"שכבתי על הקש שלי, אבל לא יכולתי לישון. חשבתי על מאורעות היום. מה שהיכה בי בעיקר היו הליכותיהם העדינות של האנשים האלה, והשתוקקתי להצטרף אליהם, אבל לא העזתי. זכרתי היטב מדי את היחס שסבלתי בלילה הקודם מן הכפריים הברברים, והחלטתי, איזו דרך התנהגות שלא אחשוב לנכון לנקוט בעתיד, שלעת עתה אשאר בשקט בצריף שלי, אתבונן ואשתדל לגלות את המניעים שהשפיעו על מעשיהם.
"האיכרים קמו למחרת בבוקר לפני השמש. הצעירה סידרה את הבקתה והכינה את האוכל, והצעיר יצא אחרי הארוחה הראשונה.
"היום הזה עבר באותה שגרה כמו זה שקדם לו. הצעיר היה עסוק כל הזמן בחוץ, והנערה בעיסוקים מפרכים שונים בפנים. הזקן, שהבחנתי עד מהרה שהוא עיוור, העסיק את שעות הפנאי שלו בכלי הנגינה שלו או בהרהור. שום דבר לא יכול היה לעלות על האהבה והכבוד שהאיכרים הצעירים הראו כלפי חברם הנכבד. הם עשו כלפיו כל שירות קטן של חיבה וחובה בעדינות, והוא גמל להם בחיוכיו הנדיבים.
"הם לא היו מאושרים לגמרי. הצעיר וחברתו הלכו לעתים קרובות הצידה ונראו בוכים. לא ראיתי שום סיבה לאומללותם, אבל הושפעתי ממנה עמוקות. אם יצורים מקסימים כאלה אומללים, היה פחות מוזר שאני, יצור לא מושלם ובודד, אהיה עלוב. ובכל זאת מדוע היו היצורים העדינים האלה אומללים? היה להם בית נפלא (כי כזה היה בעיניי) וכל מותרות; הייתה להם אש לחמם אותם כשקר להם ומאכלים טעימים כשהם רעבים; הם היו לבושים בבגדים מצוינים; ויותר מזה, הם נהנו זה מחברתו ומדיבורו של זה, מחליפים כל יום מבטי חיבה וחסד. מה רמזו דמעותיהם? האם באמת הביעו כאב? בהתחלה לא יכולתי לפתור את השאלות האלה, אבל תשומת לב מתמדת וזמן הסבירו לי מראות רבים שהיו בהתחלה חידתיים.
"עברה תקופה ניכרת לפני שגיליתי את אחת הסיבות לאי השקט של המשפחה החביבה הזאת: זה היה העוני, והם סבלו את הרעה הזאת במידה מכאיבה מאוד. מזונם היה מורכב כולו מירקות גנם ומחלב של פרה אחת, שנתנה מעט מאוד בחורף, כשבעליה בקושי יכלו להשיג מזון לקיים אותה. לעתים קרובות, אני מאמין, הם סבלו את ייסורי הרעב בחריפות רבה, במיוחד שני האיכרים הצעירים, כי כמה פעמים הניחו מזון לפני הזקן כשלא השאירו דבר לעצמם.
"תכונת החסד הזאת ריגשה אותי מאוד. נהגתי, בלילה, לגנוב חלק ממלאיהם לצריכתי, אבל כשמצאתי שבעשותי זאת אני גורם כאב לאיכרים, נמנעתי והסתפקתי בפירות יער, באגוזים ובשורשים שליקטתי מיער שכן.
"גיליתי גם אמצעי נוסף שבו יכולתי לעזור בעמלם. מצאתי שהצעיר מבלה חלק גדול מכל יום באיסוף עצים לאש המשפחה, ובלילה לקחתי לעתים קרובות את כליו, שאת השימוש בהם גיליתי מהר, והבאתי הביתה עצי הסקה מספיק לצריכה של כמה ימים.
"אני זוכר, בפעם הראשונה שעשיתי זאת, הצעירה, כשפתחה את הדלת בבוקר, נראתה נדהמת מאוד כשראתה ערמה גדולה של עצים בחוץ. היא השמיעה כמה מילים בקול רם, והצעיר הצטרף אליה, שגם הוא הביע הפתעה. הבחנתי, בהנאה, שהוא לא הלך ליער באותו יום, אלא בילה אותו בתיקון הבקתה ובעיבוד הגן.
