בזמן שהדברים האלה קרו בבית, עבר על איימי זמן קשה אצל דודה מארץ'. היא הרגישה את הגלות שלה עמוק, ובפעם הראשונה בחייה הבינה כמה אהבו ופינקו אותה בבית. דודה מארץ' מעולם לא פינקה אף אחד; היא לא ראתה בזה דבר טוב. אבל היא התכוונה להיות נחמדה, כי הילדה הקטנה המנומסת מצאה חן בעיניה מאוד, ובלבה הזקן של דודה מארץ' היה מקום רך לילדיו של אחיינה, אף שלא חשבה שראוי להודות בכך. היא באמת עשתה כמיטב יכולתה כדי שאיימי תהיה מאושרת, אבל, אוי ואבוי, אילו טעויות היא עשתה! יש אנשים זקנים שנשארים צעירים בלבם למרות הקמטים והשיער האפור, יכולים להשתתף בדאגות ובשמחות הקטנות של ילדים, לגרום להם להרגיש בבית, ויודעים להסתיר שיעורים חכמים בתוך משחקים נעימים, ולתת ולקבל ידידות בדרך הכי מתוקה. אבל לדודה מארץ' לא היה הכישרון הזה, והיא הטרידה את איימי מאוד בכללים ובפקודות שלה, בהליכות הנוקשות שלה, ובשיחות הארוכות והמשעממות שלה. כשגילתה שהילדה צייתנית ונעימה יותר מאחותה, הגברת הזקנה הרגישה שחובתה לנסות לבטל, ככל האפשר, את ההשפעות הרעות של החופש והפינוק בבית. אז היא לקחה את איימי ביד, ולימדה אותה כמו שלימדו אותה עצמה לפני שישים שנה, תהליך שמילא את נפשה של איימי בחרדה, וגרם לה להרגיש כמו זבוב ברשת של עכביש קפדן מאוד.
היא הייתה צריכה לשטוף את הספלים כל בוקר, ולצחצח את הכפיות המיושנות, את קומקום התה השמן מכסף ואת הכוסות עד שהבריקו. אחר כך הייתה צריכה לנקות את האבק בחדר, ואיזו עבודה מתישה זו הייתה! אף כתם לא נעלם מעינה של דודה מארץ', ולכל הרהיטים היו רגליים בצורת טפרים והרבה גילופים, ואף פעם לא ניקו מהם את האבק לשביעות רצונה. אחר כך היה צריך להאכיל את פולי, לסרק את כלב הטיפוח, ולעלות ולרדת במדרגות תריסר פעמים כדי להביא דברים או למסור הוראות, כי הגברת הזקנה צלעה מאוד ורק לעתים רחוקות קמה מהכורסה הגדולה שלה. אחרי העבודות המייגעות האלה, איימי הייתה צריכה להכין את השיעורים שלה, וזה היה מבחן יומי לכל מידה טובה שהייתה לה. אחר כך הרשו לה שעה אחת להתעמלות או למשחק, ואיך היא נהנתה ממנה!
לורי בא כל יום, ושידל את דודה מארץ' עד שהרשו לאיימי לצאת איתו, ואז הם טיילו ורכבו ובילו נהדר. אחרי ארוחת הצהריים היא הייתה צריכה להקריא בקול, ולשבת בשקט בזמן שהגברת הזקנה ישנה, מה שקרה בדרך כלל במשך שעה, כי היא נרדמה כבר על העמוד הראשון. אחר כך הופיעו עבודות טלאים או מגבות, ואיימי תפרה בענווה כלפי חוץ ובמרד בפנים עד רדת החשכה, ואז הרשו לה לשעשע את עצמה כרצונה עד שעת התה. הערבים היו הגרועים מכל, כי דודה מארץ' התחילה לספר סיפורים ארוכים על נעוריה, שהיו משעממים כל כך מעבר לכל תיאור, שאיימי תמיד הייתה מוכנה ללכת לישון, בכוונה לבכות על גורלה הקשה, אבל בדרך כלל נרדמה לפני שהצליחה לסחוט יותר מדמעה או שתיים.
