במשך שבוע שלם הייתה בבית הישן כמות של מידות טובות שהייתה יכולה לספק את כל השכונה. זה היה מדהים באמת, כי נראה שכולם היו במצב רוח שמימי, וההקרבה העצמית הייתה האופנה האחרונה. אחרי שהשתחררו מהדאגה הראשונה לאביהן, הבנות הרפו, בלי להרגיש, מעט מהמאמצים הראויים לשבח שלהן, והתחילו לחזור להרגלים הישנים. הן לא שכחו את הסיסמה שלהן, אבל לקוות ולהיות עסוקות נעשה כנראה קל יותר, ואחרי מאמצים כבירים כאלה הן הרגישו שגם למאמץ מגיע חופש, ונתנו לו לא מעט ימי חופש.
ג'ו חטפה הצטננות קשה כי הזניחה לכסות מספיק את הראש הגזוז, וקיבלה הוראה להישאר בבית עד שתבריא, כי דודה מארץ' לא אהבה לשמוע אנשים מצוננים מקריאים לה. ג'ו אהבה את זה, ואחרי חיטוט נמרץ בכל הבית מהעליית גג ועד המרתף, התמקמה על הספה כדי לטפל בהצטננות שלה בעזרת ארסניקום וספרים. איימי גילתה שעבודות בית ואמנות לא הולכות טוב יחד, וחזרה לעוגות הבוץ שלה. מג הלכה כל יום לתלמידים שלה, ובבית תפרה, או לפחות חשבה שתפרה, אבל הרבה זמן הלך על כתיבת מכתבים ארוכים לאמה, או על קריאת הידיעות מוושינגטון שוב ושוב. בת' המשיכה בשלה, עם נפילות קלות בלבד לבטלה או לעצב.
את כל החובות הקטנות שלה היא מילאה בנאמנות בכל יום, וגם רבות מהחובות של אחיותיה, כי הן היו שכחניות, והבית נראה כמו שעון שהמטוטלת שלו יצאה לביקור. כשהלב שלה נעשה כבד מגעגועים לאמא או מפחד לאבא, היא הלכה לארון מסוים, הסתירה את פניה בקפלים של שמלה ישנה ויקרה, השמיעה את האנחה הקטנה שלה ואמרה את התפילה הקטנה שלה בשקט, לבדה. איש לא ידע מה עודד אותה אחרי רגע של עצב, אבל כולם הרגישו כמה בת' מתוקה ועוזרת, והתרגלו לבוא אליה לקבל נחמה או עצה בעניינים הקטנים שלהן.
אף אחת מהן לא הבינה שהניסיון הזה הוא מבחן של אופי, וכשההתרגשות הראשונה חלפה, הן הרגישו שהן עשו את שלהן ושמגיע להן שבח. וזה היה נכון, אבל הטעות שלהן הייתה שהפסיקו להתנהג יפה, ואת הלקח הזה הן למדו מתוך דאגה רבה וחרטה.
"מג, הלוואי שתלכי לבקר את משפחת הומל. את יודעת שאמא אמרה לנו לא לשכוח אותם," אמרה בת', עשרה ימים אחרי שגברת מארץ' נסעה.
"אני עייפה מדי ללכת היום אחר הצהריים," ענתה מג, והתנדנדה בנוחות בכיסא בזמן שתפרה.
"את לא יכולה, ג'ו?" שאלה בת'.
"סוער מדי בשבילי, עם ההצטננות שלי."
"חשבתי שהיא כמעט עברה."
"היא עברה מספיק כדי שאצא עם לורי, אבל לא מספיק כדי ללכת למשפחת הומל," אמרה ג'ו וצחקה, אבל נראתה קצת מתביישת בחוסר העקביות שלה.
"למה שלא תלכי בעצמך?" שאלה מג.
"הלכתי כל יום, אבל התינוק חולה, ואני לא יודעת מה לעשות בשבילו. גברת הומל יוצאת לעבודה, ולוטכן מטפלת בו. אבל הוא נעשה חולה יותר ויותר, ואני חושבת שאת או האנה צריכות ללכת."
