לבת' אכן הייתה הקדחת, והיא הייתה חולה הרבה יותר ממה שמישהו, חוץ מהאנה והרופא, שיער. הבנות לא ידעו דבר על מחלות, ולמר לורנס לא הרשו לראות אותה, כך שהאנה ניהלה הכל כרצונה, וד"ר בנגס העסוק עשה כמיטב יכולתו, אבל השאיר הרבה בידי האחות המצוינת. מג נשארה בבית, כדי שלא תדביק את משפחת קינג, וניהלה את משק הבית, כשהיא מרגישה מודאגת מאוד וקצת אשמה כשכתבה מכתבים שלא הוזכרה בהם מחלתה של בת'. היא לא יכלה לחשוב שזה נכון לרמות את אמה, אבל ציוו עליה לשמוע בקול האנה, והאנה לא רצתה לשמוע על כך ש'יספרו לגברת מארץ' ויטרידו אותה בגלל דבר פעוט שכזה'.
ג'ו הקדישה את עצמה לבת' יום ולילה. זו לא הייתה משימה קשה, כי בת' הייתה סבלנית מאוד, ונשאה את כאביה בלי להתלונן כל עוד יכלה לשלוט בעצמה. אבל הגיע זמן שבו, בהתקפי הקדחת, היא התחילה לדבר בקול צרוד ושבור, לנגן על השמיכה כאילו הייתה הפסנתר הקטן והאהוב שלה, ולנסות לשיר בגרון נפוח כל כך שלא נשארה בו שום מוזיקה. זמן שבו לא הכירה את הפנים המוכרות סביבה, אלא קראה להן בשמות לא נכונים, וקראה בתחינה לאמה. אז ג'ו נבהלה, מג התחננה שירשו לה לכתוב את האמת, ואפילו האנה אמרה ש'היא תחשוב על זה, אף שעדיין אין סכנה'. מכתב מוושינגטון הוסיף לצרתן, כי מר מארץ' חלה שוב, ולא יכול היה אפילו לחשוב לחזור הביתה עוד זמן רב.
כמה אפלים נראו הימים עכשיו, כמה עצוב ובודד היה הבית, וכמה כבדים היו הלבבות של האחיות כשעבדו וחיכו, בזמן שצל המוות ריחף מעל הבית שהיה פעם מאושר. אז הרגישה מרגרט, כשישבה לבדה ודמעות טפטפו לעתים קרובות על התפירה שלה, כמה עשירה הייתה בדברים יקרים יותר מכל מותרות שכסף יכול לקנות: באהבה, בהגנה, בשלום ובבריאות, הברכות האמיתיות של החיים. אז למדה ג'ו, שחיה בחדר המוחשך, כשהאחות הקטנה הסובלת תמיד מול עיניה והקול המעורר רחמים ההוא מצלצל באוזניה, לראות את היופי ואת המתיקות של אופייה של בת', להרגיש איזה מקום עמוק ורך היא תפסה בכל הלבבות, ולהכיר בערכה של השאיפה הלא אנוכית של בת' לחיות למען אחרים, ולעשות את הבית מאושר על ידי אותן מידות טובות פשוטות שכל אחד יכול שיהיו לו, ושכולם צריכים לאהוב ולהעריך יותר מכישרון, מעושר או מיופי. ואיימי, בגלותה, השתוקקה בכל לבה להיות בבית, כדי שתוכל לעבוד בשביל בת'. עכשיו הרגישה ששום שירות לא יהיה קשה או מייגע, ונזכרה, בצער מלא חרטה, בכמה משימות שהזניחה עשו בשבילה הידיים המוכנות האלה. לורי רדף את הבית כמו רוח רפאים חסרת מנוחה, ומר לורנס נעל את הפסנתר הגדול, כי לא יכול היה לשאת את התזכורת לשכנה הצעירה שנהגה לעשות לו את שעות בין הערביים נעימות. כולם התגעגעו לבת'. החלבן, האופה, החנווני והקצב שאלו מה שלומה, גברת הומל המסכנה באה לבקש סליחה על חוסר המחשבה שלה ולקבל תכריכים בשביל מינה, השכנים שלחו כל מיני מנחמים ואיחולים טובים, ואפילו אלה שהכירו אותה הכי טוב הופתעו לגלות כמה חברים רכשה בת' הקטנה והביישנית.
