"עכשיו אני ממהר לחלק המרגש יותר של סיפורי. אספר מאורעות שהטביעו בי רגשות שממה שהייתי, עשו אותי למה שאני.
"האביב התקדם מהר; מזג האוויר נעשה נאה והשמים ללא ענן. הפתיע אותי שמה שהיה קודם שומם וקודר פורח עכשיו בפרחים ובירק היפים ביותר. חושיי סופקו ורוענו באלף ניחוחות עונג ובאלף מראות יופי.
"היה זה באחד הימים האלה, כשהאיכרים שלי נחו מדי פעם מעבודה: הזקן ניגן בגיטרה שלו, והילדים הקשיבו לו: שהבחנתי שפניו של פליקס עצובות מעבר לכל ביטוי; הוא נאנח לעתים קרובות, ופעם אביו עצר במוזיקה שלו, ושיערתי מהתנהגותו שהוא שאל על סיבת צערו של בנו. פליקס ענה בטון עליז, והזקן חזר לנגן כשמישהו נקש בדלת.
"זו הייתה גברת רכובה על סוס, מלווה באיש כפרי כמדריך. הגברת הייתה לבושה בחליפה כהה ומכוסה בצעיף שחור עבה. אגתה שאלה שאלה, שהזרה ענתה עליה רק בהגיית שמו של פליקס, בטון מתוק. קולה היה מוזיקלי אבל שונה מזה של כל אחד מחבריי. כששמע את המילה הזאת, פליקס ניגש בחיפזון אל הגברת, שכשראתה אותו, הרימה את צעיפה, וראיתי פנים של יופי והבעה מלאכיים. שערה בשחור עורב מבריק, וקלוע באופן מוזר; עיניה היו כהות, אבל עדינות, אף שמלאות חיים; תוויה בפרופורציה סדירה, ועורה בהיר להפליא, כל לחי צבועה בוורוד מקסים.
"פליקס נראה נלהב מעונג כשראה אותה, כל קו של צער נעלם מפניו, והן הביעו מיד מידה של שמחה אקסטטית, שבקושי הייתי מאמין שהן מסוגלות לה; עיניו נצצו, כשלחיו הסמיקה מהנאה; ובאותו רגע חשבתי אותו יפה כמו הזרה. היא נראתה מושפעת מרגשות שונים; בנגבה כמה דמעות מעיניה היפות, הושיטה את ידה לפליקס, שנישק אותה בהתלהבות וקרא לה, ככל שיכולתי להבחין, הערבייה המתוקה שלו. היא לא נראתה מבינה אותו, אבל חייכה. הוא עזר לה לרדת, ובשחררו את מדריכה, הוביל אותה לבקתה. התנהלה שיחה בינו לבין אביו, והזרה הצעירה כרעה לרגלי הזקן ורצתה לנשק את ידו, אבל הוא הרים אותה וחיבק אותה בחיבה.
"עד מהרה הבחנתי שאף שהזרה השמיעה קולות מנוסחים ונראה שיש לה שפה משלה, האיכרים לא הבינו אותה וגם היא לא הבינה אותם. הם עשו הרבה סימנים שלא הבנתי, אבל ראיתי שנוכחותה הפיצה שמחה בבקתה, ופיזרה את צערם כמו שהשמש מפזרת את ערפילי הבוקר. פליקס נראה מאושר במיוחד ובחיוכי עונג קיבל את פני הערבייה שלו. אגתה, אגתה העדינה תמיד, נישקה את ידי הזרה היפה, ובהצביעה על אחיה, עשתה סימנים שנראו לי שפירושם שהוא היה עצוב עד שבאה. כמה שעות עברו כך, בעוד הם, בפניהם, הביעו שמחה, שאת סיבתה לא הבנתי. עד מהרה מצאתי, בחזרה התכופה של איזה קול שהזרה חזרה עליו אחריהם, שהיא משתדלת ללמוד את שפתם; והרעיון עלה בי מיד שעליי להשתמש באותם שיעורים לאותה מטרה. הזרה למדה כעשרים מילים בשיעור הראשון; רובן, אכן, היו אלה שכבר הבנתי קודם, אבל הרווחתי מן האחרות.
"כשהלילה בא, אגתה והערבייה פרשו מוקדם. כשנפרדו פליקס נישק את יד הזרה ואמר, 'לילה טוב, סאפי המתוקה.' הוא נשאר ער זמן רב יותר, משוחח עם אביו, ובחזרה התכופה על שמה שיערתי שאורחתם היפה הייתה נושא שיחתם. השתוקקתי בלהט להבין אותם, והפניתי כל כוח לשם כך, אבל מצאתי שזה בלתי אפשרי לגמרי.
