עליי לומר שבשביל סוס מונית היה לי טוב מאוד באמת; הנוהג שלי היה הבעלים שלי, והיה זה האינטרס שלו להתייחס אליי טוב ולא להעביד אותי יותר מדי, גם אילולא היה אדם טוב כמו שהיה; אבל היו הרבה מאוד סוסים שהיו שייכים לבעלי המוניות הגדולים, שהשכירו אותם לנהגיהם תמורת כך וכך כסף ליום. כיוון שהסוסים לא היו שייכים לאנשים האלה, הדבר היחיד שחשבו עליו היה איך להוציא מהם את כספם, תחילה, לשלם לאדון, ואחר כך לדאוג לפרנסתם שלהם; וכמה מן הסוסים האלה עברו זמן נורא. כמובן, הבנתי מעט מאוד, אבל דיברו על זה לעתים קרובות בתחנה, והמושל, שהיה איש טוב לב ואוהב סוסים, היה לפעמים מדבר אם אחד נכנס מותש מאוד או מעונה.
יום אחד הביא נהג מרופט ואומלל למראה, שנקרא "סם המרופט", את סוסו נראה מוכה נורא, והמושל אמר:
"אתה והסוס שלך נראים מתאימים יותר לתחנת המשטרה מאשר לשורה הזאת."
האיש השליך את שמיכתו הקרועה על הסוס, הסתובב לגמרי אל המושל ואמר בקול שנשמע כמעט נואש:
"אם למשטרה יש עסק בעניין, זה צריך להיות עם האדונים שגובים מאיתנו כל כך הרבה, או עם התעריפים שנקבעו נמוכים כל כך. אם אדם צריך לשלם שמונה עשר שילינג ליום על השימוש במונית ושני סוסים, כפי שרבים מאיתנו צריכים בעונה, וחייב להשלים את זה לפני שהוא מרוויח פני אחד לעצמו, אני אומר שזו יותר מעבודה קשה; תשעה שילינג ליום להוציא מכל סוס לפני שאתה מתחיל להרוויח את לחמך שלך. אתם יודעים שזה נכון, ואם הסוסים לא עובדים אנחנו חייבים לרעוב, ואני וילדיי ידענו מה זה כבר. יש לי שישה, ורק אחד מרוויח משהו; אני בתחנה ארבע עשרה או שש עשרה שעות ביום, ולא היה לי יום ראשון כבר עשרה או שנים עשר שבועות; אתם יודעים שסקינר אף פעם לא נותן יום אם הוא יכול להימנע, ואם אני לא עובד קשה, תגידו לי מי כן! אני צריך מעיל חם ומעיל גשם, אבל עם כל כך הרבה פיות להאכיל איך אדם יכול להשיג אותם? הייתי צריך למשכן את השעון שלי לפני שבוע כדי לשלם לסקינר, ולעולם לא אראה אותו שוב."
כמה מן הנהגים האחרים עמדו מסביב, מהנהנים בראשיהם ואומרים שהוא צודק. האיש המשיך:
"אתם שיש לכם סוסים ומוניות משלכם, או שנוהגים בשביל אדונים טובים, יש לכם סיכוי להתקדם וסיכוי לעשות את הנכון; לי אין. אנחנו לא יכולים לגבות יותר משישה פני למייל אחרי הראשון, בתוך רדיוס של ארבעה מייל. הבוקר הזה ממש הייתי צריך לנסוע שישה מייל שלמים וקיבלתי רק שלושה שילינג. לא יכולתי להשיג נוסע חזרה, והייתי צריך לחזור כל הדרך; הנה שנים עשר מייל לסוס ושלושה שילינג לי. אחרי זה היה לי נוסע לשלושה מייל, והיו תיקים וארגזים מספיקים כדי להכניס הרבה פני בשניים אילו הונחו בחוץ; אבל אתם יודעים איך אנשים עושים; כל מה שאפשר היה לערום בפנים על המושב הקדמי הוכנס ושלושה ארגזים כבדים הלכו לגג. זה היה שישה פני, והתעריף שילינג ושישה פני; אחר כך קיבלתי נסיעה חזרה בשילינג. עכשיו