בת' דיברה ברצינות, ומג הבטיחה שתלך מחר.
"תבקשי מהאנה איזה תבשיל קטן וטוב ותביאי אותו לשם, בת', האוויר יעשה לך טוב," אמרה ג'ו, והוסיפה בהתנצלות, "הייתי הולכת, אבל אני רוצה לגמור לכתוב."
"הראש שלי כואב ואני עייפה, אז חשבתי שאולי אחת מכן תלך," אמרה בת'.
"איימי תחזור עוד מעט, והיא תקפוץ לשם בשבילנו," הציעה מג.
אז בת' נשכבה על הספה, האחרות חזרו לעיסוקיהן, ומשפחת הומל נשכחה. עברה שעה. איימי לא באה, מג הלכה לחדר שלה למדוד שמלה חדשה, ג'ו הייתה שקועה בסיפור שלה, והאנה ישנה שינה עמוקה מול האש במטבח, כשבת' חבשה בשקט את מצנפתה, מילאה את הסל שלה בדברים קטנים בשביל הילדים העניים, ויצאה אל האוויר הקריר עם ראש כבד ומבט עצוב בעיניה הסבלניות. השעה הייתה מאוחרת כשחזרה, ואיש לא ראה אותה מתגנבת למעלה ונסגרת בחדר של אמה. חצי שעה אחר כך הלכה ג'ו ל'ארון של אמא' לחפש משהו, ושם מצאה את בת' הקטנה יושבת על ארגז התרופות, נראית רצינית מאוד, עם עיניים אדומות ובקבוק קמפור בידה.
"קריסטופר קולומבוס! מה קרה?" קראה ג'ו, ובת' הושיטה את ידה כאילו כדי להרחיק אותה, ושאלה מהר...
"היתה לך שנית, נכון?"
"לפני הרבה שנים, כשהייתה למג. למה?"
"אז אני אספר לך. הו, ג'ו, התינוק מת!"
"איזה תינוק?"
"של גברת הומל. הוא מת לי על הברכיים לפני שהיא חזרה הביתה," קראה בת' ביבבה.
"מסכנה יקרה שלי, כמה נורא בשבילך! אני הייתי צריכה ללכת," אמרה ג'ו, ולקחה את אחותה בזרועותיה כשהתיישבה בכורסה הגדולה של אמה, ופניה מלאות חרטה.
"זה לא היה נורא, ג'ו, רק כל כך עצוב! ראיתי מיד שהוא חולה יותר, אבל לוטכן אמרה שאמא שלה הלכה להביא רופא, אז לקחתי את התינוק ונתתי ללוטי לנוח. הוא נראה ישן, אבל פתאום הוא בכה בכי קטן ורעד, ואז שכב בלי לזוז בכלל. ניסיתי לחמם לו את הרגליים, ולוטי נתנה לו קצת חלב, אבל הוא לא זז, וידעתי שהוא מת."
"אל תבכי, יקירה! ומה עשית?"
"פשוט ישבתי והחזקתי אותו בעדינות עד שגברת הומל באה עם הרופא. הוא אמר שהתינוק מת, ובדק את היינריך ואת מינה, שכואב להם הגרון. 'שנית, גברתי. היה צריך לקרוא לי קודם,' הוא אמר בכעס. גברת הומל אמרה לו שהיא ענייה, ושניסתה לרפא את התינוק בעצמה, אבל עכשיו כבר מאוחר מדי, והיא יכולה רק לבקש ממנו לעזור לאחרים ולסמוך על חסדו בעניין התשלום. אז הוא חייך, ונעשה נחמד יותר, אבל זה היה עצוב מאוד, ובכיתי איתם עד שהוא הסתובב פתאום ואמר לי ללכת הביתה ולקחת בלדונה מיד, אחרת אחלה בקדחת."
"לא, את לא תחלי!" קראה ג'ו, וחיבקה אותה חזק במבט מפוחד. "הו, בת', אם תחלי, לעולם לא אוכל לסלוח לעצמי! מה נעשה?"