"בהדרגה גיליתי תגלית חשובה עוד יותר. מצאתי שלאנשים האלה יש שיטה למסור זה לזה את ניסיונם ורגשותיהם בקולות מנוסחים. הבחנתי שהמילים שדיברו גרמו לפעמים הנאה או כאב, חיוכים או עצב, במחשבות ובפנים של השומעים. זה היה באמת מדע אלוהי, והשתוקקתי בלהט להכיר אותו. אבל נכשלתי בכל ניסיון שעשיתי לשם כך. הגייתם הייתה מהירה, והמילים שהשמיעו, שלא היה להן שום קשר נראה לעין לחפצים נראים, לא יכולתי לגלות שום רמז שבו אוכל להתיר את תעלומת התייחסותן. בשקידה רבה, בכל זאת, ואחרי שנשארתי בצריף שלי במשך כמה סיבובים של הירח, גיליתי את השמות שניתנו לכמה מן החפצים המוכרים ביותר בשיחה; למדתי והשתמשתי במילים, אש, חלב, לחם ועץ. למדתי גם את שמות האיכרים עצמם. לצעיר ולחברתו היו לכל אחד כמה שמות, אבל לזקן היה רק אחד, שהיה אבא. הנערה נקראה אחות או אגתה, והצעיר פליקס, אח או בן. אינני יכול לתאר את העונג שהרגשתי כשלמדתי את הרעיונות המיוחסים לכל אחד מן הקולות האלה ויכולתי לבטא אותם. הבחנתי בכמה מילים אחרות בלי שאוכל עדיין להבין אותן או להשתמש בהן, כמו טוב, יקר מכול, אומלל.
"ביליתי את החורף כך. הליכותיהם העדינות ויופיים של האיכרים חיבבו אותם עליי מאוד; כשהיו אומללים, הרגשתי מדוכא; כששמחו, השתתפתי בשמחותיהם. ראיתי מעט בני אדם מלבדם, ואם מישהו אחר נכנס במקרה לבקתה, הליכותיו הגסות והילוכו הגס רק הגדילו בעיניי את מעלותיהם העליונות של חבריי. הזקן, יכולתי להבחין, השתדל לעתים קרובות לעודד את ילדיו, כפי שמצאתי לפעמים שהוא קורא להם, להשליך את עצבותם. הוא היה מדבר בטון עליז, בהבעה של טוב שהעניקה הנאה אפילו לי. אגתה הקשיבה בכבוד, עיניה מתמלאות לפעמים בדמעות, שהשתדלה למחות בלי שיבחינו; אבל בדרך כלל מצאתי שפניה וקולה היו עליזים יותר אחרי שהקשיבה לדברי העידוד של אביה. לא כך היה עם פליקס. הוא היה תמיד העצוב ביותר בקבוצה, ואפילו לחושיי הלא מאומנים, נראה שהוא סבל עמוק יותר מחבריו. אבל אם פניו היו עצובות יותר, קולו היה עליז יותר מזה של אחותו, במיוחד כשפנה לזקן.
"יכולתי להזכיר אינספור מקרים שאף שהיו קלים, סימנו את נטיותיהם של האיכרים החביבים האלה. בתוך העוני והמחסור, פליקס נשא בהנאה לאחותו את הפרח הלבן הקטן הראשון שהציץ מתחת לאדמה המושלגת. מוקדם בבוקר, לפני שקמה, ניקה את השלג שחסם את שבילה לבית החלב, שאב מים מן הבאר, והביא את העצים מן המחסן, שם, לתדהמתו המתמדת, מצא את מלאיו תמיד מתמלאים ביד בלתי נראית. ביום, אני מאמין, עבד לפעמים אצל חוואי שכן, כי לעתים קרובות יצא ולא חזר עד ארוחת הצהריים, ובכל זאת לא הביא איתו עצים. בפעמים אחרות עבד בגן, אבל מאחר שהיה מעט לעשות בעונת הכפור, הקריא לזקן ולאגתה.
"הקריאה הזאת הביכה אותי מאוד בהתחלה, אבל בהדרגה גיליתי שהוא משמיע הרבה מאותם קולות כשקרא כמו כשדיבר. לכן שיערתי שהוא מוצא על הנייר סימנים לדיבור שהוא מבין, והשתוקקתי בלהט להבין גם אותם; אבל איך זה אפשרי כשלא הבנתי אפילו את הקולות שהם סימנים להם? השתפרתי, בכל זאת, במידה מורגשת במדע הזה, אבל לא מספיק כדי לעקוב אחר שיחה מכל סוג שהוא, אף שהקדשתי את כל מחשבתי למאמץ, כי הבחנתי בקלות שאף שהשתוקקתי בלהיטות לגלות את עצמי לאיכרים, לא כדאי לי לעשות את הניסיון עד שאשלוט תחילה בשפתם, שידיעתה אולי תאפשר לי לגרום להם להתעלם מעיוות דמותי, כי גם עם זה הכיר אותי הניגוד שהוצג לעיניי בלי הרף.