בינתיים היא שכבה במיטתה, וג'ואנה הזקנה לצידה, כי אפילו בהזיותיה היא לא שכחה את בת חסותה העזובה. היא התגעגעה לחתולים שלה, אבל לא הסכימה שיביאו אותם, פן יחלו, ובשעות השקטות שלה הייתה מלאת דאגה לג'ו. היא שלחה דרישות שלום אוהבות לאיימי, ביקשה שיגידו לאמה שתכתוב בקרוב, ולעתים קרובות התחננה לעיפרון ולנייר כדי לנסות לכתוב מילה, כדי שאבא לא יחשוב שהזניחה אותו. אבל בקרוב נגמרו אפילו רגעי ההכרה האלה, והיא שכבה שעה אחרי שעה, מתהפכת אנה ואנה, עם מילים לא ברורות על שפתיה, או שקעה בשינה כבדה שלא הביאה לה שום רענון. ד"ר בנגס בא פעמיים ביום, האנה ישבה ערה בלילות, מג החזיקה מברק במכתבה, מוכן לשליחה בכל רגע, וג'ו לא זזה מצד בת'.
הראשון בדצמבר היה בשבילן יום חורפי באמת, כי נשבה רוח מרה, שלג ירד בכבדות, והשנה כאילו התכוננה למותה. כשד"ר בנגס בא באותו בוקר, הוא הסתכל זמן רב על בת', החזיק את היד החמה בשתי ידיו במשך דקה, הניח אותה בעדינות, ואמר בקול נמוך להאנה, "אם גברת מארץ' יכולה לעזוב את בעלה, כדאי לקרוא לה."
האנה הנהנה בלי לדבר, כי שפתיה רעדו בעצבנות. מג צנחה על כיסא, כאילו הכוח יצא מאבריה לשמע המילים האלה, וג'ו עמדה רגע עם פנים חיוורות, ואז רצה לסלון, חטפה את המברק, ואחרי שזרקה על עצמה את בגדיה, מיהרה החוצה אל הסערה. היא חזרה מהר, ובזמן שהורידה בלי רעש את הגלימה שלה, נכנס לורי עם מכתב, שבו נאמר שמר מארץ' שוב מחלים. ג'ו קראה אותו בהכרת תודה, אבל המשקל הכבד לא ירד מלבה, ופניה היו מלאות סבל כל כך שלורי שאל מהר, "מה קרה? לבת' יותר רע?"
"שלחתי לקרוא לאמא," אמרה ג'ו, ומשכה במגפי הגומי שלה בהבעה טרגית.
"כל הכבוד לך, ג'ו! עשית את זה על אחריותך?" שאל לורי, כשהושיב אותה על הכיסא שבמבואה והוריד את המגפיים הסוררים, כי ראה כמה ידיה רועדות.
"לא. הרופא אמר לנו."
"הו, ג'ו, המצב לא כל כך גרוע?" קרא לורי, ופניו נבהלו.
"כן, הוא כן. היא לא מכירה אותנו, היא אפילו לא מדברת על להקות היונים הירוקות, כמו שהיא קוראת לעלי הגפן שעל הקיר. היא לא נראית כמו בת' שלי, ואין אף אחד שיעזור לנו לשאת את זה. אמא ואבא שניהם רחוקים, ואלוהים נראה כל כך רחוק שאני לא מצליחה למצוא אותו."
כשהדמעות זרמו מהר על לחייה של ג'ו המסכנה, היא הושיטה את ידה בחוסר אונים, כאילו מגששת בחושך, ולורי לקח אותה בידו, ולחש כמיטב יכולתו, עם גוש בגרון, "אני כאן. תיאחזי בי, ג'ו, יקירה!"