"אל תפחדי, אני מניחה שלא תהיה לי מחלה קשה. הסתכלתי בספר של אמא, וראיתי שזה מתחיל בכאב ראש, בכאב גרון ובהרגשה מוזרה כמו שלי, אז לקחתי קצת בלדונה, ואני מרגישה יותר טוב," אמרה בת', והניחה את ידיה הקרות על מצחה החם וניסתה להיראות בריאה.
"אילו רק אמא הייתה בבית!" קראה ג'ו, תפסה את הספר, והרגישה שוושינגטון רחוקה מאוד מאוד. היא קראה עמוד, הסתכלה על בת', מיששה את מצחה, הציצה לתוך הגרון שלה, ואז אמרה ברצינות, "היית ליד התינוק כל יום במשך יותר משבוע, וגם ליד האחרים שעומדים לחלות, אז אני חוששת שאת עומדת לחלות, בת'. אני אקרא להאנה, היא יודעת הכל על מחלות."
"אל תתני לאיימי לבוא. לה אף פעם לא הייתה המחלה, והייתי שונאת להדביק אותה. את ומג יכולות לחלות בה שוב?" שאלה בת' בדאגה.
"אני מניחה שלא. לא אכפת לי אם כן. מגיע לי, חזירה אנוכית שכמוני, שנתתי לך ללכת ונשארתי לכתוב שטויות!" מלמלה ג'ו, כשהלכה להתייעץ עם האנה.
הנפש הטובה התעוררה לגמרי תוך רגע, ומיד לקחה את הפיקוד, והבטיחה שאין שום סיבה לדאגה. לכל אחד יש שנית, ואם מטפלים בה כמו שצריך, אף אחד לא מת. ג'ו האמינה לכל זה, והרגישה הקלה גדולה כשעלו לקרוא למג.
"עכשיו אגיד לכן מה נעשה," אמרה האנה, אחרי שבדקה את בת' ושאלה אותה שאלות, "נביא את ד"ר בנגס, רק שיעיף בך מבט, יקירה, ויוודא שאנחנו מתחילים נכון. אחר כך נשלח את איימי לדודה מארץ' לזמן מה, כדי להרחיק אותה מסכנה, ואחת מכן, בנות, תוכל להישאר בבית ולשעשע את בת' יום או יומיים."
"אני אשאר, כמובן, אני הבכורה," התחילה מג, ונראתה מודאגת ומאשימה את עצמה.
"אני אשאר, כי זו אשמתי שהיא חולה. אמרתי לאמא שאעשה את השליחויות, ולא עשיתי," אמרה ג'ו בתקיפות.
"את מי את רוצה, בת'? אין צורך ביותר מאחת," אמרה האנה.
"את ג'ו, בבקשה." ובת' השעינה את ראשה על אחותה במבט מרוצה, וזה הכריע את העניין לגמרי.
"אני אלך להגיד לאיימי," אמרה מג, והרגישה קצת פגועה, אבל בסך הכל די מרוצה, כי היא לא אהבה לטפל בחולים, וג'ו כן.
איימי מרדה בגלוי, והכריזה בלהט שהיא מעדיפה לחלות בקדחת מאשר ללכת לדודה מארץ'. מג שכנעה, התחננה ופקדה, והכל לשווא. איימי מחתה ואמרה שלא תלך, ומג השאירה אותה בייאוש כדי לשאול את האנה מה לעשות. לפני שחזרה, נכנס לורי לסלון ומצא את איימי מתייפחת, עם הראש בכריות הספה. היא סיפרה לו את הסיפור שלה וציפתה שינחם אותה, אבל לורי רק תחב את ידיו לכיסים והסתובב בחדר, שורק חרש, וקימט את מצחו במחשבה עמוקה. אחרי זמן מה התיישב לידה ואמר, בקול הכי מפתה שלו, "נו, תהיי אישה קטנה ונבונה, ותעשי מה שאומרים לך. לא, אל תבכי, אלא תשמעי איזו תוכנית נהדרת יש לי. את תלכי לדודה מארץ', ואני אבוא ואוציא אותך כל יום, לנסיעה או לטיול, ונבלה בגדול. זה לא יהיה טוב יותר מלהתבכיין כאן?"