"התפעלתי מצורותיהם המושלמות של האיכרים שלי: מחינם, מיופיים ומעורם העדין; אבל כמה נבהלתי כשהבטתי בעצמי בבריכה צלולה! בהתחלה נרתעתי לאחור, בלי יכולת להאמין שזה באמת אני המשתקף במראה; וכשהשתכנעתי לגמרי שאני במציאות המפלצת שאני, התמלאתי בתחושות המרות ביותר של דכדוך והשפלה. אבוי! עוד לא ידעתי לגמרי את ההשפעות הקטלניות של העיוות האומלל הזה.
"כשהשמש נעשתה חמה יותר ואור היום ארוך יותר, השלג נעלם, וראיתי את העצים החשופים ואת האדמה השחורה. מן הזמן הזה פליקס היה עסוק יותר, והסימנים מעוררי הלב של רעב קרב נעלמו. מזונם, כפי שמצאתי אחר כך, היה גס, אבל בריא; והם השיגו ממנו די. כמה סוגי צמחים חדשים צצו בגן, שאותם עיבדו; והסימנים האלה של נוחות גברו מדי יום ככל שהעונה התקדמה.
"הזקן, נשען על בנו, טייל כל יום בצהריים, כשלא ירד גשם, כפי שמצאתי שנקרא כשהשמים שפכו את מימיהם. זה קרה לעתים קרובות, אבל רוח חזקה ייבשה מהר את האדמה, והעונה נעשתה נעימה הרבה יותר משהייתה.
"אורח חיי בצריף היה אחיד. במהלך הבוקר עקבתי אחר תנועות האיכרים, וכשהתפזרו לעיסוקים שונים, ישנתי; שארית היום עברה בהתבוננות בחבריי. כשפרשו למנוחה, אם היה ירח או שהלילה היה מואר בכוכבים, הלכתי ליער ואספתי את מזוני שלי ודלק לבקתה. כשחזרתי, בכל פעם שהיה צורך, ניקיתי את שבילם מן השלג ועשיתי את המלאכות שראיתי את פליקס עושה. אחר כך מצאתי שהעבודות האלה, שנעשו ביד בלתי נראית, הדהימו אותם מאוד; ופעם או פעמיים שמעתי אותם, בהזדמנויות האלה, משמיעים את המילים רוח טובה, נפלא; אבל אז לא הבנתי את משמעות המונחים האלה.
"מחשבותיי נעשו עכשיו פעילות יותר, והשתוקקתי לגלות את המניעים והרגשות של היצורים המקסימים האלה; הייתי סקרן לדעת מדוע פליקס נראה אומלל כל כך ואגתה עצובה כל כך. חשבתי (אומלל טיפש!) שאולי בכוחי להחזיר אושר לאנשים הראויים האלה. כשישנתי או נעדרתי, דמויות האב העיוור הנכבד, אגתה העדינה ופליקס המצוין ריחפו לפניי. ראיתי בהם יצורים עליונים שיהיו בוררי גורלי העתידי. יצרתי בדמיוני אלף תמונות של התייצבותי לפניהם, ושל קבלת פניי בידיהם. דמיינתי שהם יגעלו, עד שבהליכותיי העדינות ובמילותיי המפייסות אזכה תחילה בחסדם ואחר כך באהבתם.
"המחשבות האלה עודדו אותי והובילו אותי לשקוד בלהט חדש על רכישת אמנות השפה. איבריי היו אכן גסים, אבל גמישים; ואף שקולי היה שונה מאוד מן המוזיקה הרכה של טונים שלהם, ביטאתי את המילים שהבנתי בקלות סבירה. זה היה כמו החמור וכלב הטרקלין; ובכל זאת בוודאי החמור העדין שכוונותיו היו אוהבות, אף שהליכותיו היו גסות, היה ראוי ליחס טוב יותר ממכות וקללות.
"המטרות הנעימות והחום הנעים של האביב שינו מאוד את מראה הארץ. אנשים שלפני השינוי הזה נראו מוסתרים במערות התפזרו והיו עסוקים באמנויות עיבוד שונות. הציפורים שרו בצלילים עליזים יותר, והעלים התחילו לנבוט על העצים. ארץ מאושרת, מאושרת! משכן ראוי לאלים, שזמן קצר כל כך קודם הייתה קודרת, לחה ולא בריאה. רוחי התרוממה במראה המכשף של הטבע; העבר נמחק מזיכרוני, ההווה היה שליו, והעתיד מוזהב בקרניים בהירות של תקווה ובציפיות לשמחה."