"אלה היו תולדות האיכרים האהובים שלי. הן הטביעו בי רושם עמוק. למדתי, מתמונות חיי החברה שהן פרשו, להעריץ את מידותיהם הטובות ולגנות את חטאי האנושות.
"עד אז ראיתי בפשע רעה רחוקה, הנדיבות והנדבנות היו תמיד נוכחות לפניי, ועוררו בי רצון להיות שחקן בזירה ההומה שבה תכונות ראויות להערצה רבות כל כך נקראו לפעולה והוצגו. אבל במסירת דין וחשבון על התקדמות שכלי, אסור לי להשמיט נסיבה שקרתה בתחילת חודש אוגוסט של אותה שנה.
"לילה אחד במהלך ביקורי הרגיל ביער השכן שבו אספתי את מזוני והבאתי עצי הסקה למגיניי, מצאתי על האדמה מזוודת עור שהכילה כמה פריטי לבוש וכמה ספרים. תפסתי בלהיטות את השלל וחזרתי איתו לצריף שלי. למרבה המזל הספרים נכתבו בשפה שאת יסודותיה רכשתי בבקתה; הם כללו את 'גן העדן האבוד', כרך מ'חיי האישים' של פלוטרכוס, ואת 'ייסורי ורתר הצעיר'. החזקת האוצרות האלה העניקה לי עונג גדול; עכשיו למדתי ותרגלתי את שכלי בלי הרף בתולדות האלה, בזמן שחבריי היו עסוקים בעיסוקיהם הרגילים.
"אני בקושי יכול לתאר לך את השפעת הספרים האלה. הם יצרו בי אינסוף תמונות ורגשות חדשים, שלפעמים רוממו אותי לאקסטזה, אבל לעתים קרובות יותר הטביעו אותי בדכדוך הנמוך ביותר. ב'ייסורי ורתר', מלבד העניין שבסיפורו הפשוט והמרגש, דנים בדעות רבות כל כך ומטילים אורות רבים כל כך על מה שהיה עד אז בשבילי נושאים סתומים, שמצאתי בו מקור בלתי נדלה להרהור ולתדהמה. ההליכות העדינות והביתיות שתיאר, בשילוב רגשות נעלים, שמטרתם הייתה משהו מחוץ לעצמי, תאמו היטב את ניסיוני בין מגיניי ואת המחסורים שחיו תמיד בחזי. אבל חשבתי את ורתר עצמו ליצור אלוהי יותר מכל מה שראיתי או דמיינתי אי פעם; באופיו לא הייתה יומרה, אבל הוא שקע עמוק. הדיונים על מוות ועל התאבדות נועדו למלא אותי פליאה. לא התיימרתי להיכנס לגופו של עניין, ובכל זאת נטיתי לדעותיו של הגיבור, שעל כלייתו בכיתי, בלי להבין אותה בדיוק.
"כשקראתי, בכל זאת, ייחסתי הרבה באופן אישי לרגשותיי ולמצבי. מצאתי את עצמי דומה ובאותו זמן שונה באופן מוזר מן היצורים שעליהם קראתי ושלשיחתם הקשבתי. הזדהיתי איתם והבנתי אותם חלקית, אבל הייתי לא מעוצב בשכלי; לא הייתי תלוי באיש ולא קרוב לאיש. 'דרך יציאתי הייתה פתוחה,' ולא היה איש שיתאבל על כלייתי. גופי היה מזוויע וקומתי ענקית. מה פירוש הדבר? מי אני? מה אני? מאין באתי? מה ייעודי? השאלות האלה חזרו בלי הרף, אבל לא יכולתי לפתור אותן.
