"ערב אחד כששכבתי שטוח על סיפון ספינת הקיטור שלי, שמעתי קולות מתקרבים: והנה האחיין והדוד משוטטים לאורך הגדה. הנחתי שוב את ראשי על זרועי, וכמעט שקעתי בנמנום, כשמישהו אמר כמו באוזני: 'אני לא מזיק כמו ילד קטן, אבל אני לא אוהב שמכתיבים לי. אני המנהל: או לא? ציוו עליי לשלוח אותו לשם. זה לא ייאמן.'... נעשיתי מודע לכך ששניהם עומדים על החוף לצד החלק הקדמי של ספינת הקיטור, ממש מתחת לראשי. לא זזתי; לא עלה בדעתי לזוז: הייתי מנומנם. 'זה לא נעים,' רטן הדוד. 'הוא ביקש מן המנהלה שישלחו אותו לשם,' אמר השני, 'ברעיון להראות מה הוא יכול לעשות; וקיבלתי הוראות בהתאם. תראה איזו השפעה יש לאיש הזה. זה לא נורא?' שניהם הסכימו שזה נורא, ואז העירו כמה הערות מוזרות: 'עושה גשם ומזג אוויר נאה: איש אחד: המועצה: באף': פיסות של משפטים מגוחכים שגברו על ישנוניותי, כך שכמעט כל שכלי היה איתי כשהדוד אמר, 'האקלים אולי יסלק בשבילך את הקושי הזה. הוא לבד שם?' 'כן,' ענה המנהל; 'הוא שלח את העוזר שלו במורד הנהר עם פתק אליי במילים האלה: "סלק את המסכן הזה מן הארץ, ואל תטרח לשלוח עוד מן הסוג הזה. אני מעדיף להיות לבד מאשר שיהיו איתי האנשים שאתה יכול לוותר עליהם." זה היה לפני יותר משנה. אתה יכול לדמיין חוצפה כזאת!' 'משהו מאז?' שאל השני בצרידות. 'שנהב,' פלט האחיין; 'הרבה ממנו: מן הסוג המובחר: הרבה: מרגיז ביותר, ממנו.' 'ועם זה?' שאלה הרעמה הכבדה. 'חשבונית,' הייתה התשובה שנורתה, כביכול. אז שתיקה. הם דיברו על קורץ.
"הייתי ער לגמרי בזמן הזה, אבל, כששכבתי בנוחות מושלמת, נשארתי דומם, כי לא היה לי שום מניע לשנות את תנוחתי. 'איך הגיע השנהב הזה את כל הדרך הזאת?' נהם האיש המבוגר, שנראה מרוגז מאוד. השני הסביר שהוא הגיע עם צי של סירות קנו בהשגחת פקיד אנגלי בן תערובת שהיה לקורץ איתו; שקורץ התכוון כנראה לחזור בעצמו, מאחר שהתחנה הייתה אז ריקה מסחורות ומאספקה, אבל אחרי שעבר חמש מאות קילומטרים, החליט פתאום לחזור, ויצא לעשות זאת לבדו בסירה חצובה קטנה עם ארבעה חותרים, והשאיר את בן התערובת להמשיך במורד הנהר עם השנהב. שני הבחורים שם נראו נדהמים שמישהו מנסה דבר כזה. הם לא ידעו למצוא מניע הולם. ואשר לי, נדמה היה לי שאני רואה את קורץ בפעם הראשונה. זו הייתה הצצה ברורה: הסירה החצובה, ארבעה פראים חותרים, והאיש הלבן הבודד הפונה פתאום עורף למטה, לחילוץ, למחשבות על הבית: אולי; מפנה את פניו אל מעמקי השממה, אל תחנתו הריקה והשוממה. לא ידעתי את המניע. אולי הוא היה פשוט בחור טוב שדבק בעבודתו לשמה. שמו, אתם מבינים, לא נאמר אף פעם אחת. הוא היה 'האיש ההוא.' על בן התערובת, שככל שיכולתי לראות ניהל מסע קשה בזהירות רבה ובאומץ, דיברו תמיד כעל 'הנבל ההוא.' 'הנבל' דיווח ש'האיש' היה חולה מאוד: החלים באופן לא מושלם... השניים שמתחתיי התרחקו אז כמה צעדים, והלכו הלוך ושוב במרחק קטן. שמעתי: 'מוצב צבאי: רופא: שלוש מאות קילומטרים: לגמרי לבד עכשיו: עיכובים בלתי נמנעים: תשעה חודשים: אין חדשות: שמועות מוזרות.' הם התקרבו שוב, בדיוק כשהמנהל אמר, 'אף אחד, ככל שאני יודע, אלא אם סוג של סוחר נודד: בחור מזיק, חוטף שנהב מן הילידים.' על מי הם מדברים עכשיו? הבנתי מקטעים שזה איזה איש שאמור להיות במחוז של קורץ, ושהמנהל לא ראה אותו בעין יפה. 'לא נשתחרר מתחרות לא הוגנת עד שאחד הבחורים האלה ייתלה לדוגמה,' אמר. 'בהחלט,' רטן השני; 'שייתלה! למה לא? כל דבר: כל דבר אפשר לעשות בארץ הזאת. זה מה שאני אומר; אף אחד כאן, אתה מבין, כאן, לא יכול לסכן את מעמדך. ולמה? אתה עומד באקלים: אתה שורד את כולם. הסכנה היא באירופה; אבל שם לפני שעזבתי דאגתי ל...' הם התרחקו ולחשו, ואז קולותיהם עלו שוב. 'הסדרה יוצאת הדופן של העיכובים אינה באשמתי. עשיתי כמיטב יכולתי.' השמן נאנח. 'עצוב מאוד.' 'והאבסורד הממאיר של הדיבורים שלו,' המשיך השני; 'הוא הטריד אותי מספיק כשהיה כאן. "כל תחנה צריכה להיות כמו משואה בדרך לדברים טובים יותר, מרכז למסחר כמובן, אבל גם לאנושיות, לשיפור, להוראה." תאר לך: החמור הזה! והוא רוצה להיות מנהל! לא, זה...' כאן נחנק מרוב זעם, ואני הרמתי את ראשי מעט מאוד. הופתעתי לראות כמה קרובים הם: ממש מתחתיי. יכולתי לירוק על כובעיהם. הם הביטו בקרקע, שקועים במחשבה. המנהל הצליף ברגלו בזרד דק: קרובו הנבון הרים את ראשו. 'היית בריא מאז שבאת הפעם?' שאל. השני נרתע. 'מי? אני? אה! מצוין: מצוין. אבל השאר: אה, אלוהים! כולם חולים. הם גם מתים כל כך מהר, שאין לי זמן לשלוח אותם מן הארץ: זה לא ייאמן!' 'הממ. בדיוק,' רטן הדוד. 'אה! בני, סמוך על זה: אני אומר, סמוך על זה.' ראיתי אותו מושיט את זרועו הקצרה, דמוית סנפיר, בתנועה שכללה את היער, את הפלג, את הבוץ, את הנהר: נראה כאילו רומז, בתנועת ראווה מבזה מול פניה המוארים בשמש של הארץ, פנייה בוגדנית אל המוות האורב, אל הרוע הנסתר, אל החושך העמוק של ליבה. זה היה מבהיל כל כך שזינקתי על רגליי והבטתי לאחור אל שולי היער, כאילו ציפיתי לתשובה מסוג כלשהו להפגנת הביטחון השחורה ההיא. אתם מכירים את הרעיונות הטיפשיים שבאים לפעמים. הדממה הגבוהה עמדה מול שתי הדמויות האלה בסבלנותה המאיימת, מחכה לחלוף פלישה דמיונית.
"הם קיללו בקול יחד, מתוך פחד גרידא, אני מאמין, ואז, כשהעמידו פנים שאינם יודעים דבר על קיומי, חזרו לתחנה. השמש הייתה נמוכה; וכשרכנו קדימה זה לצד זה, נראה שהם גוררים בכאב במעלה הגבעה את שני צלליהם המגוחכים באורך לא שווה, שנגררו מאחוריהם לאט על העשב הגבוה בלי לכופף אף גבעול אחד.
"תוך כמה ימים נכנסה משלחת אלדורדו אל השממה הסבלנית, שנסגרה עליה כמו שהים נסגר על צוללן. זמן רב אחר כך הגיעה הידיעה שכל החמורים מתו. אינני יודע דבר על גורל בעלי החיים הפחות יקרי ערך. הם, בלי ספק, כמו כולנו, מצאו את מה שהגיע להם. לא חקרתי. הייתי אז נרגש למדי מן הסיכוי לפגוש את קורץ בקרוב מאוד. כשאני אומר בקרוב מאוד אני מתכוון לכך יחסית. עברו בדיוק חודשיים מן היום שעזבנו את הפלג כשהגענו אל הגדה שמתחת לתחנה של קורץ.
"לעלות בנהר ההוא היה כמו לנסוע אחורה אל הראשית המוקדמת ביותר של העולם, כשהצמחייה השתוללה על פני האדמה והעצים הגדולים היו מלכים. זרם ריק, דממה גדולה, יער שאין לחדור אותו. האוויר היה חם, סמיך, כבד, אטי. לא הייתה שמחה בזוהר השמש. הקטעים הארוכים של נתיב המים נמשכו, נטושים, אל קדרות המרחקים המוצלים. על שרטונות חול כסופים התחממו היפופוטמים ותנינים בשמש זה לצד זה. המים המתרחבים זרמו דרך המון של איים מיוערים; תעית בדרך בנהר ההוא כמו שהיית תועה במדבר, ונתקלת כל היום ברדודות, מנסה למצוא את הערוץ, עד שחשבת את עצמך מכושף ומנותק לעד מכל מה שהכרת פעם: איפשהו: הרחק: בקיום אחר אולי. היו רגעים שבהם העבר של האדם חזר אליו, כפי שהוא חוזר לפעמים כשאין לך רגע פנוי לעצמך; אבל הוא בא בדמות חלום חסר מנוחה ורועש, שנזכרים בו בפליאה בין המציאויות המכריעות של העולם המוזר הזה של צמחים, ומים, ודממה. והדממה הזאת של החיים לא דמתה כלל לשלום. זו הייתה דממה של כוח שאינו מתפשר הרובץ על כוונה שאין לפענחה. היא הביטה בך במבט נקמני. התרגלתי אליה אחר כך; לא ראיתי אותה עוד; לא היה לי זמן. הייתי צריך להמשיך לנחש את הערוץ; הייתי צריך להבחין, בעיקר בהשראה, בסימנים של גדות נסתרות; צפיתי לאבנים שקועות; למדתי לחרוק שיניים בחדות לפני שלבי עף החוצה, כשחלפתי במזל על פני איזה גזע שקוע ותיק, ערמומי ושטני, שהיה קורע את החיים מספינת הקיטור עשויית הפח ומטביע את כל עולי הרגל; הייתי צריך לצפות לסימנים של עץ מת שנוכל לחתוך בלילה בשביל הקיטור של יום המחרת. כשאתה צריך להתעסק בדברים מן הסוג הזה, במאורעות גרידא של פני השטח, המציאות, המציאות, אני אומר לכם, דוהה. האמת הפנימית מוסתרת: למזלנו, למזלנו. אבל הרגשתי אותה בכל זאת; הרגשתי לעיתים קרובות את דממתה המסתורית מתבוננת בי בתעלולי הקוף שלי, ממש כמו שהיא מתבוננת בכם, חבר'ה, מופיעים כל אחד על החבל הדק שלו בשביל: מה זה? חצי כתר לגלגול..."