היא לא יכלה לדבר, אבל היא אכן 'נאחזה', ולחיצת היד החמה של היד האנושית הידידותית ניחמה את לבה הכואב, וכאילו הובילה אותה קרוב יותר לזרוע האלוהית, שרק היא יכלה לתמוך בה בצרתה.
לורי השתוקק לומר משהו רך ומנחם, אבל לא עלו בדעתו מילים מתאימות, אז הוא עמד בשתיקה, וליטף בעדינות את ראשה המורכן, כמו שאמה נהגה לעשות. זה היה הדבר הכי טוב שיכול היה לעשות, מרגיע הרבה יותר מהמילים הכי רהוטות, כי ג'ו הרגישה את ההשתתפות שלא נאמרה במילים, ובשתיקה למדה את הנחמה המתוקה שהחיבה מעניקה לצער. בקרוב היא ניגבה את הדמעות שהקלו עליה, והרימה את עיניה בפנים אסירות תודה.
"תודה, טדי, עכשיו יותר טוב לי. אני לא מרגישה כל כך אבודה, ואנסה לשאת את זה אם זה יבוא."
"תמשיכי לקוות לטוב, זה יעזור לך, ג'ו. בקרוב אמא שלך תהיה כאן, ואז הכל יהיה בסדר."
"אני כל כך שמחה שאבא יותר טוב. עכשיו לא יהיה לה כל כך קשה לעזוב אותו. אוי לי! באמת נראה כאילו כל הצרות באו בערימה אחת, ואני קיבלתי את החלק הכי כבד על הכתפיים," נאנחה ג'ו, ופרשה את הממחטה הרטובה שלה על ברכיה כדי שתתייבש.
"מג לא סוחבת את החלק שלה בהגינות?" שאל לורי, ונראה מתרעם.
"הו, כן, היא מנסה, אבל היא לא יכולה לאהוב את בת'י כמו שאני אוהבת, והיא לא תתגעגע אליה כמו שאני אתגעגע. בת' היא המצפון שלי, ואני לא יכולה לוותר עליה. אני לא יכולה! אני לא יכולה!"
פניה של ג'ו צנחו אל תוך הממחטה הרטובה, והיא בכתה בייאוש, כי עד עכשיו החזיקה מעמד באומץ ולא הזילה דמעה. לורי העביר את ידו על עיניו, אבל לא יכול היה לדבר עד שהתגבר על החנק בגרונו והרגיע את שפתיו. אולי זה לא גברי, אבל הוא לא יכול היה להתאפק, ואני שמחה על כך. לאחר זמן מה, כשהיבבות של ג'ו נרגעו, הוא אמר בתקווה, "אני לא חושב שהיא תמות. היא כל כך טובה, וכולנו אוהבים אותה כל כך, אני לא מאמין שאלוהים ייקח אותה עדיין."
"האנשים הטובים והיקרים תמיד מתים," נאנקה ג'ו, אבל הפסיקה לבכות, כי המילים של חברה עודדו אותה למרות הספקות והפחדים שלה.
"ילדה מסכנה, את מותשת. זה לא דומה לך להיות אבודה. חכי רגע. אני אעודד אותך בן רגע."
לורי עלה במדרגות שתיים־שתיים, וג'ו הניחה את ראשה העייף על המצנפת החומה הקטנה של בת', שאיש לא חשב להזיז מהשולחן שבו השאירה אותה. כנראה היה בה קסם כלשהו, כי הרוח הכנועה של בעליה העדינה כאילו נכנסה לתוך ג'ו, וכשלורי בא בריצה למטה עם כוס יין, היא לקחה אותה בחיוך, ואמרה באומץ, "אני שותה... לבריאותה של בת' שלי! אתה רופא טוב, טדי, וחבר כל כך מנחם. איך אוכל אי פעם לגמול לך?" הוסיפה, כשהיין ריענן את גופה, כמו שהמילים הטובות ריעננו את נפשה המוטרדת.