"כרך 'חיי האישים' של פלוטרכוס שהיה ברשותי הכיל את תולדות המייסדים הראשונים של הרפובליקות העתיקות. לספר הזה הייתה השפעה שונה בהרבה עליי מ'ייסורי ורתר'. למדתי מדמיונותיו של ורתר דכדוך וקדרות, אבל פלוטרכוס לימד אותי מחשבות נעלות; הוא רומם אותי מעל הספירה האומללה של הרהוריי שלי, להעריץ ולאהוב את גיבורי הדורות שעברו. דברים רבים שקראתי עלו על הבנתי ועל ניסיוני. הייתה לי ידיעה מבולבלת מאוד על ממלכות, מרחבי ארץ רחבים, נהרות אדירים וימים חסרי גבול. אבל לא הכרתי כלל ערים ואספות גדולות של בני אדם. בקתת מגיניי הייתה בית הספר היחיד שבו למדתי את הטבע האנושי, אבל הספר הזה פרש זירות פעולה חדשות ואדירות יותר. קראתי על אנשים העוסקים בענייני ציבור, המושלים במינם או טובחים בו. הרגשתי את הלהט הגדול ביותר למידות טובות עולה בתוכי, ותיעוב לחטא, ככל שהבנתי את משמעות המונחים האלה, היחסיים כפי שהיו, כשהחלתי אותם, להנאה ולכאב בלבד. מונע ברגשות האלה, הובלתי כמובן להעריץ מחוקקים שוחרי שלום, נומה, סולון וליקורגוס, יותר מרומולוס ותזאוס. חייהם הפטריארכליים של מגיניי גרמו לרשמים האלה לאחוז אחיזה איתנה בנפשי; אולי, אילו ההיכרות הראשונה שלי עם האנושות הייתה נעשית בידי חייל צעיר, בוער לתהילה ולטבח, הייתי ספוג בתחושות אחרות.
"אבל 'גן העדן האבוד' עורר רגשות שונים ועמוקים בהרבה. קראתי אותו, כמו שקראתי את הכרכים האחרים שנפלו לידיי, כהיסטוריה אמיתית. הוא הניע כל רגש של פליאה ויראה שתמונת אל כל-יכול הנלחם בברואיו יכלה לעורר. לעתים קרובות ייחסתי את המצבים השונים, כשדמיונם היכה בי, למצבי שלי. כמו אדם, לא הייתי קשור כנראה בשום חוליה לשום יצור אחר בקיום; אבל מצבו היה שונה בהרבה משלי מכל בחינה אחרת. הוא יצא מידי אלוהים יצור מושלם, מאושר ומשגשג, שמור בהשגחה המיוחדת של בוראו; הותר לו לשוחח עם יצורים בעלי טבע עליון ולרכוש מהם ידע, אבל אני הייתי אומלל, חסר ישע ובודד. פעמים רבות ראיתי בשטן סמל הולם יותר למצבי, כי לעתים קרובות, כמוהו, כשראיתי את אושר מגיניי, מרת הקנאה המרה עלתה בתוכי.
"נסיבה נוספת חיזקה ואישרה את הרגשות האלה. זמן קצר אחרי בואי לצריף גיליתי כמה ניירות בכיס הבגד שלקחתי ממעבדתך. בהתחלה הזנחתי אותם, אבל עכשיו כשיכולתי לפענח את האותיות שבהן נכתבו, התחלתי ללמוד אותם בשקידה. זה היה היומן שלך של ארבעת החודשים שקדמו לבריאתי. תיארת בפירוט בניירות האלה כל צעד שעשית בהתקדמות עבודתך; התולדה הזאת התערבבה בדיווחים על מאורעות ביתיים. בלי ספק אתה זוכר את הניירות האלה. הנה הם. הכול מסופר בהם מה שנוגע למוצאי הארור; כל פרטי הרצף ההוא של נסיבות מגעילות שיצר אותו מוצג לעין; התיאור המפורט ביותר של גופי המתועב והנאלח ניתן, בלשון שציירה את אימותיך שלך ועשתה את שלי לבלתי נמחקות. חליתי כשקראתי. 'יום שנוא שבו קיבלתי חיים!' קראתי בייסורים. 'בורא ארור! למה עיצבת מפלצת מזוויעה כל כך שאפילו אתה פנית ממני בגועל? אלוהים, ברחמיו, עשה את האדם יפה ומושך, בצלמו; אבל צורתי היא דגם מטונף של שלך, מחריד עוד יותר דווקא בגלל הדמיון. לשטן היו חבריו, שדים עמיתים, להעריץ ולעודד אותו, אבל אני בודד ומתועב.'