"אני לא רוצה שישלחו אותי כאילו אני מפריעה," התחילה איימי בקול נעלב.
"אלוהים יברך אותך, ילדה, זה כדי לשמור שתהיי בריאה. את לא רוצה לחלות, נכון?"
"לא, בטח שלא, אבל אני מעיזה לומר שאחלה, כי הייתי עם בת' כל הזמן."
"זו בדיוק הסיבה שאת צריכה ללכת מיד, כדי שתוכלי להינצל מזה. שינוי אוויר וטיפול טוב ישמרו עלייך בריאה, אני מעיז לומר, ואם לא לגמרי, תהיה לך קדחת קלה יותר. אני ממליץ לך להסתלק כמה שיותר מהר, כי שנית זה לא צחוק, גברתי."
"אבל משעמם אצל דודה מארץ', והיא כל כך רגזנית," אמרה איימי, ונראתה די מפוחדת.
"לא יהיה משעמם, כשאני אקפוץ כל יום לספר לך מה שלום בת', ואוציא אותך להסתובב. הגברת הזקנה מחבבת אותי, ואני אהיה הכי מתוק שאפשר אליה, כך שהיא לא תנקר בנו, לא משנה מה נעשה."
"תיקח אותי בעגלת הטרוטינג עם פאק?"
"במילת כבוד של ג'נטלמן."
"ותבוא כל יום, כל יום ממש?"
"תראי אם לא!"
"ותחזיר אותי באותה דקה שבת' תבריא?"
"באותה דקה בדיוק."
"ונלך לתיאטרון, באמת?"
"לתריסר תיאטראות, אם ירשו לנו."
"טוב... אני מניחה שאלך," אמרה איימי לאט.
"ילדה טובה! תקראי למג ותגידי לה שאת נכנעת," אמר לורי, וטפח עליה טפיחה של הסכמה, שעצבנה את איימי יותר מה'כניעה'.
מג וג'ו באו בריצה למטה לחזות בנס שהתחולל, ואיימי, שהרגישה יקרה מאוד ומקריבה את עצמה, הבטיחה ללכת, אם הרופא יגיד שבת' עומדת לחלות.
"מה שלום הקטנה המתוקה?" שאל לורי, כי בת' הייתה החביבה המיוחדת שלו, והוא דאג לה יותר ממה שרצה להראות.
"היא שוכבת במיטה של אמא, ומרגישה יותר טוב. המוות של התינוק הטריד אותה, אבל אני מעיזה לומר שהיא רק הצטננה. האנה אומרת שהיא חושבת כך, אבל היא נראית מודאגת, וזה עושה אותי עצבנית," ענתה מג.
"איזה עולם מתיש!" אמרה ג'ו, ופרעה את שערה בעצבנות. "רק יצאנו מצרה אחת, וכבר נוחתת עלינו אחרת. נראה שאין במה להיאחז כשאמא לא כאן, אז אני אובדת לגמרי."
"נו, אל תעשי מעצמך דורבן, זה לא הולם אותך. תסדרי את הפאה שלך, ג'ו, ותגידי לי אם לשלוח מברק לאמא שלך, או לעשות משהו?" שאל לורי, שמעולם לא השלים עם אובדן היופי היחיד של חברתו.
"זה מה שמטריד אותי," אמרה מג. "אני חושבת שאנחנו צריכות לספר לה אם בת' באמת חולה, אבל האנה אומרת שאסור לנו, כי אמא לא יכולה לעזוב את אבא, וזה רק ידאיג אותם. בת' לא תהיה חולה הרבה זמן, והאנה יודעת בדיוק מה לעשות, ואמא אמרה שאנחנו צריכות לשמוע בקולה, אז אני מניחה שאנחנו חייבות, אבל זה לא נראה לי ממש נכון."