"נסה להיות מנומס, מארלו," נהם קול, וידעתי שיש לפחות עוד שומע אחד ער מלבדי.
"אני מבקש סליחה. שכחתי את כאב הלב שמשלים את שאר המחיר. ובאמת, מה חשוב המחיר, אם התעלול נעשה היטב? אתם עושים את התעלולים שלכם היטב מאוד. וגם אני לא עשיתי רע, מאחר שהצלחתי לא להטביע את ספינת הקיטור ההיא במסע הראשון שלי. זה עדיין פלא בעיניי. דמיינו איש מכוסה עיניים שהושם לנהוג בעגלת משא על דרך גרועה. הזעתי ורעדתי לא מעט מן העניין הזה, אני יכול לומר לכם. אחרי הכול, בשביל מלח, לגרד את קרקעית הדבר שאמור לצוף כל הזמן תחת השגחתו הוא החטא שאין לו מחילה. אף אחד אולי לא ידע על זה, אבל אתה אף פעם לא שוכח את החבטה: אה? מכה ממש בלב. אתה זוכר אותה, אתה חולם עליה, אתה מתעורר בלילה וחושב עליה: שנים אחר כך: וחם לך וקר לך בכל הגוף. אינני מתיימר לומר שספינת הקיטור ההיא צפה כל הזמן. יותר מפעם אחת נאלצה לשכשך קצת, עם עשרים אוכלי אדם מתיזים מסביב ודוחפים. גייסנו כמה מן הבחורים האלה בדרך לצוות. בחורים טובים: אוכלי אדם: במקומם. הם היו אנשים שאפשר היה לעבוד איתם, ואני אסיר תודה להם. ואחרי הכול, הם לא אכלו זה את זה לנגד עיניי: הם הביאו איתם אספקה של בשר היפופוטם שהרקיב, וגרם לתעלומת השממה להסריח בנחיריי. פוא! אני יכול להריח את זה עכשיו. היה לי המנהל על הסיפון ושלושה או ארבעה עולי רגל עם מקלותיהם: הכול שלם. לפעמים נתקלנו בתחנה קרוב לגדה, נאחזת בשולי הלא נודע, והאנשים הלבנים הממהרים החוצה מצריף רעוע, בתנועות גדולות של שמחה והפתעה וקבלת פנים, נראו מוזרים מאוד: היה להם מראה של מי שמוחזקים שם בשבי בכישוף. המילה שנהב הייתה מצלצלת באוויר זמן מה: והמשכנו שוב לתוך הדממה, לאורך קטעים ריקים, סביב העיקולים הדוממים, בין החומות הגבוהות של דרכנו המתפתלת, מהדהדים במחיאות חלולות את הפעימה הכבדה של גלגל הירכתיים. עצים, עצים, מיליוני עצים, מסיביים, עצומים, מתנשאים גבוה; ולרגליהם, צמודה לגדה נגד הזרם, זחלה ספינת הקיטור הקטנה והמפויחת, כמו חיפושית אטית הזוחלת על רצפת אכסדרה רמה. זה גרם לך להרגיש קטן מאוד, אבוד מאוד, ובכל זאת התחושה ההיא לא הייתה מדכאת לגמרי. אחרי הכול, אם היית קטן, החיפושית המפויחת זחלה הלאה: וזה בדיוק מה שרצית שתעשה. לאן דמיינו עולי הרגל שהיא זוחלת אינני יודע. לאיזה מקום שבו ציפו לקבל משהו. אני מתערב! בשבילי היא זחלה לעבר קורץ: בלבד; אבל כשצינורות הקיטור התחילו לדלוף זחלנו לאט מאוד. הקטעים נפתחו לפנינו ונסגרו מאחור, כאילו היער פסע בנחת על פני המים כדי לחסום את הדרך לשובנו. חדרנו עמוק יותר ויותר אל לב המאפליה. היה שקט מאוד שם. בלילה לפעמים גלגול התופים מאחורי מסך העצים היה רץ במעלה הנהר ונשאר נמשך חלושות, כאילו מרחף באוויר גבוה מעל ראשינו, עד הפציעה הראשונה של היום. אם פירושו מלחמה, שלום או תפילה לא יכולנו לדעת. השחרים בושרו בירידה של דממה צוננת; חוטבי העצים ישנו, המדורות שלהם בערו נמוך; פיצוח של זרד היה גורם לך להירתע. היינו נוודים על אדמה פרהיסטורית, על אדמה שלבשה מראה של כוכב לכת לא נודע. יכולנו לדמיין את עצמנו כראשוני בני האדם הנוטלים לעצמם ירושה ארורה, שיש להכניעה במחיר ייסורים עמוקים ועמל מופרז. אבל פתאום, כשנאבקנו סביב עיקול, הייתה הצצה בקירות קנים, בגגות עשב מחודדים, פרץ של צעקות, מערבולת של איברים שחורים, המון ידיים מוחאות, רגליים רוקעות, גופים מתנודדים, עיניים מתגלגלות, תחת השמיטה של עלווה כבדה וללא תנועה. הספינה עמלה לאט בשולי טירוף שחור ובלתי מובן. האדם הפרהיסטורי קילל אותנו, התפלל אלינו, קיבל את פנינו: מי יכול היה לדעת? היינו מנותקים מהבנת סביבתנו; גלשנו על פניהם כמו רוחות רפאים, תוהים ומזועזעים בסתר, כמו שאנשים שפויים היו לפני התפרצות נלהבת בבית משוגעים. לא יכולנו להבין כי היינו רחוקים מדי ולא יכולנו לזכור כי נסענו בליל העידנים הראשונים, של אותם עידנים שחלפו, בלי להשאיר כמעט סימן: ושום זיכרונות.
"הארץ נראתה לא ארצית. אנחנו רגילים להביט בצורה הכבולה של מפלצת מוכנעת, אבל שם, שם יכולת להביט בדבר מפלצתי וחופשי. זה היה לא ארצי, והאנשים היו... לא, הם לא היו לא אנושיים. ובכן, אתם יודעים, זה היה הגרוע מכול: החשד הזה שהם אינם לא אנושיים. הוא היה בא לאט. הם יללו וקיפצו, והסתובבו, ועשו פרצופים נוראים; אבל מה שהרעיד אותך היה דווקא המחשבה על אנושיותם: כמו שלך: המחשבה על קרבתך הרחוקה למהומה הפראית והלוהטת הזאת. מכוער. כן, זה היה מכוער למדי; אבל אם היית גבר די הצורך היית מודה לעצמך שיש בך רק העקבה הקלושה ביותר של היענות לגילוי הלב הנורא של הרעש ההוא, חשד עמום שיש בו משמעות שאתה, אתה הרחוק כל כך מליל העידנים הראשונים, יכול להבין. ולמה לא? רוח האדם מסוגלת לכל דבר: כי הכול נמצא בה, כל העבר כמו כל העתיד. מה היה שם בסופו של דבר? שמחה, פחד, צער, מסירות, גבורה, זעם: מי יכול לומר?: אבל אמת: אמת שהופשטה מגלימת הזמן שלה. שהטיפש יפער פה וירעד: האיש יודע, ויכול להביט בלי למצמץ. אבל הוא חייב לפחות להיות גבר כמו אלה שעל החוף. הוא חייב לפגוש את האמת ההיא בחומר האמיתי שלו: בכוחו המולד. עקרונות לא יספיקו. רכישות, בגדים, סמרטוטים נאים: סמרטוטים שהיו עפים בניעור הטוב הראשון. לא; צריך אמונה מכוונת. פנייה אליי במהומה השטנית הזאת: יש? טוב מאוד; אני שומע; אני מודה, אבל גם לי יש קול, ולטוב ולרע שלי הוא הדיבור שאי אפשר להשתיק. כמובן, טיפש, מרוב פחד גרידא ורגשות נאים, תמיד בטוח. מי זה רוטן? אתם תוהים שלא ירדתי לחוף ליללה ולריקוד? ובכן, לא: לא ירדתי. רגשות נאים, אתם אומרים? שייתלו הרגשות הנאים! לא היה לי זמן. הייתי צריך להתעסק בעופרת לבנה ובפסים של שמיכת צמר כדי לעזור לחבוש את צינורות הקיטור הדולפים האלה: אני אומר לכם. הייתי צריך להשגיח על ההגה, ולעקוף את הגזעים השקועים האלה, ולהעביר את סיר הפח הלאה בכל דרך שהיא. היה די אמת של פני שטח בדברים האלה כדי להציל אדם חכם יותר. ובין לבין הייתי צריך להשגיח על הפרא שהיה המסיק. הוא היה דגם משופר; הוא ידע להסיק דוד קיטור אנכי. הוא היה שם למטה מתחתיי, ובאמת, להביט בו היה מחנך כמו לראות כלב בפרודיה של מכנסיים וכובע נוצה, הולך על רגליו האחוריות. כמה חודשים של אימון עשו זאת לבחור הטוב באמת הזה. הוא פזל אל מד הקיטור ואל מד המים במאמץ ניכר של אומץ: והיו לו שיניים משופות, גם, למסכן, והשיער המתולתל של קודקודו מגולח בדוגמאות משונות, ושלוש צלקות קישוט על כל אחת מלחייו. הוא היה צריך למחוא כפיים ולרקוע ברגליו על הגדה, ובמקום זאת הוא עבד קשה, משועבד לכישוף זר, מלא ידע משפר. הוא היה מועיל כי לימדו אותו; ומה שידע היה זה: שאם המים בדבר השקוף ההוא ייעלמו, הרוח הרעה שבתוך הדוד תכעס מגודל צימאונה, ותנקום נקמה נוראה. אז הוא הזיע והסיק והתבונן בזכוכית בפחד (עם קמע מאולתר, עשוי סמרטוטים, קשור לזרועו, ופיסת עצם מלוטשת, גדולה כמו שעון, תקועה שטוחה דרך שפתו התחתונה), בעוד הגדות המיוערות חומקות על פנינו לאט, הרעש הקצר נשאר מאחור, הקילומטרים האינסופיים של הדממה: וזחלנו הלאה, לעבר קורץ. אבל הגזעים השקועים היו צפופים, המים בוגדניים ורדודים, הדוד באמת נראה כאילו יש בו שד זעוף, וכך לא לאותו מסיק ולא לי היה זמן להציץ אל מחשבותינו המצמררות.
