ראיתי הרבה מאוד צרות בין הסוסים בלונדון, והרבה מהן אפשר היה למנוע במעט שכל ישר. לנו הסוסים לא אכפת מעבודה קשה אם מתייחסים אלינו בהיגיון, ואני בטוח שיש רבים שנוהגים בהם אנשים עניים למדי שיש להם חיים מאושרים יותר משהיו לי כשהלכתי בכרכרה של הרוזנת מו'——, עם הרתמה המצופה כסף והמזון השופע שלי.
לעתים קרובות נגע לליבי לראות איך התייחסו לפוני הקטנים, מתאמצים עם משאות כבדים או מתנודדים תחת מכות כבדות מאיזה נער שפל ואכזר. פעם ראיתי פוני אפור קטן עם רעמה עבותה וראש יפה, ודומה כל כך למרילגס שאילולא הייתי ברתמה הייתי צוהל אליו. הוא עשה כמיטב יכולתו למשוך עגלה כבדה, בעוד נער חזק וגס חותך אותו מתחת לבטן בשוטו ומושך באכזריות בפיו הקטן. האם ייתכן שזה מרילגס? הוא היה בדיוק כמוהו; אבל הרי מר בלומפילד לא היה אמור למכור אותו לעולם, ואני חושב שלא היה עושה זאת; אבל אולי זה היה בחור קטן טוב בדיוק כמוהו, והיה לו מקום מאושר כמוהו כשהיה צעיר.
הבחנתי לעתים קרובות במהירות הגדולה שבה הכריחו את סוסי הקצבים ללכת, אף שלא ידעתי למה עד יום אחד שבו נאלצנו לחכות זמן מה בסנט ג'ונס ווד. הייתה חנות קצב בבית הסמוך, ובעודנו עומדים הגיעה עגלת קצב בדהרה במהירות רבה. הסוס היה חם ומותש מאוד; ראשו היה שמוט, בעוד צדדיו העולים ויורדים ורגליו הרועדות הראו כמה קשה נהגו בו. הנער קפץ מן העגלה ולקח את הסל כשהאדון יצא מן החנות לא מרוצה כלל. אחרי שהסתכל על הסוס פנה בכעס אל הנער.
"כמה פעמים אגיד לך לא לנהוג ככה? הרסת את הסוס הקודם ושברת את נשימתו, ואתה הולך להרוס את זה באותה דרך. אילולא היית בני שלי הייתי מפטר אותך במקום; זה ביזיון שמביאים סוס לחנות במצב כזה; אתה עלול להיעצר על ידי המשטרה על נהיגה כזאת, ואם כך יהיה אל תצפה ממני לערבות, כי דיברתי איתך עד שהתעייפתי; עליך לדאוג לעצמך."
בזמן הנאום הזה עמד הנער ליד, זעוף ועיקש, אבל כשאביו חדל, פרץ בכעס. זו לא הייתה אשמתו, והוא לא יקבל את האשמה; הוא רק פעל לפי הוראות כל הזמן.
"אתה תמיד אומר, 'עכשיו מהר; עכשיו תזדרז!' וכשאני הולך לבתים, אחד רוצה כתף כבש לארוחת צהריים מוקדמת ואני חייב לחזור איתה תוך רבע שעה; טבחית אחרת שכחה להזמין את הבשר; אני חייב ללכת להביא אותו ולחזור תוך רגע, או שהגבירה תנזוף; ומנהלת משק הבית אומרת שבאים להם אורחים בלי הודעה וחייבים לשלוח להם צלעות מיד; והגבירה במספר 4, בסהר, אף פעם לא מזמינה את ארוחת הערב שלה עד שהבשר לארוחת הצהריים מגיע, ואין שום דבר מלבד חיפזון, חיפזון, כל הזמן. אילו האצילים היו חושבים על מה שהם רוצים, ומזמינים את הבשר שלהם יום קודם, לא היה צורך בכל המהומה הזאת!"
"הלוואי שהיו עושים זאת," אמר הקצב; "זה היה חוסך לי הרבה מאוד טרדה, ויכולתי להתאים ללקוחותיי הרבה יותר טוב אילו ידעתי מראש: אבל מה! מה התועלת בדיבורים: מי חושב אי פעם על נוחותו של קצב או על סוסו של קצב! נו, הכנס אותו וטפל בו היטב; שים לב, הוא לא יוצא שוב היום, ואם יצטרכו עוד משהו, תצטרך לשאת אותו בעצמך בסל." עם זה נכנס, והסוס הובל משם.
אבל לא כל הנערים אכזריים. ראיתי כמה שאהבו את הפוני או את החמור שלהם כאילו היה כלב אהוב, והיצורים הקטנים עבדו בעליזות וברצון בשביל הנהגים הצעירים שלהם כמו שאני עובד בשביל ג'רי. אולי זו עבודה קשה לפעמים, אבל ידו וקולו של חבר עושים אותה לקלה.
היה רוכל ירקות צעיר שעלה ברחוב שלנו עם ירקות ותפוחי אדמה; היה לו פוני זקן, לא נאה במיוחד, אבל הדבר הקטן העליז והאמיץ ביותר שראיתי אי פעם, ולראות כמה שני אלה אהבו זה את זה היה תענוג. הפוני הלך אחרי אדונו כמו כלב, וכשעלה לעגלתו היה רץ בלי שוט או מילה, ומקרקש במורד הרחוב בעליזות כאילו יצא מאורוות המלכה. ג'רי חיבב את הנער, וקרא לו "הנסיך צ'רלי", כי אמר שיהיה יום אחד מלך הנהגים.
היה גם איש זקן, שנהג לעלות ברחוב שלנו עם עגלת פחם קטנה; הוא חבש כובע של סבל פחם, ונראה גס ושחור. הוא והסוס הזקן שלו נהגו לצעוד יחד לאורך הרחוב, כמו שני שותפים טובים שמבינים זה את זה; הסוס היה עוצר מעצמו ליד הדלתות שבהן קנו ממנו פחם; הוא נהג להחזיק אוזן אחת מכוונת לעבר אדונו. קריאתו של הזקן נשמעה במעלה הרחוב הרבה לפני שהתקרב. מעולם לא ידעתי מה אמר, אבל הילדים קראו לו "הזקן בא-א-אר הו", כי כך זה נשמע. פולי קנתה ממנו פחם, והייתה ידידותית מאוד, וג'רי אמר שזו נחמה לחשוב כמה מאושר יכול להיות סוס זקן במקום עני.