אלמלא לורי ואסתר הזקנה, המשרתת, היא הרגישה שלעולם לא הייתה עוברת את התקופה הנוראה ההיא. התוכי לבדו היה מספיק כדי לשגע אותה, כי הוא הרגיש מהר שהיא לא מעריצה אותו, ונקם בה בכך שהיה שובב ככל האפשר. הוא משך בשערה בכל פעם שהתקרבה אליו, הפך את הלחם והחלב שלו כדי להציק לה כשרק ניקתה את הכלוב שלו, גרם למופ לנבוח כשניקר אותו בזמן שהגבירה נמנמה, קרא לה בשמות גנאי ליד אורחים, והתנהג מכל הבחינות כמו ציפור זקנה ראויה לגינוי. וגם את הכלב היא לא יכלה לסבול, יצור שמן ורגזן שנהם ונבח עליה כשרחצה וסירקה אותו, ושכב על גבו עם כל רגליו באוויר והבעה מטופשת להפליא על פניו כשרצה משהו לאכול, מה שקרה בערך תריסר פעמים ביום. הטבחית הייתה רעת מזג, העגלון הזקן היה חירש, ואסתר הייתה היחידה שאי פעם שמה לב לגברת הצעירה.
אסתר הייתה צרפתייה, שחיה עם 'מדאם', כמו שקראה לגבירתה, שנים רבות, ושדי רדתה בגברת הזקנה, שלא יכלה להסתדר בלעדיה. שמה האמיתי היה אסטל, אבל דודה מארץ' ציוותה עליה לשנות אותו, והיא צייתה, בתנאי שלעולם לא יבקשו ממנה לשנות את דתה. היא חיבבה את המדמואזל, ושעשעה אותה מאוד בסיפורים משונים על חייה בצרפת, כשאיימי ישבה איתה בזמן שסידרה את התחרות של מדאם. היא גם הרשתה לה לשוטט בבית הגדול, ולבדוק את הדברים המוזרים והיפים שאוחסנו בארונות הבגדים הגדולים ובתיבות העתיקות, כי דודה מארץ' אגרה כמו עקעק. התענוג העיקרי של איימי היה ארונית הודית, מלאה מגירות משונות, תאים קטנים ומקומות סודיים, שבהם נשמרו כל מיני תכשיטים, חלקם יקרי ערך, חלקם רק מוזרים, וכולם עתיקים פחות או יותר. לבדוק ולסדר את הדברים האלה גרם לאיימי סיפוק רב, במיוחד קופסאות התכשיטים, שבהן נחו על כריות קטיפה התכשיטים שקישטו יפהפייה לפני ארבעים שנה. היה שם סט הגרנטים שדודה מארץ' ענדה כשהוצגה לראשונה בחברה, הפנינים שאביה נתן לה ביום חתונתה, היהלומים של אהובה, טבעות וסיכות האבל מאבן שחורה, התליונים המשונים, שבתוכם דיוקנאות של חברים מתים וערבות בוכיות עשויות שיער, צמידי התינוקת שענדה בתה הקטנה היחידה, השעון הגדול של דוד מארץ', עם החותם האדום שכל כך הרבה ידיים של ילדים שיחקו בו, ובקופסה נפרדת לגמרי שכבה טבעת הנישואים של דודה מארץ', קטנה מדי עכשיו לאצבעה השמנה, אבל שמורה בזהירות כמו היקר מכל התכשיטים.
"מה הייתה המדמואזל בוחרת אילו הייתה לה הבחירה?" שאלה אסתר, שתמיד ישבה בקרבת מקום כדי לשמור על חפצי הערך ולנעול אותם.
"אני הכי אוהבת את היהלומים, אבל אין ביניהם שרשרת, ואני אוהבת שרשראות, הן כל כך הולמות. הייתי בוחרת בזה, אילו הרשו לי," ענתה איימי, והסתכלה בהערצה רבה על מחרוזת חרוזי זהב והובנה, שממנה השתלשל צלב כבד מאותם חומרים.