"כשמונים קילומטרים מתחת לתחנה הפנימית נתקלנו בבקתת קנים, מוט נטוי ועגום, ומתנופפים ממנו קרעים שאי אפשר לזהותם של מה שהיה דגל מסוג כלשהו, וערימת עצים מסודרת בקפידה. זה היה בלתי צפוי. התקרבנו לגדה, ועל ערימת עצי ההסקה מצאנו פיסת קרש שטוחה ועליה כתב עיפרון דהוי. כשפוענח אמר: 'עצים בשבילכם. מהרו. התקרבו בזהירות.' הייתה חתימה, אבל היא לא הייתה קריאה: לא קורץ: מילה ארוכה הרבה יותר. 'מהרו.' לאן? במעלה הנהר? 'התקרבו בזהירות.' לא עשינו כך. אבל האזהרה לא יכלה להיות מיועדת למקום שבו אפשר למצוא אותה רק אחרי ההתקרבות. משהו לא היה בסדר למעלה. אבל מה: וכמה? זו הייתה השאלה. העירנו בשלילה על הטמטום של הסגנון הטלגרפי ההוא. הסבך מסביב לא אמר דבר, וגם לא הניח לנו להביט רחוק מאוד. וילון קרוע של אריג אדום היה תלוי בפתח הבקתה, ופרפר בעצב מול פנינו. המשכן היה מפורק; אבל יכולנו לראות שאיש לבן גר שם לא מזמן. נשאר שולחן גס: קרש על שני עמודים; ערימת זבל נחה בפינה חשוכה, וליד הדלת הרמתי ספר. הוא איבד את כריכותיו, והדפים מוששו עד מצב של רכות מלוכלכת ביותר; אבל הגב נתפר מחדש באהבה בחוט כותנה לבן, שעוד נראה נקי. זו הייתה מציאה יוצאת דופן. שמו היה "חקירה בכמה נקודות של אומנות הימאות", מאת איש בשם טאוזר, טאוסון, משהו כזה, רב חובל בצי הוד מלכותו. התוכן נראה קריאה משמימה למדי, עם תרשימים ממחישים וטבלאות מספרים דוחות, והעותק היה בן שישים שנה. טיפלתי בעתיקה המדהימה הזאת ברוך הרב ביותר האפשרי, פן תתמוסס בידיי. בפנים, טאוסון או טאוזר חקר ברצינות את עומס השבירה של שרשראות ספינות וחבלים, ועניינים אחרים כאלה. לא ספר מרתק במיוחד; אבל במבט הראשון אפשר היה לראות שם כוונה אחת, דאגה כנה לדרך הנכונה לגשת לעבודה, שעשו את הדפים הצנועים האלה, שנחשבו לפני שנים רבות כל כך, מאירים באור אחר מאור מקצועי. המלח הזקן והפשוט, עם דיבורו על שרשראות וגלגלות, גרם לי לשכוח את הג'ונגל ואת עולי הרגל בתחושה מענגת של מי שנתקל במשהו ממשי בלי ספק. זה שספר כזה היה שם היה מופלא די והותר; אבל מדהימות עוד יותר היו ההערות שנכתבו בעיפרון בשוליים, והתייחסו בבירור לטקסט. לא האמנתי למראה עיניי! הן היו בצופן! כן, זה נראה כמו צופן. תארו לכם אדם שגורר איתו ספר מן הסוג הזה אל האין הזה ולומד אותו: ורושם הערות: ועוד בצופן! זו הייתה תעלומה מופרזת.
"הייתי מודע במעומעם זמן מה לרעש מטריד, וכשהרמתי את עיניי ראיתי שערימת העצים איננה, והמנהל, בעזרת כל עולי הרגל, צועק עליי מן הגדה. החלקתי את הספר לכיסי. אני מבטיח לכם שלהפסיק לקרוא היה כמו לקרוע את עצמי מן המחסה של ידידות ישנה ומוצקה.
"התנעתי קדימה את המנוע הצולע. 'זה ודאי הסוחר העלוב הזה: הפולש הזה,' קרא המנהל, והביט לאחור ברשעות על המקום שעזבנו. 'הוא ודאי אנגלי,' אמרתי. 'זה לא יציל אותו מצרות אם לא ייזהר,' מלמל המנהל באפלה. העירותי בתמימות מעושה ששום אדם אינו בטוח מצרות בעולם הזה.
"הזרם היה מהיר יותר עכשיו, הספינה נראתה בנשימתה האחרונה, גלגל הירכתיים טפח ברפיון, ותפסתי את עצמי מקשיב על קצות האצבעות לפעימה הבאה של הסירה, כי באמת ובתמים ציפיתי שהדבר העלוב ייכנע בכל רגע. זה היה כמו להתבונן בהבהובים האחרונים של חיים. אבל עדיין זחלנו. לפעמים הייתי בוחר עץ קצת לפנינו כדי למדוד בו את התקדמותנו לעבר קורץ, אבל איבדתי אותו תמיד לפני שהגענו לצדו. להחזיק את העיניים זמן רב כל כך על דבר אחד היה יותר מדי לסבלנות אנושית. המנהל הפגין השלמה יפה. אני התרגזתי ורתחתי והתחלתי להתווכח עם עצמי אם לדבר בגלוי עם קורץ או לא; אבל לפני שיכולתי להגיע לשום מסקנה עלה בדעתי שהדיבור שלי או השתיקה שלי, למעשה כל מעשה שלי, יהיו סתם חסרי תועלת. מה זה משנה מה מישהו יודע או מתעלם ממנו? מה זה משנה מי המנהל? לפעמים מקבלים הבזק כזה של תובנה. עיקרו של העניין הזה שכן עמוק מתחת לפני השטח, מחוץ להישג ידי, ומחוץ ליכולתי להתערב.
"לקראת ערב היום השני שיערנו שאנחנו כשלושה עשר קילומטרים מן התחנה של קורץ. רציתי להמשיך; אבל המנהל נראה רציני, ואמר לי שהשיט שם למעלה מסוכן כל כך שמוטב, מאחר שהשמש כבר נמוכה מאוד, לחכות במקום שבו אנחנו עד הבוקר. יתר על כן, הוא הצביע על כך שאם יש לציית לאזהרה להתקרב בזהירות, עלינו להתקרב באור יום: לא בדמדומים או בחושך. זה היה הגיוני למדי. שלושה עשר קילומטרים פירושם כמעט שלוש שעות של קיטור בשבילנו, ויכולתי גם לראות אדוות חשודות בקצה העליון של הקטע. אף על פי כן, התרגזתי מעבר לכל ביטוי על העיכוב, ובאופן לא הגיוני ביותר, גם, כי לילה אחד נוסף לא יכול היה לשנות הרבה אחרי חודשים רבים כל כך. מאחר שהיו לנו הרבה עצים, והזהירות הייתה המילה, עגנתי באמצע הזרם. הקטע היה צר, ישר, עם צדדים גבוהים כמו חתך של מסילת ברזל. הדמדומים גלשו לתוכו הרבה לפני שהשמש שקעה. הזרם רץ חלק ומהיר, אבל קיפאון אילם ישב על הגדות. העצים החיים, קשורים יחד במטפסים ובכל שיח חי של הסבך, יכלו להיות הפוכים לאבן, עד לזרד הדק ביותר, לעלה הקל ביותר. זו לא הייתה שינה: זה נראה לא טבעי, כמו מצב של טראנס. אף קול קלוש מכל סוג שהוא לא נשמע. הבטת נדהם, והתחלת לחשוד בעצמך שאתה חירש: אז בא הלילה פתאום, והכה אותך גם בעיוורון. בערך בשלוש לפנות בוקר קפץ איזה דג גדול, וההתזה הרועשת גרמה לי לקפוץ כאילו נורה רובה. כשעלתה השמש היה ערפל לבן, חם מאוד ודביק, ומסנוור יותר מן הלילה. הוא לא זז ולא נסחף; הוא פשוט היה שם, עומד סביבך כמו משהו מוצק. בשמונה או בתשע, אולי, הוא עלה כמו שתריס עולה. קיבלנו הצצה בהמון המתנשא של עצים, בג'ונגל הסבוך העצום, עם כדור השמש הקטן והבוער תלוי מעליו: הכול דומם לגמרי: ואז ירד התריס הלבן שוב, בחלקות, כאילו גולש בחריצים משומנים. ציוויתי לשחרר שוב את השרשרת, שהתחלנו למשוך פנימה. לפני שחדלה לרוץ בקרקוש עמום, צעקה, צעקה רמה מאוד, כמו של שממה אינסופית, עלתה לאט באוויר האטום. היא פסקה. המולה מתלוננת, מווסתת בצרימות פראיות, מילאה את אוזנינו. מרוב אי הציפייה הגמורה שלה זז שערי מתחת לכובעי. אינני יודע איך זה הכה באחרים: לי נראה כאילו הערפל עצמו צרח, כל כך פתאום, וכנראה מכל הצדדים בבת אחת, עלתה המהומה הסוערת והאבלה הזאת. היא הגיעה לשיאה בהתפרצות חפוזה של צווחות מופרזות שכמעט לא היה אפשר לשאתן, שנעצרה בבת אחת, והשאירה אותנו קפואים במגוון של תנוחות טיפשיות, ומקשיבים בעקשנות לדממה, מזעזעת ומופרזת כמעט באותה מידה. 'אלוהים אדירים! מה פירוש...' גמגם ליד מרפקי אחד מעולי הרגל: איש קטן ושמן, בעל שער בצבע חול ופאות לחיים אדומות, שנעל מגפיים עם קפיצים בצדדים, ופיג'מה ורודה תחובה לתוך גרביו. שניים אחרים נשארו פעורי פה דקה שלמה, ואז זינקו אל התא הקטן, כדי למהר החוצה מיד ולעמוד ולהעיף מבטים מבוהלים, עם רובי וינצ'סטר 'מוכנים' בידיהם. מה שיכולנו לראות היה רק הספינה שעליה היינו, קווי המתאר שלה מטושטשים כאילו היא עומדת להתמוסס, ופס ערפילי של מים, ברוחב של שישים סנטימטר אולי, סביבה: וזה הכול. שאר העולם לא היה בשום מקום, ככל שהיה הדבר נוגע לעינינו ולאוזנינו. פשוט בשום מקום. הלך, נעלם; נסחף בלי להשאיר אחריו לחישה או צל.