"אשלח לך חשבון, בבוא הזמן, והלילה אתן לך משהו שיחמם לך את הלב יותר מליטרים של יין," אמר לורי, וקרן אליה בפנים של שביעות רצון כבושה ממשהו.
"מה זה?" קראה ג'ו, ושכחה לרגע את צרותיה מרוב פליאה.
"שלחתי מברק לאמא שלך אתמול, וברוק ענה שהיא תבוא מיד, והיא תהיה כאן הלילה, והכל יהיה בסדר. את לא שמחה שעשיתי את זה?"
לורי דיבר מהר מאוד, ותוך רגע הסמיק והתרגש, כי שמר את התוכנית שלו בסוד, מחשש לאכזב את הבנות או להזיק לבת'. ג'ו החווירה לגמרי, זינקה מהכיסא, וברגע שהוא הפסיק לדבר היא חשמלה אותו כשכרכה את זרועותיה סביב צווארו וקראה בקריאת שמחה, "הו, לורי! הו, אמא! אני כל כך שמחה!" היא לא בכתה שוב, אבל צחקה בהיסטריה, רעדה ונאחזה בחברה כאילו הייתה קצת מבולבלת מהחדשות הפתאומיות.
לורי, אף שהיה נדהם בהחלט, התנהג בתושייה רבה. הוא טפח על גבה בהרגעה, וכשראה שהיא מתאוששת, המשיך בנשיקה ביישנית או שתיים, שהחזירו את ג'ו לעצמה מיד. היא נאחזה במעקה, הרחיקה אותו בעדינות, ואמרה בלי נשימה, "הו, אל! לא התכוונתי, זה היה נורא מצידי, אבל היית כל כך מקסים שהלכת ועשית את זה למרות האנה, שלא יכולתי שלא להתנפל עליך. ספר לי הכל, ואל תיתן לי יין שוב, הוא גורם לי להתנהג ככה."
"לא אכפת לי," צחק לורי, כשסידר את העניבה שלו. "תביני, נעשיתי עצבני, וגם סבא. חשבנו שהאנה מגזימה עם עניין הסמכות, ושאמא שלך צריכה לדעת. היא לעולם לא הייתה סולחת לנו אם בת'... טוב, אם משהו היה קורה, את יודעת. אז שכנעתי את סבא לומר שהגיע הזמן שנעשה משהו, ושעטתי לסניף הדואר אתמול, כי הרופא נראה רציני, והאנה כמעט כרתה לי את הראש כשהצעתי לשלוח מברק. אני אף פעם לא יכול לסבול ש'ישתלטו עליי', אז זה הכריע את דעתי, ועשיתי את זה. אמא שלך תבוא, אני יודע, והרכבת המאוחרת מגיעה בשתיים בלילה. אני אלך להביא אותה, ואת צריכה רק לכבוש את ההתלהבות שלך, ולשמור על בת' שקטה עד שהגברת המבורכת הזאת תגיע."
"לורי, אתה מלאך! איך אוכל אי פעם להודות לך?"
"תתנפלי עליי שוב. די אהבתי את זה," אמר לורי, ונראה שובב, דבר שלא קרה לו כבר שבועיים.
"לא, תודה. אעשה את זה דרך שליח, כשסבא שלך יבוא. אל תקניט, אלא לך הביתה ותנוח, כי תהיה ער חצי לילה. שאלוהים יברך אותך, טדי, שיברך אותך!"
ג'ו נסוגה לפינה, וכשסיימה את הנאום שלה, נעלמה בבהילות למטבח, שם התיישבה על המזנון וסיפרה לחתולים שהתאספו שהיא "מאושרת, הו, כל כך מאושרת!" בזמן שלורי הלך, בהרגשה שסידר את העניין די יפה.
"זה הבחור הכי מתערב שראיתי בחיים, אבל אני סולחת לו ומקווה מאוד שגברת מארץ' באה מיד," אמרה האנה בהקלה, כשג'ו סיפרה לה את החדשות הטובות.