"אלה היו הרהורי שעות הדכדוך והבדידות שלי; אבל כשהתבוננתי במידותיהם הטובות של האיכרים, בנטיותיהם החביבות והנדיבות, שכנעתי את עצמי שכשיכירו את הערצתי למידותיהם הם ירחמו עליי ויתעלמו מעיוותי הגופני. האם יכלו לגרש מדלתם מישהו, מפלצתי ככל שיהיה, שביקש את חמלתם וידידותם? החלטתי, לפחות, לא להתייאש, אלא בכל דרך להכשיר את עצמי לפגישה איתם שתכריע את גורלי. דחיתי את הניסיון הזה עוד כמה חודשים, כי החשיבות שיוחסה להצלחתו עוררה בי אימה פן אכשל. חוץ מזה, מצאתי שהבנתי משתפרת כל כך עם ניסיון כל יום שלא רציתי להתחיל במפעל הזה עד שעוד כמה חודשים יוסיפו לתבונתי.
"כמה שינויים, בינתיים, חלו בבקתה. נוכחותה של סאפי הפיצה אושר בין יושביה, ומצאתי גם שמידה גדולה יותר של שפע שוררת שם. פליקס ואגתה בילו יותר זמן בשעשוע ובשיחה, ונעזרו בעמלם במשרתים. הם לא נראו עשירים, אבל היו מרוצים ומאושרים; רגשותיהם היו שלווים ושקטים, בעוד שלי נעשו מדי יום סוערים יותר. הגדלת הידע רק גילתה לי בבירור רב יותר איזה מנודה אומלל אני. טיפחתי תקווה, נכון, אבל היא נעלמה כשראיתי את גופי משתקף במים או את צלי באור הירח, ממש כמו הדמות השבירה ההיא והצל ההפכפך ההוא.
"השתדלתי למחוץ את הפחדים האלה ולחזק את עצמי לניסיון שהחלטתי לעבור בעוד כמה חודשים; ולפעמים הרשיתי למחשבותיי, בלי ריסון ההיגיון, לשוטט בשדות גן העדן, והעזתי לדמיין יצורים חביבים ומקסימים מזדהים עם רגשותיי ומעודדים את קדרותי; פניהם המלאכיות נשמו חיוכי נחמה. אבל הכול היה חלום; שום חוה לא הרגיעה את צערי ולא השתתפה במחשבותיי; הייתי לבד. נזכרתי בתחינתו של אדם לבוראו. אבל איפה היה שלי? הוא נטש אותי, ובמרירות לבי קיללתי אותו.
"הסתיו עבר כך. ראיתי, בהפתעה ובצער, את העלים נובלים ונושרים, ואת הטבע לובש שוב את המראה העקר והקודר שלבש כשראיתי לראשונה את היערות ואת הירח היפה. ובכל זאת לא שמתי לב לקדרות מזג האוויר; הייתי מותאם יותר במבני לשאת קור מחום. אבל עונגי העיקרי היה מראה הפרחים, הציפורים וכל הלבוש העליז של הקיץ; כשאלה נטשו אותי, פניתי בתשומת לב רבה יותר אל האיכרים. אושרם לא פחת בהיעדר הקיץ. הם אהבו זה את זה והזדהו זה עם זה; ושמחותיהם, התלויות זו בזו, לא הופרעו בתקלות שקרו סביבם. ככל שראיתי אותם יותר, גדל רצוני לתבוע את הגנתם וחסדם; לבי השתוקק להיות מוכר ואהוב בידי היצורים החביבים האלה; לראות את מבטיהם המתוקים מופנים אליי בחיבה היה הגבול העליון של שאיפתי. לא העזתי לחשוב שהם יפנו אותם ממני בבוז ובאימה. העניים שעצרו בדלתם מעולם לא גורשו. ביקשתי, נכון, אוצרות גדולים יותר ממעט מזון או מנוחה: נזקקתי לחסד ולאהדה; אבל לא האמנתי שאני לגמרי לא ראוי להם.