"הלכתי קדימה, וציוויתי למשוך את השרשרת קצרה, כדי שנהיה מוכנים לעקור את העוגן ולהזיז את ספינת הקיטור מיד אם יהיה צורך. 'הם יתקפו?' לחש קול מבועת. 'כולנו נישחט בערפל הזה,' מלמל אחר. הפנים עוותו מן המתח, הידיים רעדו מעט, העיניים שכחו למצמץ. היה מעניין מאוד לראות את הניגוד בין הבעותיהם של האנשים הלבנים לבין אלה של הבחורים השחורים בצוות שלנו, שהיו זרים לחלק הזה של הנהר כמונו, אף שבתיהם היו רק אלף ושלוש מאות קילומטרים משם. הלבנים, כמובן מבולבלים מאוד, היו להם בנוסף מראה משונה של מי שהזדעזעו בכאב מן המהומה השערורייתית הזאת. לאחרים היה מבט ערני, מתעניין באופן טבעי; אבל פניהם היו שקטות במהותן, אפילו אלה של אחד או שניים שגיחכו כשמשכו בשרשרת. כמה החליפו משפטים קצרים ונוהמים, שנראה שיישבו את העניין לשביעות רצונם. ראש הקבוצה שלהם, צעיר שחור רחב חזה, עטוף בחומרה בבדים כחולים כהים בעלי ציציות, עם נחיריים עזים ושערו מסודר כולו באומנות בתלתלים משומנים, עמד לידי. 'אהה!' אמרתי, רק לשם החברות הטובה. 'תופס אותו,' הטיח, בהרחבה דמומה של עיניו ובהבזק של שיניים חדות, 'תופס אותו. נותן אותו לנו.' 'לכם, אה?' שאלתי; 'מה הייתם עושים איתם?' 'אוכל אותו!' אמר בקצרה, וכשהשעין את מרפקו על המעקה, הביט אל הערפל בתנוחה מכובדת ומהורהרת עמוקות. בלי ספק הייתי מזדעזע כראוי, אילולא עלה בדעתי שהוא ובחוריו ודאי רעבים מאוד: שהם ודאי נעשו רעבים יותר ויותר לפחות במשך החודש האחרון. הם התקשרו לשישה חודשים (אינני חושב שלאף אחד מהם היה מושג ברור של זמן, כמו שיש לנו בסוף אינספור עידנים. הם עדיין היו שייכים לראשית הזמן: לא היה להם ניסיון מורש שילמד אותם, כביכול), וכמובן, כל עוד הייתה פיסת נייר כתובה בהתאם לאיזה חוק מגוחך כזה או אחר שנעשה במורד הנהר, לא עלה בדעת אף אחד לטרוח איך הם יחיו. בהחלט הם הביאו איתם קצת בשר היפופוטם רקוב, שלא יכול היה להחזיק מעמד זמן רב מאוד, בכל מקרה, אפילו אילולא השליכו עולי הרגל, בתוך מהומה מזעזעת, כמות ניכרת ממנו מעבר לדופן. זה נראה מעשה שרירותי; אבל זה היה באמת מקרה של הגנה עצמית לגיטימית. אי אפשר לנשום היפופוטם מת בערות, בשינה ובאכילה, ובאותו זמן לשמור על אחיזתך הרעועה בקיום. מלבד זאת, נתנו להם בכל שבוע שלוש פיסות של חוט נחושת, כל אחת באורך עשרים ושלושה סנטימטרים בערך; והתיאוריה הייתה שיקנו את מזונם במטבע הזה בכפרים שעל שפת הנהר. אתם יכולים לראות איך זה עבד. או שלא היו כפרים, או שהאנשים היו עוינים, או שהמנהל, שכמו כולנו אכל מקופסאות שימורים, ופה ושם תיש זקן, לא רצה לעצור את הספינה מאיזו סיבה סתומה פחות או יותר. אז, אלא אם בלעו את החוט עצמו, או עשו ממנו לולאות ללכוד בהן דגים, אינני רואה איזו תועלת יכלה להיות להם במשכורתם המופרזת. עליי לומר שהיא שולמה בסדירות הראויה לחברת מסחר גדולה ומכובדת. לגבי השאר, הדבר היחיד לאכול, אף שלא נראה אכיל כלל, שראיתי ברשותם היה כמה גושים של איזה חומר כמו בצק מבושל למחצה, בצבע לבנדר מלוכלך, שהחזיקו עטוף בעלים, ומדי פעם בלעו ממנו חתיכה, אבל קטנה כל כך שנראה שזה נעשה יותר למראית עין מאשר לשום מטרה רצינית של מחיה. למה בשם כל שדי הרעב המכרסמים לא התנפלו עלינו, הם היו שלושים מול חמישה, ואכלו פעם אחת היטב, מדהים אותי עכשיו כשאני חושב על זה. הם היו אנשים גדולים וחזקים, בלי הרבה יכולת לשקול את התוצאות, עם אומץ, עם כוח, אפילו עדיין, אף שעורם כבר לא היה מבריק ושריריהם כבר לא היו קשים. וראיתי שמשהו מרסן, אחד מאותם סודות אנושיים שמבלבלים את ההסתברות, נכנס לפעולה שם. הבטתי בהם בהתעוררות מהירה של עניין: לא משום שעלה בדעתי שאולי ייאכלו אותי לפני זמן רב, אף שאני מודה לכם שבדיוק אז תפסתי, כביכול באור חדש, כמה לא בריאים נראו עולי הרגל, וקיוויתי, כן, ממש קיוויתי, שמראי אינו כל כך... מה אומר?... כל כך... לא מעורר תיאבון: מגע של יהירות דמיונית שהתאים היטב לתחושת החלום שמילאה את כל ימיי בזמן ההוא. אולי הייתה לי גם קצת קדחת. אי אפשר לחיות עם האצבע תמיד על הדופק. היה לי לעיתים קרובות 'קצת קדחת', או נגיעה קטנה של דברים אחרים: ליטופי הכפה המשחקיים של השממה, ההתלוצצות המוקדמת לפני ההסתערות הרצינית יותר שבאה בבוא הזמן. כן; הבטתי בהם כמו שהייתם מביטים בכל בן אדם, בסקרנות לדחפיהם, למניעיהם, ליכולותיהם, לחולשותיהם, כשהם מועמדים למבחן של הכרח גופני שאין ממנו מנוס. ריסון! איזה ריסון אפשרי? האם זו הייתה אמונה טפלה, גועל, סבלנות, פחד: או סוג של כבוד קדמוני? שום פחד לא יכול לעמוד מול רעב, שום סבלנות לא יכולה לשחוק אותו, גועל פשוט לא קיים במקום שבו יש רעב; ואשר לאמונות טפלות, אמונות, ומה שתקראו לו עקרונות, הם פחות ממוץ ברוח. אינכם מכירים את השטניות של הרעב המתמשך, את הייסורים המרגיזים שלו, את מחשבותיו השחורות, את אכזריותו הקודרת והרובצת? ובכן, אני מכיר. נדרש לאדם כל כוחו המולד כדי להילחם ברעב כראוי. באמת קל יותר לעמוד מול שכול, חרפה, ואבדון הנשמה: מאשר מול רעב ממושך מן הסוג הזה. עצוב, אבל נכון. ולבחורים האלה, גם, לא הייתה שום סיבה ארצית לשום סוג של היסוס מוסרי. ריסון! באותה מידה הייתי מצפה לריסון מצבוע המשוטט בין גוויות של שדה קרב. אבל העובדה עמדה מולי: העובדה המסנוורת, הנראית לעין, כמו הקצף על מעמקי הים, כמו אדווה על חידה שאין לה חקר, תעלומה גדולה, כשחשבתי עליה, מן הנימה המוזרה והבלתי מוסברת של צער נואש בהמולה הפראית הזאת שחלפה על פנינו על גדת הנהר, מאחורי הלובן העיוור של הערפל.
"שני עולי רגל התקוטטו בלחישות חפוזות באיזו גדה. 'שמאל.' 'לא, לא; איך אתה יכול? ימין, ימין, כמובן.' 'זה חמור מאוד,' אמר קולו של המנהל מאחוריי; 'הייתי שבור לב אם משהו יקרה למר קורץ לפני שנגיע.' הבטתי בו, ולא היה לי הספק הקל ביותר שהוא כן. הוא היה בדיוק סוג האדם שהיה רוצה לשמור על מראית עין. זה היה הריסון שלו. אבל כשמלמל משהו על להמשיך מיד, לא טרחתי אפילו לענות לו. ידעתי, והוא ידע, שזה בלתי אפשרי. אילו הרפינו את אחיזתנו בקרקעית, היינו לגמרי באוויר: בחלל. לא היינו יכולים לדעת לאן אנחנו הולכים: אם במעלה הזרם או במורדו, או לרוחבו: עד שהיינו נתקלים בגדה זו או אחרת: ואז לא היינו יודעים בהתחלה איזו היא. כמובן לא עשיתי שום תנועה. לא היה לי חשק להתרסקות. לא יכולתם לדמיין מקום קטלני יותר לשבר ספינה. אם טבענו מיד או לא, בטוח היה שנאבד מהר בדרך זו או אחרת. 'אני מסמיך אותך לקחת את כל הסיכונים,' אמר, אחרי שתיקה קצרה. 'אני מסרב לקחת שום סיכון,' אמרתי בקצרה; וזו הייתה בדיוק התשובה שציפה לה, אף שהטון שלה אולי הפתיע אותו. 'ובכן, עליי להיכנע לשיקול דעתך. אתה רב החובל,' אמר בנימוס בולט. הפניתי לו את כתפי לאות הערכתי, והבטתי אל הערפל. כמה זמן הוא יימשך? זו הייתה התצפית חסרת התקווה ביותר. הגישה אל קורץ הזה, החוטט אחר שנהב בסבך העלוב, הייתה מוקפת סכנות רבות כאילו היה נסיכה מכושפת הישנה בטירה אגדית. 'הם יתקפו, אתה חושב?' שאל המנהל, בטון חשאי.