"למחרת בבוקר פליקס יצא לעבודתו, ואחרי שעיסוקיה הרגילים של אגתה הסתיימו, הערבייה ישבה לרגלי הזקן, ובקחתה את הגיטרה שלו, ניגנה כמה מנגינות יפות עד כישוף כאלה שהן הוציאו בבת אחת דמעות של צער ועונג מעיניי. היא שרה, וקולה זרם במקצב עשיר, מתנפח או גווע כמו זמיר היער.
"כשסיימה, נתנה את הגיטרה לאגתה, שבהתחלה סירבה. היא ניגנה מנגינה פשוטה, וקולה ליווה אותה בטונים מתוקים, אבל שונים מן הלחן המופלא של הזרה. הזקן נראה מוקסם ואמר כמה מילים שאגתה השתדלה להסביר לסאפי, ושבהן נראה שרצה להביע שהיא מעניקה לו את העונג הגדול ביותר במוזיקה שלה.
"הימים עברו עכשיו בשלווה כמו קודם, עם השינוי היחיד שהשמחה תפסה את מקום העצב בפני חבריי. סאפי הייתה תמיד עליזה ומאושרת; היא ואני השתפרנו מהר בידיעת השפה, כך שבתוך חודשיים התחלתי להבין את רוב המילים שאמרו מגיניי.
"בינתיים גם האדמה השחורה התכסתה בעשב, והגדות הירוקות שובצו בפרחים לאין ספור, מתוקים לריח ולעין, כוכבים של זוהר חיוור בין היערות המוארים בירח; השמש נעשתה חמה יותר, הלילות צלולים ונעימים; ושיטוטיי הליליים היו הנאה גדולה לי, אף שהתקצרו מאוד בגלל שקיעת השמש המאוחרת וזריחתה המוקדמת, כי מעולם לא העזתי לצאת באור יום, מחשש להיתקל באותו יחס שסבלתי קודם בכפר הראשון שנכנסתי אליו.
"ימיי עברו בתשומת לב צמודה, כדי שאוכל לשלוט מהר יותר בשפה; ואני יכול להתפאר שהשתפרתי מהר יותר מן הערבייה, שהבינה מעט מאוד ושוחחה בטונים שבורים, בעוד אני הבנתי ויכולתי לחקות כמעט כל מילה שנאמרה.
"בזמן שהשתפרתי בדיבור, למדתי גם את מדע האותיות כפי שלימדו אותו לזרה, וזה פתח לפניי שדה רחב לפליאה ולעונג.
"הספר שממנו לימד פליקס את סאפי היה 'חורבות האימפריות' של וולני. לא הייתי מבין את כוונת הספר הזה אלמלא פליקס, בקריאתו, נתן הסברים מפורטים מאוד. הוא בחר ביצירה הזאת, אמר, משום שהסגנון הנאומי שלה עוצב בחיקוי המחברים המזרחיים. דרך היצירה הזאת השגתי ידיעה חטופה של היסטוריה ומבט על האימפריות השונות הקיימות כיום בעולם; היא נתנה לי תובנה בהליכות, בממשלות ובדתות של אומות הארץ השונות. שמעתי על האסייתים העצלים, על הגאוניות העצומה והפעילות השכלית של היוונים, על המלחמות והמידות הטובות המופלאות של הרומאים הקדומים: על התנוונותם שבאה אחר כך: על שקיעת האימפריה האדירה ההיא, על האבירות, הנצרות והמלכים. שמעתי על גילוי חצי הכדור האמריקאי ובכיתי עם סאפי על גורלם האומלל של תושביו המקוריים.
"הסיפורים המופלאים האלה עוררו בי רגשות מוזרים. האם האדם, אכן, בבת אחת כל כך חזק, כל כך בעל מידות ומפואר, ובכל זאת כל כך מושחת ושפל? הוא נראה פעם רק נצר של עקרון הרע ופעם כל מה שאפשר להעלות על הדעת של אצילי ואלוהי. להיות אדם גדול ובעל מידות נראה הכבוד הגבוה ביותר שיכול לפקוד יצור רגיש; להיות שפל ומושחת, כמו רבים שבתיעוד, נראה ההשפלה הנמוכה ביותר, מצב בזוי יותר מזה של החפרפרת העיוורת או התולעת הלא מזיקה. זמן רב לא יכולתי לתפוס איך אדם אחד יכול לצאת לרצוח את רעהו, או אפילו מדוע יש חוקים וממשלות; אבל כששמעתי פרטים על חטא ושפיכות דמים, פליאתי פסקה ופניתי בגועל ובתיעוב.