"החורף התקדם, ומחזור שלם של העונות עבר מאז שהתעוררתי לחיים. תשומת לבי בזמן הזה כוונה רק לתוכניתי להציג את עצמי בבקתת מגיניי. הפכתי בתוכניות רבות, אבל זו שקבעתי לבסוף הייתה להיכנס למשכן כשהזקן העיוור יהיה לבד. הייתה לי מספיק תבונה לגלות שהכיעור הלא טבעי של גופי היה מושא האימה העיקרי אצל אלה שראו אותי קודם. קולי, אף שהיה צרוד, לא היה בו דבר נורא; לכן חשבתי שאם בהיעדר ילדיו אוכל לזכות ברצונו הטוב ובתיווכו של דה לאסי הזקן, אולי באמצעותו מגיניי הצעירים יסבלו אותי.
"יום אחד, כשהשמש זרחה על העלים האדומים שכיסו את האדמה והפיצה עליזות, אף שמנעה חום, סאפי, אגתה ופליקס יצאו לטיול כפרי ארוך, והזקן, לפי רצונו, נשאר לבד בבקתה. כשילדיו יצאו, הרים את הגיטרה שלו וניגן כמה מנגינות עצובות אך מתוקות, מתוקות ועצובות יותר מכל מה ששמעתי אותו מנגן קודם. בהתחלה פניו הוארו בהנאה, אבל כשהמשיך, הרהור ועצב באו אחריה; לבסוף, בהניחו את הכלי בצד, ישב שקוע בהרהור.
"לבי הלם מהר; זו הייתה שעת הניסיון ורגעו, שתכריע את תקוותיי או תממש את פחדיי. המשרתים הלכו ליריד שכן. הכול היה שקט בבקתה ומסביבה; זו הייתה הזדמנות מצוינת; ובכל זאת, כשניגשתי לבצע את תוכניתי, איבריי בגדו בי ושקעתי ארצה. שוב קמתי, ובהפעלת כל התקיפות שהייתה בשליטתי, הזזתי את הקרשים שהנחתי לפני הצריף שלי כדי להסתיר את מקלטי. האוויר הצח החיה אותי, ובנחישות מחודשת התקרבתי לדלת בקתתם.
"דפקתי. 'מי שם?' אמר הזקן. 'היכנס.'
"נכנסתי. 'סלח על ההתפרצות הזאת,' אמרתי; 'אני נוסע הזקוק למעט מנוחה; תעשה לי חסד גדול אם תרשה לי להישאר כמה דקות ליד האש.'
"'היכנס,' אמר דה לאסי, 'ואנסה בכל דרך שאוכל להקל על צרכיך; אבל, למרבה הצער, ילדיי אינם בבית, ומאחר שאני עיוור, אני חושש שיהיה לי קשה להשיג לך מזון.'
"'אל תטרח, מארחי הטוב; יש לי מזון; רק חום ומנוחה אני צריך.'
"התיישבתי, ושתיקה באה. ידעתי שכל דקה יקרה לי, ובכל זאת נשארתי מהסס באיזו דרך להתחיל את השיחה, כשהזקן פנה אליי.
'לפי שפתך, זר, אני משער שאתה בן ארצי; האם אתה צרפתי?'
"'לא; אבל חונכתי בידי משפחה צרפתית ואני מבין רק את השפה הזאת. אני הולך עכשיו לתבוע את הגנתם של כמה חברים, שאני אוהב בכנות, ושיש לי תקוות לחסדם.'
"'האם הם גרמנים?'
"'לא, הם צרפתים. אבל בוא נשנה את הנושא. אני יצור אומלל ונטוש, אני מביט סביבי ואין לי שום קרוב או חבר עלי אדמות. האנשים החביבים האלה שאליהם אני הולך מעולם לא ראו אותי ויודעים עליי מעט. אני מלא פחדים, כי אם אכשל שם, אני מנודה בעולם לעולם.'
"'אל תתייאש. להיות חסר חברים זה אכן להיות אומלל, אבל לבבות בני האדם, כשאינם משוחדים בשום אינטרס עצמי ברור, מלאים אהבת אחים וחסד. לכן סמוך על תקוותיך; ואם החברים האלה טובים וחביבים, אל תתייאש.'