"לא חשבתי שיתקפו, מכמה סיבות ברורות. הערפל העבה היה אחת. אילו עזבו את הגדה בסירות הקנו שלהם היו הולכים בו לאיבוד, כמו שהיינו אנחנו אילו ניסינו לזוז. בכל זאת, שפטתי גם את הג'ונגל של שתי הגדות כבלתי חדיר לגמרי: ובכל זאת היו בו עיניים, עיניים שראו אותנו. השיחים שעל שפת הנהר היו בהחלט עבותים מאוד; אבל הסבך שמאחוריהם היה כנראה חדיר. ובכל זאת, בזמן ההתרוממות הקצרה לא ראיתי שום סירות קנו בשום מקום בקטע: בהחלט לא בגובה הספינה. אבל מה שעשה את רעיון ההתקפה בלתי נתפס בעיניי היה טבעו של הרעש: של הצעקות ששמענו. לא היה להן האופי העז המבשר כוונת איבה מיידית. בלתי צפויות, פראיות ואלימות ככל שהיו, הן נתנו לי רושם שאין לעמוד בפניו של צער. ההצצה בספינת הקיטור מילאה משום מה את הפראים האלה בצער שאין לו מעצור. הסכנה, אם בכלל, הסברתי, נבעה מקרבתנו לתשוקה אנושית גדולה שהשתחררה. אפילו צער קיצוני עשוי לבסוף לפרוק את עצמו באלימות: אבל בדרך כלל הוא לובש צורה של אדישות...
"הייתם צריכים לראות איך עולי הרגל בהו! לא היה להם לב לגחך, או אפילו לגדף אותי: אבל אני מאמין שחשבו שהשתגעתי: מפחד, אולי. נשאתי הרצאה של ממש. ילדיי היקרים, לא היה טעם לדאוג. לשמור על תצפית? ובכן, אתם יכולים לנחש שהתבוננתי בערפל לסימני התרוממות כמו שחתול מתבונן בעכבר; אבל לכל דבר אחר עינינו לא הועילו לנו יותר מאילו היינו קבורים בעומק קילומטרים בערימה של צמר גפן. זה גם הרגיש כך: חונק, חם, מחניק. מלבד זאת, כל מה שאמרתי, אף שנשמע מופרז, היה נכון לחלוטין לעובדות. מה שכינינו אחר כך התקפה היה באמת ניסיון להדוף. הפעולה הייתה רחוקה מאוד מלהיות תוקפנית: היא לא הייתה אפילו הגנתית, במובן הרגיל: היא נעשתה תחת לחץ הייאוש, ובמהותה הייתה מגוננת בלבד.
"היא התפתחה, הייתי אומר, שעתיים אחרי שהערפל התרומם, ותחילתה הייתה במקום, בערך, כשניים וחצי קילומטרים מתחת לתחנה של קורץ. רק עכשיו התנודדנו וטפחנו סביב עיקול, כשראיתי איון, סתם גבשושית עשב בירוק בהיר, באמצע הזרם. זה היה הדבר היחיד מסוגו; אבל כשפתחנו את הקטע יותר, ראיתי שזה ראשו של שרטון חול ארוך, או ליתר דיוק של שרשרת כתמים רדודים הנמשכת במורד אמצע הנהר. הם היו דהויים, ממש בגובה המים, וכל השורה נראתה ממש מתחת למים, בדיוק כמו שעמוד השדרה של אדם נראה רץ באמצע גבו מתחת לעור. עכשיו, ככל שראיתי, יכולתי ללכת מימין או משמאל לזה. לא הכרתי אף אחד מן הערוצים, כמובן. הגדות נראו דומות למדי, העומק נראה זהה; אבל מאחר שנמסר לי שהתחנה בצד המערבי, פניתי מטבע הדברים אל המעבר המערבי.
"ברגע שנכנסנו אליו כראוי נעשיתי מודע לכך שהוא צר הרבה יותר משחשבתי. משמאלנו היה השרטון הארוך שאין בו הפסקה, ומימין גדה גבוהה ותלולה מכוסה בשפע שיחים. מעל לסבך עמדו העצים בשורות צפופות. הזרדים השתלשלו בעובי מעל הזרם, ומפעם לפעם בלט ענף גדול של איזה עץ בנוקשות מעל הנהר. היה אז כבר מאוחר אחר הצהריים, פני היער היו קודרים, ורצועת צל רחבה כבר נפלה על המים. בצל הזה התקדמנו בקיטור: לאט מאוד, כפי שאתם יכולים לדמיין. הטיתי אותה היטב לעבר החוף: המים היו העמוקים ביותר ליד הגדה, כפי שמוט המדידה הודיע לי.
"אחד מידידיי הרעבים והמתאפקים מדד עומק בחרטום ממש מתחתיי. ספינת הקיטור הזאת הייתה בדיוק כמו דוברה שטוחה עם סיפון. על הסיפון היו שני בתים קטנים מעץ טיק, עם דלתות וחלונות. הדוד היה בחלק הקדמי, והמכונות ממש בירכתיים. מעל הכול היה גג קל, נתמך בעמודים. הארובה בלטה דרך הגג הזה, ולפני הארובה תא קטן בנוי מקרשים קלים שימש כבית הגה. היו בו ספה, שני שרפרפי מחנה, רובה מרטיני־הנרי טעון נשען בפינה, שולחן זעיר, וגלגל ההגה. הייתה לו דלת רחבה מלפנים ותריס רחב בכל צד. כל אלה היו תמיד פתוחים לרווחה, כמובן. ביליתי את ימיי מטופס שם על הקצה הקדמי ביותר של הגג ההוא, לפני הדלת. בלילה ישנתי, או ניסיתי, על הספה. שחור אתלטי, בן לאיזה שבט מן החוף שחונך בידי קודמי המסכן, היה ההגאי. הוא התהדר בזוג עגילי נחושת, לבש עטיפת בד כחולה מן המותניים ועד הקרסוליים, וחשב את עצמו לכל העולם. הוא היה הסוג הלא יציב ביותר של טיפש שראיתי אי פעם. הוא נהג בהגה ביהירות בלי סוף כל עוד היית בקרבתו; אבל אם איבד אותך מעיניו, נעשה מיד טרף לבהלה שפלה, והיה נותן לנכה הזאת של ספינת קיטור לגבור עליו בתוך דקה.
"הבטתי למטה אל מוט המדידה, והתרגזתי מאוד לראות בכל ניסיון עוד קצת ממנו בולט מן הנהר ההוא, כשראיתי את איש המוט שלי מוותר על העניין פתאום, ומשתטח על הסיפון, בלי לטרוח אפילו למשוך את מוטו פנימה. הוא המשיך להחזיק בו, עם זאת, והוא נגרר במים. באותו זמן המסיק, שגם אותו יכולתי לראות מתחתיי, התיישב בבת אחת לפני הכבשן שלו והרכין את ראשו. נדהמתי. אז נאלצתי להביט בנהר מהר מאוד, כי היה גזע שקוע בנתיב השיט. מקלות, מקלות קטנים, עפו מסביב: בצפיפות: הם שרקו לפני אפי, נפלו מתחתיי, היכו מאחוריי בבית ההגה שלי. כל הזמן הזה הנהר, החוף, היערות, היו שקטים מאוד: שקטים לגמרי. יכולתי לשמוע רק את החבטה המתיזה הכבדה של גלגל הירכתיים ואת התיפוף של הדברים האלה. עברנו את הגזע בגמלוניות. חצים, אלוהים! יורים עלינו! נכנסתי מהר לסגור את התריס בצד היבשה. ההגאי הטיפש ההוא, ידיו על חישורי ההגה, הרים את ברכיו גבוה, רקע ברגליו, לעס בפיו, כמו סוס שמושכים ברסנו. לעזאזל איתו! והתנודדנו במרחק שלושה מטרים מן הגדה. נאלצתי לרכון החוצה לגמרי כדי להניף את התריס הכבד, וראיתי פנים בין העלים בגובה פניי, מביטות בי בעזות ובקביעות רבה; ואז פתאום, כאילו הוסר צעיף מעיניי, הבחנתי, עמוק באפלה הסבוכה, בחזות חשופים, בזרועות, ברגליים, בעיניים נוצצות: הסבך שרץ באיברים אנושיים בתנועה, מבריקים בצבע ארד. הזרדים רעדו, התנדנדו ורשרשו, החצים עפו מהם, ואז נסגר התריס. 'החזק אותה ישר,' אמרתי להגאי. הוא החזיק את ראשו נוקשה, פניו קדימה; אבל עיניו התגלגלו, הוא המשיך להרים ולהניח את רגליו בעדינות, פיו העלה קצת קצף. 'שקט!' אמרתי בזעם. באותה מידה יכולתי לצוות על עץ לא להתנודד ברוח. זינקתי החוצה. מתחתיי הייתה מהומה גדולה של רגליים על סיפון הברזל; קריאות מבולבלות; קול צרח, 'אתה יכול לחזור?' קלטתי אדווה בצורת V על המים לפנינו. מה? עוד גזע שקוע! מטח פרץ מתחת לרגליי. עולי הרגל פתחו באש בווינצ'סטרים שלהם, ופשוט התיזו עופרת לתוך הסבך ההוא. המון עשן עלה ונסחף לאט קדימה. קיללתי אותו. עכשיו לא יכולתי לראות לא את האדווה ולא את הגזע. עמדתי בפתח, מציץ, והחצים באו בנחילים. אולי היו מורעלים, אבל הם נראו כאילו לא יהרגו חתול. הסבך התחיל ליילל. חוטבי העצים שלנו הרימו צעקת מלחמה; קול של רובה ממש מאחורי גבי החריש אותי. הצצתי מעבר לכתפי, ובית ההגה עוד היה מלא רעש ועשן כשזינקתי אל ההגה. ההגאי הטיפש הפיל הכול, כדי לפתוח את התריס ולירות ברובה המרטיני־הנרי ההוא. הוא עמד לפני הפתח הרחב, נועץ מבט, וצעקתי עליו לחזור, בזמן שיישרתי את הסיבוב הפתאומי של ספינת הקיטור. לא היה מקום להסתובב גם אילו רציתי, הגזע היה איפשהו קרוב מאוד לפנינו בעשן הארור ההוא, לא היה זמן לבזבז, אז פשוט דחקתי אותה אל הגדה: ממש אל הגדה, במקום שבו ידעתי שהמים עמוקים.