"הממ, טוב, אני לא יודע. אולי תשאלו את סבא אחרי שהרופא יבוא."
"נשאל. ג'ו, לכי להביא את ד"ר בנגס מיד," פקדה מג. "אנחנו לא יכולות להחליט כלום עד שהוא יבוא."
"תישארי במקום, ג'ו. אני נער השליחויות של המוסד הזה," אמר לורי, ולקח את הכובע שלו.
"אני חוששת שאתה עסוק," התחילה מג.
"לא, כבר גמרתי את השיעורים שלי להיום."
"אתה לומד בחופש?" שאלה ג'ו.
"אני הולך בעקבות הדוגמה הטובה שהשכנות שלי נותנות לי," הייתה תשובתו של לורי, כשזינק החוצה מהחדר.
"יש לי תקוות גדולות בנוגע לנער שלי," העירה ג'ו, והסתכלה עליו מתעופף מעל הגדר בחיוך של שביעות רצון.
"הוא בסדר גמור, בשביל נער," הייתה התשובה הלא כל כך אדיבה של מג, כי הנושא לא עניין אותה.
ד"ר בנגס בא, אמר שלבת' יש סימנים של הקדחת, אבל הוא חושב שהמחלה תהיה קלה, אף שנראה רציני כששמע את הסיפור על משפחת הומל. לאיימי ניתנה הוראה ללכת מיד, וכשהיא מצוידת במשהו להרחקת הסכנה, היא יצאה לדרך בטקס רב, עם ג'ו ולורי כמלווים.
דודה מארץ' קיבלה אותם בהכנסת האורחים הרגילה שלה.
"מה אתם רוצים עכשיו?" שאלה, והסתכלה בחדות מעל משקפיה, בזמן שהתוכי, שישב על משענת הכיסא שלה, קרא...
"לכו מכאן. אסור לבנים להיכנס."
לורי נסוג אל החלון, וג'ו סיפרה את הסיפור.
"לא יותר ממה שציפיתי, אם מרשים לכן להסתובב ולתחוב את האף בין עניים. איימי יכולה להישאר ולהועיל אם היא לא חולה, ואין לי ספק שהיא תהיה, היא נראית ככה כבר עכשיו. אל תבכי, ילדה, זה מעצבן אותי לשמוע אנשים מרחרחים באף."
איימי עמדה לבכות, אבל לורי משך בערמומיות בזנבו של התוכי, ופולי השמיע קרקור נדהם וקרא, "תברכו את המגפיים שלי!" בצורה כל כך מצחיקה, שהיא צחקה במקום לבכות.
"מה שמעתן מאמא שלכן?" שאלה הגברת הזקנה בגסות.
"אבא הרבה יותר טוב," ענתה ג'ו, וניסתה להישאר רצינית.
"הו, באמת? טוב, זה לא יחזיק מעמד הרבה זמן, אני מתארת לעצמי. למארץ' אף פעם לא היה כוח עמידה," הייתה התשובה העליזה.
"הה, הה! אל תתייאשו לעולם, קחו קורט טבק הרחה, להתראות, להתראות!" צווח פולי, רוקד על המוט שלו ושורט את מצנפת הגברת הזקנה, כשלורי צבט אותו מאחור.
"תחזיק את הלשון, ציפור זקנה וחצופה! וג'ו, כדאי שתלכי מיד. לא ראוי להסתובב כך בשעה מאוחרת עם נער פזיז ומבולבל כמו..."
"תחזיק את הלשון, ציפור זקנה וחצופה!" קרא פולי, נפל מהכיסא בקפיצה, ורץ לנקר את הנער ה'פזיז והמבולבל', שרעד מצחוק לשמע הנאום האחרון.
"אני לא חושבת שאוכל לסבול את זה, אבל אנסה," חשבה איימי, כשנשארה לבד עם דודה מארץ'.
"הסתלקי, מפלצת!" צרח פולי, ולשמע הנאום הגס הזה איימי לא הצליחה לעצור משיכת אף.