"'הם טובים: הם היצורים המצוינים ביותר בעולם; אבל, למרבה הצער, יש להם דעה קדומה נגדי. יש לי נטיות טובות; חיי היו עד כה לא מזיקים ובמידה מסוימת מועילים; אבל דעה קדומה קטלנית מעיבה על עיניהם, ובמקום שבו היו צריכים לראות חבר רגיש וטוב, הם רואים רק מפלצת מתועבת.'
"'זה אכן אומלל; אבל אם אתה באמת חף מאשמה, האם אינך יכול להוציא אותם מטעותם?'
"'אני עומד לקחת על עצמי את המשימה הזאת; ובגלל זה אני מרגיש אימות מכריעות רבות כל כך. אני אוהב את החברים האלה ברוך; הייתי, בלי ידיעתם, במשך חודשים רבים רגיל לחסד יומיומי כלפיהם; אבל הם מאמינים שאני רוצה לפגוע בהם, ואת הדעה הקדומה הזאת אני רוצה לנצח.'
"'איפה גרים החברים האלה?'
"'קרוב למקום הזה.'
"הזקן עצר ואז המשיך, 'אם תגלה לי בלי היסוס את פרטי סיפורך, אולי אוכל להועיל בהוצאתם מטעותם. אני עיוור ואינני יכול לשפוט את פניך, אבל יש משהו במילותיך שמשכנע אותי שאתה כן. אני עני וגולה, אבל זה יעניק לי הנאה אמיתית להועיל בדרך כלשהי לבן אדם.'
"'איש מצוין! אני מודה לך ומקבל את הצעתך הנדיבה. אתה מרים אותי מן העפר בחסד הזה; ואני בוטח שבעזרתך, לא אגורש מחברתם ומאהדתם של בני מינך.'
"'חלילה! אפילו אילו היית באמת פושע, כי זה יכול רק לדחוף אותך לייאוש, ולא להמריץ אותך למידות טובות. גם אני אומלל; אני ומשפחתי נידונו, אף שהיינו חפים מפשע; לכן שפוט אם אינני מרגיש את אסונותיך.'
"'איך אוכל להודות לך, מיטיבי הטוב והיחיד? משפתיך שמעתי לראשונה את קול החסד מופנה אליי; אהיה אסיר תודה לעולם; ואנושיותך עכשיו מבטיחה לי הצלחה עם החברים שאני עומד לפגוש.'
"'האם אוכל לדעת את שמות החברים האלה ואת מקום מגוריהם?'
"עצרתי. זה, חשבתי, רגע ההכרעה, שעומד לגזול ממני או להעניק לי אושר לעולם. נאבקתי לשווא כדי למצוא תקיפות מספיקה לענות לו, אבל המאמץ הרס את כל כוחי הנותר; שקעתי על הכיסא והתייפחתי בקול. באותו רגע שמעתי את צעדי מגיניי הצעירים. לא היה לי רגע להפסיד, אבל בתפסי את יד הזקן, קראתי, 'עכשיו הזמן! הצל והגן עליי! אתה ומשפחתך הם החברים שאני מבקש. אל תנטוש אותי בשעת הניסיון!'
"'אלוהים אדירים!' קרא הזקן. 'מי אתה?'
"באותו רגע דלת הבקתה נפתחה, ופליקס, סאפי ואגתה נכנסו. מי יכול לתאר את אימתם ותדהמתם כשראו אותי? אגתה התעלפה, וסאפי, בלי יכולת לטפל בחברתה, מיהרה החוצה מן הבקתה. פליקס זינק קדימה, ובכוח על-טבעי קרע אותי מאביו, שבברכיו נאחזתי, בהתקף זעם, הטיח אותי ארצה והיכה אותי באלימות במקל. יכולתי לקרוע אותו איבר מאיבר, כמו שהאריה קורע את האנטילופה. אבל לבי שקע בתוכי כמו בחולי מר, והתאפקתי. ראיתי אותו עומד לחזור על מכתו, כשמוכרע בכאב ובייסורים, עזבתי את הבקתה, ובמהומה הכללית נמלטתי בלי שהבחינו בי לצריף שלי."