"כל שיחה של האיכרים פתחה עכשיו לפניי פלאים חדשים. בזמן שהקשבתי להדרכות שפליקס העניק לערבייה, הוסברה לי השיטה המוזרה של החברה האנושית. שמעתי על חלוקת הרכוש, על עושר עצום ועוני מנוול, על מעמד, ייחוס ודם אצילי.
"המילים הניעו אותי לפנות אל עצמי. למדתי שהנכסים המוערכים ביותר על ידי בני מינך הם ייחוס גבוה ולא מוכתם משולב בעושר. אדם יכול להיות מכובד עם רק אחד מן היתרונות האלה, אבל בלי אף אחד מהם נחשב, מלבד במקרים נדירים מאוד, לנווד ולעבד, שנגזר עליו לבזבז את כוחותיו לרווחי המעטים הנבחרים! ומה הייתי אני? על בריאתי ועל בוראי הייתי בור לגמרי, אבל ידעתי שאין לי כסף, אין לי חברים, אין לי שום רכוש. הייתי, חוץ מזה, בעל דמות מעוותת ומתועבת להחריד; לא הייתי אפילו מאותו טבע כמו האדם. הייתי זריז מהם ויכולתי להתקיים על מזון גס יותר; נשאתי את קיצוני החום והקור בפחות נזק לגופי; קומתי עלתה הרבה על שלהם. כשהבטתי סביבי לא ראיתי ולא שמעתי על אף אחד כמוני. האם הייתי, אם כן, מפלצת, כתם על הארץ, שכל בני האדם בורחים ממנה וכל בני האדם מתכחשים לה?
"אינני יכול לתאר לך את הייסורים שההרהורים האלה גרמו לי; ניסיתי לפזר אותם, אבל הצער רק גבר עם הידע. הו, אילו נשארתי לעולם ביער מולדתי, ולא ידעתי ולא הרגשתי מעבר לתחושות הרעב, הצמא והחום!
"מאיזה טבע מוזר הידע! הוא נצמד לנפש ברגע שתפס אותה כמו חזזית על הסלע. רציתי לפעמים לנער מעליי כל מחשבה ורגש, אבל למדתי שיש רק אמצעי אחד להתגבר על תחושת הכאב, וזה המוות: מצב שפחדתי ממנו ובכל זאת לא הבנתי. התפעלתי מן המידות הטובות ומן הרגשות הטובים ואהבתי את ההליכות העדינות והתכונות החביבות של האיכרים שלי, אבל הייתי מנוע ממגע איתם, מלבד באמצעים שהשגתי בגניבה, כשלא נראיתי ולא הייתי ידוע, ושרק הגבירו ולא סיפקו את רצוני להיעשות אחד בין עמיתיי. מילותיה העדינות של אגתה וחיוכיה החיים של הערבייה המקסימה לא היו בשבילי. דברי העידוד המתונים של הזקן והשיחה החיה של פליקס האהוב לא היו בשבילי. אומלל, עלוב ואומלל!
"שיעורים אחרים הוטבעו בי עמוק עוד יותר. שמעתי על הבדל המינים, ועל לידת ילדים וגדילתם, איך האב מתמוגג מחיוכי התינוק, ומההתפרצויות החיות של הילד הגדול יותר, איך כל חייה ודאגותיה של האם עטופים בפיקדון היקר, איך שכל הנעורים מתרחב ורוכש ידע, על אח, אחות, וכל הקשרים השונים הקושרים בן אדם אחד לאחר בקשרים הדדיים.
"אבל איפה היו חבריי וקרוביי? שום אב לא השגיח על ימי ינקותי, שום אם לא בירכה אותי בחיוכים ובליטופים; או אם עשו זאת, כל חיי הקודמים היו עכשיו כתם, ריקנות עיוורת שבה לא הבחנתי בדבר. מזיכרוני המוקדם ביותר הייתי כמו שהייתי אז בגובה ובפרופורציה. עוד לא ראיתי יצור הדומה לי או שתבע מגע כלשהו איתי. מה הייתי? השאלה חזרה שוב, ונענתה רק באנקות.
"עוד מעט אסביר לאן נטו הרגשות האלה, אבל הרשה לי עכשיו לחזור לאיכרים, שסיפורם עורר בי רגשות שונים כאלה של זעם, עונג ופליאה, אבל שכולם הסתיימו באהבה וביראת כבוד נוספות למגיניי (כי כך אהבתי, בהונאה עצמית תמימה וכואבת למחצה, לקרוא להם)."