"נקרענו לאט לאורך השיחים המשתלשלים במערבולת של זרדים שבורים ועלים מתעופפים. המטח למטה נעצר בבת אחת, כפי שצפיתי שייעצר כשהמזרקים יתרוקנו. השלכתי את ראשי לאחור מפני שריקה מבהיקה שחצתה את בית ההגה, נכנסה בחור תריס אחד ויצאה בשני. כשהבטתי מעבר להגאי המטורף ההוא, שניער את הרובה הריק וצעק אל החוף, ראיתי צורות מעורפלות של אנשים רצים כפופים, קופצים, גולשים, ברורים, לא שלמים, חולפים. משהו גדול הופיע באוויר לפני התריס, הרובה נפל מעבר לדופן, והאיש נסוג מהר לאחור, הביט בי מעבר לכתפו בדרך יוצאת דופן, עמוקה, מוכרת, ונפל על רגליי. צד ראשו פגע בהגה פעמיים, וקצה של מה שנראה כמו מקל הליכה ארוך קרקש מסביב והפיל שרפרף מחנה קטן. זה נראה כאילו אחרי שעקר את הדבר ההוא ממישהו על החוף איבד את שיווי משקלו במאמץ. העשן הדק נשב משם, עברנו את הגזע, וכשהבטתי קדימה יכולתי לראות שבעוד תשעים מטרים בערך אהיה חופשי להתרחק, הרחק מן הגדה; אבל רגליי הרגישו חמות ורטובות כל כך שנאלצתי להביט למטה. האיש התגלגל על גבו ובהה ישר למעלה אליי; שתי ידיו אחזו במקל ההוא. זה היה כת של חנית, שבין שנזרקה ובין שנדחפה דרך הפתח, תפסה אותו בצדו, ממש מתחת לצלעות; הלהב נכנס מעבר לראייה, אחרי שעשה חתך נורא; נעליי היו מלאות; שלולית דם שכבה דוממת מאוד, מבריקה באדום כהה מתחת להגה; עיניו זרחו בברק מדהים. המטח פרץ שוב. הוא הביט בי בחרדה, אוחז בחנית כמו בדבר יקר, באוויר של מי שמפחד שאנסה לקחת אותה ממנו. נאלצתי להתאמץ כדי לשחרר את עיניי ממבטו ולהשגיח על ההגה. ביד אחת גיששתי מעל ראשי אחר חבל משרוקית הקיטור, ומשכתי צווחה אחר צווחה בחיפזון. המהומה של צעקות כועסות ומלחמתיות נבלמה מיד, ואז ממעמקי היערות יצאה יללה רוטטת וממושכת כזאת של פחד אבל וייאוש מוחלט, כפי שאפשר לדמיין שתבוא אחרי מנוסת התקווה האחרונה מן הארץ. הייתה מהומה גדולה בסבך; מטר החצים נעצר, כמה יריות בודדות נשמעו בחדות: ואז דממה, שבה הפעימה הרפה של גלגל הירכתיים הגיעה בבירור לאוזניי. סובבתי את ההגה בחוזקה ימינה ברגע שבו עולה הרגל בפיג'מה הוורודה, חם ונסער מאוד, הופיע בפתח. 'המנהל שולח אותי...' התחיל בטון רשמי, ונעצר בבת אחת. 'אלוהים אדירים!' אמר, נועץ מבט בפצוע.
"שנינו, הלבנים, עמדנו מעליו, ומבטו המבריק והשואל עטף את שנינו. אני מצהיר שזה נראה כאילו עוד מעט ישאל אותנו כמה שאלות בלשון מובנת; אבל הוא מת בלי להשמיע קול, בלי להזיז איבר, בלי לרטוט בשריר. רק ברגע האחרון ממש, כאילו בתשובה לאיזה סימן שלא יכולנו לראות, לאיזו לחישה שלא יכולנו לשמוע, הוא קימט את מצחו בכבדות, והקמט ההוא נתן למסכת המוות השחורה שלו הבעה קודרת, מהרהרת ומאיימת שאין לתארה. הברק של המבט השואל דהה במהירות לזגוגיות ריקה. 'אתה יודע לנווט?' שאלתי את הסוכן בלהיטות. הוא נראה מפקפק מאוד; אבל תפסתי את זרועו, והוא הבין מיד שאני מתכוון שינווט בין שירצה ובין לא. אם לומר לכם את האמת, השתוקקתי באופן חולני להחליף את נעליי וגרביי. 'הוא מת,' מלמל הבחור, מתרשם מאוד. 'אין ספק בזה,' אמרתי, מושך כמו משוגע בשרוכי הנעליים. 'ודרך אגב, אני מניח שגם מר קורץ מת בזמן הזה.'
"לרגע זו הייתה המחשבה השולטת. הייתה תחושה של אכזבה קיצונית, כאילו גיליתי שהשתדלתי להשיג משהו חסר ממשות לגמרי. לא יכולתי להיות נגעל יותר אילו נסעתי את כל הדרך הזאת לשם המטרה היחידה לשוחח עם מר קורץ. לשוחח עם... השלכתי נעל אחת מעבר לדופן, ונעשיתי מודע לכך שזה בדיוק מה שציפיתי לו: שיחה עם קורץ. גיליתי את התגלית המוזרה שמעולם לא דמיינתי אותו עושה, אתם יודעים, אלא נואם. לא אמרתי לעצמי, 'עכשיו לעולם לא אראה אותו,' או 'עכשיו לעולם לא אלחץ את ידו,' אלא, 'עכשיו לעולם לא אשמע אותו.' האיש הציג את עצמו כקול. לא שכמובן לא קשרתי אותו לפעולה מסוג כלשהו. האם לא אמרו לי בכל נימות הקנאה וההערצה שהוא אסף, החליף, הונה או גנב יותר שנהב מכל הסוכנים האחרים יחד? לא זה היה העניין. העניין היה בהיותו יצור מחונן, ושמכל מתנותיו זו שבלטה מעל כולן, שנשאה איתה תחושה של נוכחות ממשית, הייתה יכולתו לדבר, מילותיו: מתנת הביטוי, המבלבלת, המאירה, הנעלה ביותר והבזויה ביותר, זרם האור הפועם, או השטף המרמה מלב מאפליה שאין לחדור אותה.
"הנעל השנייה עפה אל אל השד של הנהר ההוא. חשבתי, 'אלוהים! הכול נגמר. איחרנו; הוא נעלם: המתנה נעלמה, בעזרת איזו חנית, חץ או אלה. לעולם לא אשמע את הבחור ההוא מדבר בכל זאת': ולצערי הייתה הפרזה מבהילה של רגש, אפילו כזו שהבחנתי בה בצער המיילל של הפראים האלה בסבך. לא יכולתי להרגיש יותר שממה בודדה איכשהו, אילו שדדו ממני אמונה או אילו החמצתי את ייעודי בחיים... למה אתה נאנח בצורה בהמית כזאת, מישהו? אבסורד? ובכן, אבסורד. אלוהים אדירים! האם אסור לאדם אף פעם... הנה, תנו לי קצת טבק."...
השתררה הפסקה של דממה עמוקה, ואז הבזיק גפרור, ופניו הכחושות של מארלו הופיעו, שחוקות, חלולות, עם קפלים כלפי מטה ועפעפיים שמוטים, במראה של תשומת לב מרוכזת; וכשמשך משיכות נמרצות ממקטרתו, נראה שהן נסוגות ומתקדמות מתוך הלילה בהבהוב הסדיר של להבה זעירה. הגפרור כבה.
"אבסורד!" קרא. "זה הגרוע מכול בניסיון לספר... הנה אתם כולכם, כל אחד מעוגן בשתי כתובות טובות, כמו גוף ספינה בשני עוגנים, קצב מעבר לפינה אחת, שוטר מעבר לאחרת, תיאבון מצוין, וחום גוף תקין: אתם שומעים: תקין מסוף שנה לסוף שנה. ואתם אומרים, אבסורד! שהאבסורד... יתפוצץ! אבסורד! ילדיי היקרים, מה אתם יכולים לצפות מאדם שמעצבנות גרידא השליך זה עתה מעבר לדופן זוג נעליים חדשות! עכשיו כשאני חושב על זה, זה מדהים שלא הזלתי דמעות. אני, בסך הכול, גאה בעמידותי. נפגעתי עד עומק נפשי ברעיון שאיבדתי את הזכות שאין לה ערוך להקשיב לקורץ המחונן. כמובן שטעיתי. הזכות חיכתה לי. אה, כן, שמעתי יותר ממספיק. וגם צדקתי. קול. הוא היה רק מעט יותר מקול. ושמעתי: אותו: אותו: את הקול הזה: קולות אחרים: כולם היו רק מעט יותר מקולות: והזיכרון של הזמן ההוא עצמו מתמהמה סביבי, בלתי מוחשי, כמו רטט גווע של פטפוט עצום אחד, טיפשי, זוועתי, שפל, פראי, או פשוט נבזי, בלי שום טעם. קולות, קולות: אפילו הנערה עצמה: עכשיו..."
הוא שתק זמן רב.