מג שמחה שמחה שקטה, ואחר כך שקעה במכתב, בזמן שג'ו סידרה את חדר החולה, והאנה "הכינה בזריזות כמה פשטידות למקרה שיבואו אורחים לא צפויים". משב של אוויר צח כאילו נשב בבית, ומשהו טוב יותר מאור שמש האיר את החדרים השקטים. נראה שהכל הרגיש בשינוי המלא תקווה. הציפור של בת' התחילה שוב לצייץ, ועל השיח של איימי שבחלון התגלה ורד חצי פתוח. האש כאילו בערה בעליזות לא רגילה, ובכל פעם שהבנות נפגשו, פניהן החיוורות נפתחו בחיוכים כשחיבקו זו את זו ולחשו בעידוד, "אמא באה, יקירה! אמא באה!" כולם שמחו חוץ מבת'. היא שכבה בתרדמה כבדה, בלי להרגיש לא בתקווה ולא בשמחה, לא בספק ולא בסכנה. זה היה מראה מעורר רחמים: הפנים שהיו פעם ורודות, עכשיו כל כך שונות וריקות, הידיים שהיו פעם עסוקות, עכשיו כל כך חלשות ורזות, השפתיים שחייכו פעם, עכשיו אילמות לגמרי, והשיער שהיה פעם יפה ומטופח, פזור גס ופרוע על הכרית. כל היום היא שכבה כך, ורק התעוררה מדי פעם כדי למלמל, "מים!" בשפתיים יבשות כל כך שבקושי יכלו לבטא את המילה. כל היום ריחפו מעליה ג'ו ומג, צופות, מחכות, מקוות ובוטחות באלוהים ובאמא, וכל היום ירד השלג, הרוח המרה השתוללה, והשעות נגררו לאט. אבל לבסוף בא הלילה, ובכל פעם שהשעון צלצל, האחיות, שעדיין ישבו משני צדי המיטה, הסתכלו זו על זו בעיניים שהתבהרו, כי כל שעה קירבה את העזרה. הרופא בא לומר שכנראה יחול שינוי כלשהו, לטובה או לרעה, בסביבות חצות, ואז הוא יחזור.
האנה, מותשת לגמרי, נשכבה על הספה שלרגלי המיטה ונרדמה עמוק. מר לורנס צעד הלוך ושוב בסלון, והרגיש שהיה מעדיף לעמוד מול סוללת תותחים של המורדים מאשר מול פניה של גברת מארץ' כשתיכנס. לורי שכב על השטיח, העמיד פנים שהוא נח, אבל בהה באש במבט המהורהר שעשה את עיניו השחורות רכות וצלולות להפליא.
הבנות לא שכחו לעולם את הלילה ההוא, כי שינה לא באה אליהן כשעמדו על המשמר, עם אותה תחושה נוראה של חוסר אונים שבאה אלינו בשעות כאלה.
"אם אלוהים יחוס על בת', לעולם לא אתלונן שוב," לחשה מג ברצינות.
"אם אלוהים יחוס על בת', אנסה לאהוב אותו ולשרת אותו כל חיי," ענתה ג'ו, בלהט שווה.
"הלוואי שלא היה לי לב, הוא כואב כל כך," נאנחה מג אחרי הפסקה.
"אם החיים קשים לעתים קרובות כמו עכשיו, אני לא רואה איך נעבור אותם אי פעם," הוסיפה אחותה בדכדוך.
כאן צלצל השעון שתים־עשרה, ושתיהן שכחו את עצמן בהתבוננות בבת', כי היה נדמה להן ששינוי עבר על פניה החיוורות. הבית היה דומם כמו המוות, ורק יללת הרוח שברה את השקט העמוק. האנה העייפה המשיכה לישון, ואיש מלבד האחיות לא ראה את הצל החיוור שכאילו נפל על המיטה הקטנה. עברה שעה, ושום דבר לא קרה מלבד יציאתו השקטה של לורי לתחנה. עוד שעה, ועדיין איש לא בא, ופחדים מודאגים מעיכוב בסערה, או מתאונות בדרך, או, הכי גרוע מכל, מצער גדול בוושינגטון, רדפו את הבנות.
