יום אחד, בזמן שהמונית שלנו ורבות אחרות חיכו מחוץ לאחד הפארקים שבו ניגנה מוזיקה, עצרה לידנו מונית ישנה ועלובה. הסוס היה ערמוני זקן ושחוק, עם פרווה מוזנחת, ועצמות שבלטו דרכה בבירור, הברכיים כפופות קדימה, והרגליים הקדמיות לא יציבות מאוד. אכלתי קצת חציר, והרוח גלגלה קווצה קטנה ממנו לכיוון ההוא, והיצור המסכן שלח את צווארו הארוך והדק והרים אותה, ואז הסתובב והביט סביב לחפש עוד. היה מבט חסר תקווה בעין העמומה שלא יכולתי שלא להבחין בו, ואז, כשחשבתי איפה ראיתי את הסוס הזה קודם, היא הביטה ישר אליי ואמרה, "יופי שחור, זה אתה?"
זו הייתה ג'ינג'ר! אבל כמה השתנתה! הצוואר המקושת והמבריק להפליא היה עכשיו ישר, ודל, ושקוע; הרגליים הנקיות והישרות והקרסוליים העדינים היו נפוחים; המפרקים יצאו מצורתם מעבודה קשה; הפנים, שהיו פעם מלאים כל כך רוח וחיים, היו עכשיו מלאים סבל, ויכולתי לדעת לפי עלייתם וירידתם של צדדיה, ולפי שיעולה התכוף, כמה רעה נשימתה.
הנהגים שלנו עמדו יחד במרחק מה, אז התקרבתי אליה בצעד או שניים, כדי שנוכל לשוחח מעט בשקט. זה היה סיפור עצוב שהיה לה לספר.
אחרי שנה של מרעה חופשי בארלסהול, נחשבה כשירה לעבודה שוב, ונמכרה לג'נטלמן. זמן מה הסתדרה טוב מאוד, אבל אחרי דהרה ארוכה מן הרגיל חזרה המתיחה הישנה, ואחרי שנחה וטופלה נמכרה שוב. כך עברה מיד ליד כמה פעמים, אבל תמיד ירדה נמוך יותר.
"וכך לבסוף," אמרה, "נקניתי על ידי איש שמחזיק הרבה מוניות וסוסים, ומשכיר אותם. אתה נראה במצב טוב, ואני שמחה על כך, אבל לא אוכל לספר לך מה היו חיי. כשגילו את חולשתי אמרו שאינני שווה את מה ששילמו בעדי, ושעליי ללכת לאחת המוניות הנמוכות, ופשוט להישחק; זה מה שהם עושים, מצליפים ומעבידים בלי מחשבה אחת על מה שאני סובלת: הם שילמו בעדי, וחייבים להוציא את זה ממני, הם אומרים. האיש ששוכר אותי עכשיו משלם הרבה כסף לבעלים כל יום, וכך הוא צריך להוציא את זה ממני גם כן; וכך זה כל השבוע סביב סביב, בלי אף פעם מנוחה של יום ראשון."
אמרתי, "פעם נהגת לעמוד על שלך אם התעללו בך."
"אה!" אמרה, "פעם כן, אבל אין בזה טעם; בני האדם חזקים יותר, ואם הם אכזריים ואין להם רגש, אין דבר שאנחנו יכולים לעשות, אלא רק לשאת: לשאת עוד ועוד עד הסוף. הלוואי שהסוף היה בא, הלוואי שהייתי מתה. ראיתי סוסים מתים, ואני בטוחה שהם לא סובלים כאב; הלוואי שאפול מתה בעבודתי, ולא איישלח לבית המטבחיים לסוסים."
הייתי מוטרד מאוד, והנחתי את אפי ליד אפה, אבל לא יכולתי לומר דבר לנחם אותה. אני חושב שהיא שמחה לראות אותי, כי אמרה, "אתה החבר היחיד שהיה לי אי פעם."
בדיוק אז בא הנהג שלה, ובמשיכה בפיה הוציא אותה לאחור מן השורה ונסע משם, והשאיר אותי עצוב מאוד באמת.
זמן קצר אחרי זה עברה עגלה ובה סוס מת על פני תחנת המוניות שלנו. הראש היה תלוי מזנב העגלה, הלשון חסרת החיים נטפה לאט דם; והעיניים השקועות! אבל אינני יכול לדבר עליהן, המראה היה נורא מדי. זה היה סוס ערמוני עם צוואר ארוך ודק. ראיתי פס לבן במורד המצח. אני מאמין שזו הייתה ג'ינג'ר; קיוויתי שכן, כי אז צרותיה נגמרו. הו! אילו היו בני האדם רחמנים יותר, היו יורים בנו לפני שהגענו לסבל כזה.