"את רוח הרפאים של מתנותיו השכבתי לבסוף בשקר," התחיל, פתאום. "נערה! מה? הזכרתי נערה? אה, היא מחוץ לזה: לגמרי. הן, הנשים, אני מתכוון, מחוץ לזה: צריכות להיות מחוץ לזה. עלינו לעזור להן להישאר בעולם היפה ההוא שלהן, פן יחמיר שלנו. אה, היא הייתה חייבת להיות מחוץ לזה. הייתם צריכים לשמוע את גופתו המוצאת מקבר של מר קורץ אומרת, 'ארוסתי.' הייתם מבינים מיד אז כמה לגמרי הייתה מחוץ לזה. ועצם המצח הנישאה של מר קורץ! אומרים שהשער ממשיך לצמוח לפעמים, אבל ה... אה... דגם הזה היה קירח באופן מרשים. השממה טפחה לו על ראשו, והנה, הוא היה כמו כדור: כדור שנהב; היא ליטפה אותו, ו... הנה!... הוא קמל; היא לקחה אותו, אהבה אותו, חיבקה אותו, נכנסה לעורקיו, כילתה את בשרו, וחתמה את נשמתו לשלה בטקסים שאין להעלותם על הדעת של איזו חניכה שטנית. הוא היה החביב המפונק והמפוטם שלה. שנהב? הייתי חושב. ערימות ממנו, ערמות ממנו. צריף הבוץ הישן התפקע ממנו. הייתם חושבים שלא נשאר אף ניב אחד לא מעל האדמה ולא מתחתיה בכל הארץ. 'רובו מאובן,' העיר המנהל, בזלזול. הוא לא היה מאובן יותר ממני; אבל קוראים לו מאובן כשחופרים אותו. נראה שהאנשים כאן קוברים את הניבים לפעמים: אבל כנראה לא יכלו לקבור את המשלוח הזה עמוק מספיק כדי להציל את מר קורץ המחונן מגורלו. מילאנו בו את ספינת הקיטור, ונאלצנו לערום הרבה על הסיפון. כך הוא יכול היה לראות וליהנות כל עוד יכול היה לראות, כי ההערכה לחסד הזה נשארה איתו עד הסוף. הייתם צריכים לשמוע אותו אומר, 'השנהב שלי.' אה, כן, שמעתי אותו. 'ארוסתי, השנהב שלי, התחנה שלי, הנהר שלי, ה...' הכול היה שייך לו. זה גרם לי לעצור את נשימתי בציפייה לשמוע את השממה פורצת בצחוק אדיר שירעיד את הכוכבים הקבועים במקומם. הכול היה שייך לו: אבל זו הייתה זוטה. העניין היה לדעת למה הוא שייך, כמה כוחות של חושך תבעו אותו לעצמם. זו הייתה המחשבה שגרמה לך צמרמורת בכל הגוף. היה בלתי אפשרי, וגם לא טוב לאדם, לנסות לדמיין. הוא תפס מושב רם בין שדי הארץ: אני מתכוון פשוטו כמשמעו. אינכם יכולים להבין. איך הייתם יכולים? עם מדרכה מוצקה מתחת לרגליכם, מוקפים שכנים טובים המוכנים לעודד אתכם או ליפול עליכם, צועדים בעדינות בין הקצב לשוטר, באימה הקדושה של שערורייה ושל גרדום ושל בתי משוגעים: איך אתם יכולים לדמיין לאיזה אזור מיוחד של העידנים הראשונים עלולות רגליו חסרות הכבלים של אדם להביא אותו בדרך הבדידות: בדידות מוחלטת בלי שוטר: בדרך הדממה: דממה מוחלטת, שבה לא נשמע שום קול מזהיר של שכן טוב הלוחש על דעת הקהל? הדברים הקטנים האלה עושים את כל ההבדל הגדול. כשהם נעלמים עליך ליפול בחזרה על כוחך המולד, על יכולתך שלך לנאמנות. כמובן, אתה עשוי להיות טיפש מדי מכדי לחטוא: קהה מדי אפילו כדי לדעת שכוחות החושך תוקפים אותך. אני מניח, אף טיפש מעולם לא עשה עסקה על נשמתו עם השטן; הטיפש טיפש מדי, או שהשטן שטן מדי: אינני יודע איזה מהם. או שאתה עשוי להיות יצור נעלה ברעם כזה שאתה חירש ועיוור לגמרי לכל דבר מלבד מראות וקולות שמימיים. אז האדמה בשבילך היא רק מקום עמידה: ואם להיות כזה הוא הפסדך או רווחך לא אתיימר לומר. אבל רובנו איננו לא זה ולא זה. האדמה בשבילנו היא מקום לחיות בו, שבו עלינו לסבול מראות, קולות, וגם ריחות, אלוהים!: לנשום היפופוטם מת, כביכול, ולא להיטמא. ושם, אתם לא רואים? כוחך נכנס לפעולה, האמונה ביכולתך לחפור בורות לא ראוותניים כדי לקבור בהם את הדברים: כוח המסירות שלך, לא לעצמך, אלא לעסק אפל שובר גב. וזה קשה למדי. שימו לב, אינני מנסה לתרץ או אפילו להסביר: אני מנסה לתת לעצמי דין וחשבון על... על... מר קורץ: על צלו של מר קורץ. רוח הרפאים החנוכה הזאת מירכתי האין כיבדה אותי באמונה המדהימה שלה לפני שנעלמה לגמרי. זה היה משום שיכלה לדבר איתי אנגלית. קורץ המקורי התחנך בחלקו באנגליה, ו, כפי שהיה טוב די לומר בעצמו, אהדותיו היו במקום הנכון. אמו הייתה חצי אנגלייה, אביו היה חצי צרפתי. כל אירופה תרמה לעשיית קורץ; ולאט לאט למדתי שבאופן הולם ביותר, האגודה הבינלאומית לדיכוי מנהגים פראיים הפקידה בידיו כתיבת דוח, להנחייתה בעתיד. והוא גם כתב אותו. ראיתי אותו. קראתי אותו. הוא היה רהוט, רוטט ברהיטות, אבל מתוח מדי, אני חושב. שבעה עשר עמודים של כתב צפוף מצא זמן לכתוב! אבל זה ודאי היה לפני שה... נאמר... עצבים שלו השתבשו, וגרמו לו לעמוד בראש ריקודי חצות מסוימים שהסתיימו בטקסים שאין לתארם, שככל שהבנתי בחוסר רצון ממה ששמעתי בזמנים שונים, הוקרבו לו, אתם מבינים?, למר קורץ עצמו. אבל זו הייתה פיסת כתיבה יפה. הפסקה הפותחת, עם זאת, באור המידע המאוחר יותר, נראית לי עכשיו מבשרת רעות. הוא פתח בטיעון שאנחנו הלבנים, מנקודת ההתפתחות שהגענו אליה, 'חייבים בהכרח להיראות להם [לפראים] כמו ישויות על טבעיות: אנחנו ניגשים אליהם בכוחה של אלוהות,' וכן הלאה, וכן הלאה. 'בהפעלה פשוטה של רצוננו אנחנו יכולים להפעיל כוח לטובה שכמעט אין לו גבול,' וכו', וכו'. מן הנקודה ההיא הוא המריא ולקח אותי איתו. הסיום היה מפואר, אף שקשה לזכור אותו, אתם יודעים. הוא נתן לי מושג על מרחב אקזוטי עצום שנשלט בידי חסד נשגב. הוא גרם לי לרטוט מהתלהבות. זה היה הכוח חסר הגבולות של הרהיטות: של מילים: של מילים אצילות בוערות. לא היו שום רמזים מעשיים שיקטעו את הזרם הקסום של המשפטים, אלא אם מעין הערה בתחתית העמוד האחרון, שנשרבטה כנראה הרבה יותר מאוחר, ביד רועדת, יכולה להיחשב כהצגה של שיטה. היא הייתה פשוטה מאוד, ובסוף הפנייה הנרגשת ההיא לכל רגש אלטרואיסטי היא בערה מולך, מאירה ומבעיתה, כמו הבזק ברק בשמיים בהירים: 'השמידו את כל הבהמות!' החלק המוזר היה שהוא כנראה שכח הכול על הנספח רב הערך ההוא, כי מאוחר יותר, כשבמובן מסוים חזר לעצמו, הפציר בי שוב ושוב לשמור היטב על 'החוברת שלי' (כך קרא לה), כי היא בטוח תשפיע בעתיד לטובה על הקריירה שלו. היה לי מידע מלא על כל הדברים האלה, ומלבד זאת, כפי שהתברר, נועד לי להשגיח על זכרו. עשיתי די בשבילו כדי שתהיה לי הזכות שאין עליה עוררין להשכיב אותו, אם ארצה, למנוחת עולמים בפח האשפה של הקדמה, בין כל הטאטוא, ובאופן ציורי, בין כל החתולים המתים של הציוויליזציה. אבל אז, אתם מבינים, אינני יכול לבחור. הוא לא יישכח. מה שלא היה, הוא לא היה רגיל. היה לו הכוח לכשף או להפחיד נשמות פשוטות לריקוד מכשפות מוחמר לכבודו; הוא יכול היה גם למלא את הנשמות הקטנות של עולי הרגל בחששות מרים: היה לו לפחות ידיד מסור אחד, והוא כבש נשמה אחת בעולם שלא הייתה לא פשוטה ולא נגועה בשאיפה עצמית. לא; אינני יכול לשכוח אותו, אף שאינני מוכן לאשר שהבחור היה שווה בדיוק את החיים שאיבדנו בדרך אליו. התגעגעתי להגאי המנוח שלי נורא: התגעגעתי אליו אפילו בזמן שגופתו עוד שכבה בבית ההגה. אולי תחשבו שמוזר מאוד הצער הזה על פרא שלא היה שווה יותר מגרגר חול בסהרה שחורה. ובכן, אתם לא רואים, הוא עשה משהו, הוא ניווט; במשך חודשים היה לי מאחורי גבי: עזרה: כלי. זה היה סוג של שותפות. הוא ניווט בשבילי: אני הייתי צריך להשגיח עליו, דאגתי לליקוייו, וכך נוצר קשר עדין, שנעשיתי מודע לו רק כשנשבר פתאום. והעומק האינטימי של המבט ההוא שנתן בי כשקיבל את פצעו נשאר עד היום בזיכרוני: כמו תביעה של קרבה רחוקה שאושרה ברגע עליון.
"טיפש מסכן! אילו רק הניח לתריס ההוא. לא היה לו ריסון, שום ריסון: בדיוק כמו קורץ: עץ שהרוח מנדנדת. ברגע שנעלתי זוג נעלי בית יבשות, גררתי אותו החוצה, אחרי שתחילה עקרתי את החנית מצדו, ופעולה זו אני מודה שעשיתי בעיניים עצומות בחוזקה. עקביו קפצו יחד מעל המפתן הקטן; כתפיו נלחצו אל חזי; חיבקתי אותו מאחור בייאוש. אה! הוא היה כבד, כבד; כבד מכל אדם עלי אדמות, הייתי משער. אז בלי עוד טקס הטלתי אותו מעבר לדופן. הזרם חטף אותו כאילו היה קווצת עשב, וראיתי את הגופה מתגלגלת פעמיים לפני שאיבדתי אותה מעיניי לעולם. כל עולי הרגל והמנהל התקבצו אז על סיפון הסוכך סביב בית ההגה, מפטפטים זה עם זה כמו להקת עקעקים נרגשים, והייתה המולה של זעזוע מן הזריזות חסרת הלב שלי. בשביל מה רצו להחזיק את הגופה ההיא בסביבה אינני יכול לנחש. לחנוט אותה, אולי. אבל שמעתי גם מלמול אחר, מבשר רעות מאוד, על הסיפון למטה. ידידיי חוטבי העצים היו גם הם מזועזעים, ועם הצדקה טובה יותר: אף שאני מודה שההצדקה עצמה הייתה פסולה לגמרי. אה, לגמרי! החלטתי שאם ההגאי המנוח שלי עתיד להיאכל, רק הדגים יקבלו אותו. הוא היה הגאי מדרגה שנייה מאוד בחייו, אבל עכשיו כשמת אולי נעשה פיתוי מדרגה ראשונה, ואולי היה גורם לצרה מבהילה. מלבד זאת, השתוקקתי לקחת את ההגה, כי האיש בפיג'מה הוורודה הראה את עצמו שלומיאל חסר תקנה בעניין.