השעה הייתה אחרי שתיים, כשג'ו, שעמדה ליד החלון וחשבה כמה עגום נראה העולם בתכריכי השלג שלו, שמעה תנועה ליד המיטה, והסתובבה מהר וראתה את מג כורעת מול הכורסה של אמן, ופניה מוסתרות. פחד נורא עבר בקור על ג'ו, כשחשבה, "בת' מתה, ומג מפחדת לספר לי."
היא חזרה למקומה ברגע, ולעיניה הנרגשות נדמה שהתחולל שינוי גדול. סומק הקדחת והבעת הכאב נעלמו, והפנים הקטנות האהובות נראו כל כך חיוורות ושלוות במנוחתן הגמורה, שג'ו לא הרגישה שום רצון לבכות או לקונן. היא רכנה נמוך מעל האהובה באחיותיה, נישקה את המצח הלח כשכל לבה על שפתיה, ולחשה ברכות, "שלום, בת' שלי. שלום!"
כאילו התעוררה מהתנועה, האנה קפצה משנתה, מיהרה למיטה, הסתכלה על בת', מיששה את ידיה, הקשיבה ליד שפתיה, ואז זרקה את הסינר שלה על ראשה, התיישבה והתנדנדה הלוך ושוב, וקראה בלחש, "הקדחת נשברה, היא ישנה כמו שצריך, העור שלה לח, והיא נושמת בקלות. תהילה לאל! הו, אלוהים אדירים!"
לפני שהבנות הספיקו להאמין לאמת המאושרת, הרופא בא לאשר אותה. הוא היה איש לא יפה, אבל פניו נראו להן שמימיות ממש כשחייך ואמר, במבט אבהי אליהן, "כן, יקירותיי, אני חושב שהילדה הקטנה תעבור את זה הפעם. שמרו על שקט בבית, תנו לה לישון, וכשהיא תתעורר, תנו לה..."
מה הן היו צריכות לתת לה, אף אחת מהן לא שמעה, כי שתיהן התגנבו אל המבואה החשוכה, ישבו על המדרגות, וחיבקו זו את זו חזק, שמחות בלבבות מלאים מדי בשביל מילים. כשחזרו כדי שהאנה הנאמנה תנשק ותחבק אותן, הן מצאו את בת' שוכבת, כמו שנהגה לשכב, עם הלחי על כף ידה, החיוורון הנורא נעלם, והיא נושמת בשקט, כאילו רק עכשיו נרדמה.
"אילו רק אמא הייתה באה עכשיו!" אמרה ג'ו, כשליל החורף התחיל לדעוך.
"תראי," אמרה מג, וניגשה עם ורד לבן חצי פתוח, "חשבתי שהוא בקושי יהיה מוכן כדי להניח אותו בידה של בת' מחר אם היא... תלך מאיתנו. אבל הוא פרח בלילה, ועכשיו אני מתכוונת לשים אותו באגרטל שלי כאן, כך שכשהיקרה תתעורר, הדבר הראשון שהיא תראה יהיה הוורד הקטן, ואת הפנים של אמא."
מעולם לא זרחה השמש ביופי כזה, ומעולם לא נראה העולם נהדר כל כך כמו שנראה לעיניים הכבדות של מג וג'ו, כשהביטו החוצה בבוקר המוקדם, אחרי שהמשמרת הארוכה והעצובה שלהן נגמרה.
"זה נראה כמו עולם של פיות," אמרה מג, וחייכה לעצמה, כשעמדה מאחורי הווילון והביטה במראה המסנוור.
"שמעי!" קראה ג'ו, וקפצה על רגליה.
כן, נשמע צלצול פעמונים ליד הדלת למטה, קריאה מהאנה, ואז קולו של לורי אומר בלחישה שמחה, "בנות, היא באה! היא באה!"