זה עושה שמונה עשר מייל לסוס ושישה שילינג לי; נשארו עוד שלושה שילינג שהסוס הזה צריך להרוויח ותשעה שילינג לסוס של אחר הצהריים לפני שאני נוגע בפני אחד. כמובן, זה לא תמיד רע כל כך, אבל אתם יודעים שלעתים קרובות כן, ואני אומר שזה לעג להגיד לאדם שאסור לו להעביד את סוסו יותר מדי, כי כשבהמה עייפה לגמרי אין דבר מלבד השוט שישאיר את רגליה הולכות; אתה לא יכול לעזור לעצמך: אתה חייב להעמיד את אשתך וילדיך לפני הסוס; האדונים צריכים לדאוג לזה, אנחנו לא יכולים. אני לא מתעלל בסוס שלי לשם ההתעללות; אף אחד מכם לא יכול לומר שאני עושה זאת. יש עוול איפשהו: אף פעם לא יום מנוחה, אף פעם לא שעה שקטה עם האישה והילדים. אני מרגיש לעתים קרובות כמו איש זקן, אף שאני רק בן ארבעים וחמש. אתם יודעים כמה מהר כמה מן האצילים חושדים בנו ברמאות ובגביית יתר; הרי הם עומדים עם הארנקים בידיהם וסופרים עד הפני האחרון ומביטים בנו כאילו היינו כייסים. הלוואי שכמה מהם היו צריכים לשבת על המושב שלי שש עשרה שעות ביום ולהתפרנס מזה ועוד שמונה עשר שילינג בנוסף, ובכל מזג אוויר; הם לא היו מקפידים כל כך באופן יוצא דופן לעולם לא לתת לנו שישה פני יותר או לדחוס את כל המטען פנימה. כמובן, כמה מהם נותנים לנו טיפ נאה למדי מדי פעם, אחרת לא היינו יכולים לחיות; אבל אי אפשר לסמוך על זה."
האנשים שעמדו מסביב הסכימו מאוד עם הנאום הזה, ואחד מהם אמר, "זה קשה עד ייאוש, ואם אדם עושה לפעמים מה שלא נכון זה לא פלא, ואם הוא שותה כוסית אחת יותר מדי, מי יגער בו?"
ג'רי לא לקח חלק בשיחה הזאת, אבל מעולם לא ראיתי את פניו נראות עצובות כל כך. המושל עמד ושתי ידיו בכיסיו; עכשיו הוציא את המטפחת שלו מכובעו וניגב את מצחו.
"ניצחת אותי, סם," אמר, "כי הכול נכון, ולא אטיח בך עוד את עניין המשטרה; זה היה המבט בעינו של הסוס ההוא שהשפיע עליי. זה גורל קשה לאדם וזה גורל קשה לבהמה, ומי יתקן את זה אינני יודע: אבל בכל אופן יכולת לומר לבהמה המסכנה שאתה מצטער להוציא את זה ממנה בדרך כזאת. לפעמים מילה טובה היא כל מה שאנחנו יכולים לתת להם, לבהמות המסכנות, ומופלא כמה הם מבינים."
כמה בקרים אחרי השיחה הזאת בא איש חדש לתחנה עם המונית של סם.
"הלו!" אמר אחד, "מה קרה לסם המרופט?"
"הוא חולה במיטה," אמר האיש; "הוא חלה אתמול בלילה בחצר, ובקושי יכול היה לזחול הביתה. אשתו שלחה נער הבוקר לומר שאביו בקדחת גבוהה ולא יכול לצאת, אז אני כאן במקומו."
למחרת בבוקר בא אותו איש שוב.
"מה שלום סם?" שאל המושל.
"הוא הלך," אמר האיש.
"מה, הלך? אתה לא מתכוון לומר שהוא מת?"
"פשוט כבה," אמר האחר; "הוא מת בארבע לפנות בוקר; כל אתמול הוא הזה: הזה על סקינר, ועל שאין לו ימי ראשון. 'מעולם לא הייתה לי מנוחה של יום ראשון,' אלה היו מילותיו האחרונות."
איש לא דיבר זמן מה, ואז אמר המושל, "אגיד לכם מה, חברים, זו אזהרה בשבילנו."