"את זה עשיתי מיד כשההלוויה הפשוטה נגמרה. נסענו בחצי מהירות, שומרים ממש על אמצע הזרם, ואני הקשבתי לדיבורים סביבי. הם ויתרו על קורץ, הם ויתרו על התחנה; קורץ מת, והתחנה נשרפה: וכן הלאה: וכן הלאה. עולה הרגל הג'ינג'י יצא מדעתו מן המחשבה שלפחות נקמו כראוי את קורץ המסכן הזה. 'תגיד! ודאי עשינו בהם טבח מפואר בסבך. אה? מה אתה חושב? תגיד?' הוא ממש רקד, הקבצן הקטן והג'ינג'י צמא הדם. והוא כמעט התעלף כשראה את הפצוע! לא יכולתי להתאפק מלומר, 'עשיתם הרבה עשן מפואר, בכל אופן.' ראיתי, מן הדרך שבה רשרשו ועפו צמרות השיחים, שכמעט כל היריות היו גבוהות מדי. אי אפשר לפגוע בשום דבר אלא אם מכוונים ויורים מן הכתף; אבל הבחורים האלה ירו מן המותן בעיניים עצומות. הנסיגה, טענתי, וצדקתי, נגרמה בצווחות משרוקית הקיטור. על זה שכחו את קורץ, והתחילו ליילל עליי במחאות נזעמות.
"המנהל עמד ליד ההגה ומלמל בסודיות על ההכרח להתרחק היטב במורד הנהר לפני החשכה בכל מקרה, כשראיתי במרחק קרחת יער על שפת הנהר וקווי המתאר של איזה בניין. 'מה זה?' שאלתי. הוא מחא כפיים בפליאה. 'התחנה!' קרא. הטיתי מיד פנימה, עדיין בחצי מהירות.
"דרך המשקפת שלי ראיתי צלע גבעה שזרועים בה עצים נדירים ונקייה לגמרי מסבך. בניין ארוך ומתפורר על הפסגה היה קבור למחצה בעשב הגבוה; החורים הגדולים בגג המחודד פערו פה שחור מרחוק; הג'ונגל והיערות יצרו רקע. לא הייתה שום חומה או גדר מכל סוג; אבל כנראה הייתה פעם, כי ליד הבית נשארו חצי תריסר עמודים דקים בשורה, מסותתים בגסות, וקצותיהם העליונים מקושטים בכדורים מגולפים עגולים. המעקות, או מה שהיה ביניהם, נעלמו. כמובן, היער הקיף את כל זה. גדת הנהר הייתה פנויה, ועל שפת המים ראיתי איש לבן תחת כובע כמו גלגל עגלה רומז בעקשנות בכל זרועו. כשבחנתי את שולי היער מעל ומתחת, הייתי כמעט בטוח שאני יכול לראות תנועות: צורות אנושיות גולשות פה ושם. חלפתי על פני המקום בזהירות, ואז עצרתי את המנועים ונתתי לה להיסחף במורד. האיש על החוף התחיל לצעוק, דוחק בנו לנחות. 'הותקפנו,' צרח המנהל. 'אני יודע: אני יודע. זה בסדר גמור,' צעק השני בחזרה, עליז ככל שתרצו. 'בואו. זה בסדר גמור. אני שמח.'
"מראהו הזכיר לי משהו שראיתי: משהו מצחיק שראיתי איפשהו. כשתמרנתי כדי להגיע לצדו, שאלתי את עצמי, 'למה דומה הבחור הזה?' פתאום הבנתי. הוא דמה להרלקין, הליצן בבגדי הטלאים. בגדיו נעשו מאיזה אריג פשתן חום, קרוב לוודאי, אבל הוא היה מכוסה טלאים מכל עבר, טלאים בהירים, כחולים, אדומים וצהובים: טלאים על הגב, טלאים מלפנים, טלאים על המרפקים, על הברכיים; שוליים צבעוניים סביב מקטורנו, עיטור ארגמן בתחתית מכנסיו; ואור השמש גרם לו להיראות עליז ביותר ומסודר להפליא בכל זאת, כי אפשר היה לראות כמה יפה נעשה כל הטלאי הזה. פנים חלקות, נעריות, בהירות מאוד, בלי תווים שראויים לציון, אף מתקלף, עיניים כחולות קטנות, חיוכים וקמטי מצח רודפים זה אחר זה על הפנים הפתוחות ההן כמו שמש וצל על מישור שהרוח שוטפת. 'זהירות, רב חובל!' קרא; 'יש גזע שקוע שנתקע כאן אתמול בלילה.' מה! עוד גזע שקוע? אני מודה שקיללתי בבושה. כמעט ניקבתי את הנכה שלי, כדי לסיים את המסע המקסים ההוא. ההרלקין על הגדה הרים אליי את אפו הקטן והסולד. 'אתה אנגלי?' שאל, כולו חיוכים. 'ואתה?' צעקתי מן ההגה. החיוכים נעלמו, והוא הניד את ראשו כאילו הוא מצטער על אכזבתי. אז אורו פניו. 'לא חשוב!' קרא בעידוד. 'הגענו בזמן?' שאלתי. 'הוא שם למעלה,' ענה, בהנעת ראש במעלה הגבעה, ונעשה קודר בבת אחת. פניו היו כמו שמי הסתיו, מעוננים רגע אחד ובהירים ברגע הבא.
"כשהמנהל, מלווה בעולי הרגל, כולם חמושים עד השיניים, הלך אל הבית, עלה הבחור הזה לסיפון. 'תשמע, אני לא אוהב את זה. הילידים האלה נמצאים בסבך,' אמרתי. הוא הבטיח לי ברצינות שהכול בסדר. 'הם אנשים פשוטים,' הוסיף; 'ובכן, אני שמח שבאתם. כל זמני הלך על להרחיק אותם.' 'אבל אמרת שהכול בסדר,' קראתי. 'אה, הם לא התכוונו לרעה,' אמר; וכשבהיתי בו תיקן את עצמו, 'לא בדיוק.' אחר כך בחיות, 'באמונתי, בית ההגה שלך צריך ניקיון!' בנשימה הבאה יעץ לי לשמור מספיק קיטור בדוד כדי לצפור במשרוקית למקרה של צרה. 'צווחה טובה אחת תעשה בשבילך יותר מכל הרובים שלך. הם אנשים פשוטים,' חזר. הוא קישקש בקצב כזה שהציף אותי לגמרי. נראה שניסה לפצות על הרבה שתיקה, ולמעשה רמז, צוחק, שכך הדבר. 'אתה לא מדבר עם מר קורץ?' אמרתי. 'לא מדברים עם האיש הזה: מקשיבים לו,' קרא בהתרוממות חמורה. 'אבל עכשיו...' הוא נופף בזרועו, וכהרף עין היה במעמקי הדכדוך הגמור. ברגע עלה שוב בקפיצה, תפס את שתי ידיי, לחץ אותן בלי הפסקה, בעודו מפטפט: 'אח מלח... כבוד... עונג... תענוג... להציג את עצמי... רוסי... בן של כומר ראשי... מחוז טמבוב... מה? טבק! טבק אנגלי; הטבק האנגלי המצוין! זה כבר אחווה. לעשן? איפה יש מלח שלא מעשן?'
"המקטרת הרגיעה אותו, ובהדרגה הבנתי שהוא ברח מבית הספר, יצא לים בספינה רוסית; ברח שוב; שירת זמן מה בספינות אנגליות; עכשיו התפייס עם הכומר הראשי. הוא הקפיד על כך. 'אבל כשאדם צעיר עליו לראות דברים, לאסוף ניסיון, רעיונות; להרחיב את הדעת.' 'כאן!' קטעתי. 'אי אפשר לדעת! כאן פגשתי את מר קורץ,' אמר, ברצינות נערית ובתוכחה. החזקתי את לשוני אחרי זה. נראה שהוא שכנע בית מסחר הולנדי בחוף לצייד אותו באספקה ובסחורות, ויצא אל פנים הארץ בלב קל ובלי יותר מושג על מה שיקרה לו מאשר לתינוק. הוא נדד בנהר ההוא כמעט שנתיים לבד, מנותק מכל אדם ומכל דבר. 'אני לא צעיר כמו שאני נראה. אני בן עשרים וחמש,' אמר. 'בהתחלה ואן שויטן הזקן היה אומר לי ללכת לעזאזל,' סיפר בהנאה רבה; 'אבל דבקתי בו, ודיברתי ודיברתי, עד שלבסוף פחד שאדבר עד שתיפול הרגל האחורית של הכלב האהוב עליו, אז נתן לי כמה דברים זולים וכמה רובים, ואמר לי שהוא מקווה שלעולם לא יראה את פניי שוב. הולנדי זקן וטוב, ואן שויטן. שלחתי לו משלוח קטן אחד של שנהב לפני שנה, כדי שלא יוכל לקרוא לי גנב קטן כשאחזור. אני מקווה שקיבל אותו. ולגבי השאר לא אכפת לי. ערמתי קצת עצים בשבילכם. זה היה הבית הישן שלי. ראיתם?'
"נתתי לו את הספר של טאוסון. הוא עשה כאילו עומד לנשק אותי, אבל התאפק. 'הספר היחיד שנשאר לי, וחשבתי שאיבדתי אותו,' אמר, מביט בו באקסטזה. 'כל כך הרבה תקלות קורות לאדם שמסתובב לבד, אתה יודע. סירות קנו מתהפכות לפעמים: ולפעמים צריך להסתלק מהר כל כך כשהאנשים כועסים.' הוא דפדף בדפים. 'רשמת הערות ברוסית?' שאלתי. הוא הנהן. 'חשבתי שהן כתובות בצופן,' אמרתי. הוא צחק, ואז נעשה רציני. 'היו לי הרבה צרות להרחיק את האנשים האלה,' אמר. 'הם רצו להרוג אותך?' שאלתי. 'אה, לא!' קרא, ועצר את עצמו. 'למה תקפו אותנו?' המשכתי. הוא היסס, ואז אמר בבושה, 'הם לא רוצים שהוא ילך.' 'לא רוצים?' אמרתי בסקרנות. הוא הנהן הנהון מלא מסתורין וחוכמה. 'אני אומר לך,' קרא, 'האיש הזה הרחיב את דעתי.' הוא פתח את זרועותיו לרווחה, בוהה בי בעיניו הכחולות הקטנות שהיו עגולות לגמרי."