיו כאילו הוא תמיד הולך אל משהו. שפתיו היו דקות וסגורות היטב, אף שהיה להן חיוך נעים מאוד; עינו הייתה חדה, והיה משהו בלסתו ובתנועת ראשו שגרם לחשוב שהוא נחוש מאוד בכל דבר שהוא ניגש אליו. קולו היה נעים וחביב; כל סוס היה בוטח בקול הזה, אף שהיה נחרץ בדיוק כמו כל דבר אחר בו.
יום אחד לקחו הוא וג'נטלמן אחר את המונית שלנו; הם עצרו ליד חנות ברחוב ר'——, ובזמן שידידו נכנס הוא עמד בדלת. מעט לפנינו בצד השני של הרחוב עמדה עגלה עם שני סוסים נאים מאוד לפני מרתפי יין; העגלון לא היה איתם, ואינני יכול לומר כמה זמן עמדו, אבל נראה שחשבו שחיכו מספיק, והתחילו לזוז. לפני שהלכו צעדים רבים בא העגלון רץ החוצה ותפס אותם. הוא נראה זועם על כך שזזו, ובשוט ובמושכה העניש אותם באכזריות, אפילו היכה אותם על הראש. הג'נטלמן שלנו ראה הכול, ובצעדו מהר לרוחב הרחוב, אמר בקול נחרץ:
"אם לא תפסיק את זה מיד, אדאג שייעצרו אותך על שהשארת את סוסיך, ועל התנהגות אכזרית."
האיש, שברור ששתה, שפך כמה מילות גידוף, אבל חדל להכות את הסוסים, ובלקחו את המושכות, עלה לעגלתו; בינתיים הוציא ידידנו בשקט פנקס מכיסו, ובהביטו בשם ובכתובת הצבועים על העגלה, רשם משהו.
"מה אתה רוצה עם זה?" רטן העגלון, כשהצליף בשוטו והתחיל לזוז. הנהון וחיוך קודר היו התשובה היחידה שקיבל.
כשחזר למונית הצטרף לידידנו חברו, שאמר בצחוק, "הייתי חושב, רייט, שיש לך מספיק עניינים משלך לטפל בהם, בלי להטריד את עצמך בסוסים ובמשרתים של אנשים אחרים."
ידידנו עמד דומם לרגע, ובהטותו את ראשו מעט לאחור, "אתה יודע למה העולם הזה רע כמו שהוא?"
"לא," אמר האחר.
"אז אגיד לך. זה כי אנשים חושבים רק על העניינים שלהם, ולא טורחים לעמוד לצד המדוכאים, וגם לא להביא את עושה העוול לאור. מעולם לא ראיתי דבר מרושע כזה בלי לעשות מה שאני יכול, ואדונים רבים הודו לי על שהודעתי להם איך התייחסו לסוסיהם."
"הלוואי שהיו יותר ג'נטלמנים כמוך, אדוני," אמר ג'רי, "כי צריכים אותם מאוד בעיר הזאת."
אחרי זה המשכנו בנסיעתנו, וכשירדו מן המונית אמר ידידנו, "התורה שלי היא זו, שאם אנחנו רואים אכזריות או עוול שבכוחנו לעצור, ולא עושים דבר, אנחנו עושים את עצמנו שותפים לאשמה."