"גם אני חומדת אותה, אבל לא כשרשרת. אה, לא! בשבילי היא מחרוזת תפילה, וככזאת הייתי משתמשת בה, כמו קתולית טובה," אמרה אסתר, והסתכלה על החפץ היפה בגעגוע.
"היא נועדה לשימוש כמו שאת משתמשת במחרוזת חרוזי העץ הריחניים שתלויה מעל המראה שלך?" שאלה איימי.
"באמת, כן, כדי להתפלל בה. הקדושים היו שמחים אילו מישהו היה משתמש במחרוזת יפה כמו זו, במקום לענוד אותה כתכשיט של הבל."
"נראה שאת מוצאת הרבה נחמה בתפילות שלך, אסתר, ותמיד יורדת למטה שקטה ומרוצה. הלוואי שגם אני יכולתי."
"אילו המדמואזל הייתה קתולית, היא הייתה מוצאת נחמה אמיתית, אבל מכיוון שזה לא יקרה, היה טוב אילו היית מתבודדת כל יום כדי להרהר ולהתפלל, כמו שעשתה הגבירה הטובה ששירתתי לפני מדאם. היה לה בית תפילה קטן, ובו מצאה נחמה לצרות רבות."
"זה יהיה נכון שגם אני אעשה כך?" שאלה איימי, שבבדידותה הרגישה צורך בעזרה כלשהי, וגילתה שהיא נוטה לשכוח את הספר הקטן שלה, עכשיו כשבת' לא הייתה שם כדי להזכיר לה.
"זה יהיה מצוין ומקסים, ואני אסדר לך בשמחה את חדר ההלבשה הקטן, אם תרצי. אל תגידי דבר למדאם, אבל כשהיא ישנה, לכי ושבי לבד זמן מה כדי לחשוב מחשבות טובות, ולהתפלל שאלוהים היקר ישמור על אחותך."
אסתר הייתה אדוקה באמת, וכנה לגמרי בעצתה, כי היה לה לב אוהב, והיא השתתפה מאוד בדאגת האחיות. איימי אהבה את הרעיון, והרשתה לה לסדר את החדרון המואר שליד החדר שלה, בתקווה שזה יעשה לה טוב.
"הלוואי שידעתי לאן ילכו כל הדברים היפים האלה כשדודה מארץ' תמות," אמרה, כשהחזירה לאט את מחרוזת התפילה הנוצצת למקומה וסגרה את קופסאות התכשיטים אחת אחת.
"אלייך ואל אחיותייך. אני יודעת, מדאם מגלה לי סודות. הייתי עדה לצוואה שלה, וכך זה יהיה," לחשה אסתר בחיוך.
"כמה נחמד! אבל הלוואי שהייתה נותנת לנו אותם עכשיו. דחיינות זה לא נעים," העירה איימי, והעיפה מבט אחרון ביהלומים.
"עוד מוקדם מדי שהעלמות הצעירות יענדו את הדברים האלה. הראשונה שתתארס תקבל את הפנינים, מדאם אמרה את זה, ויש לי הרגשה שטבעת הטורקיז הקטנה תינתן לך כשתלכי, כי מדאם מרוצה מההתנהגות הטובה שלך ומהנימוסים המקסימים שלך."
"את חושבת? הו, אהיה כבשה תמימה, אם רק אוכל לקבל את הטבעת הנהדרת הזאת! היא הרבה הרבה יותר יפה משל קיטי בראיינט. אני בכל זאת אוהבת את דודה מארץ'." ואיימי מדדה את הטבעת הכחולה בפנים מאושרות ובהחלטה נחושה להרוויח אותה.
מאותו יום היא הייתה מופת של צייתנות, והגברת הזקנה התפעלה בשביעות רצון מהצלחת החינוך שלה. אסתר ציידה את החדרון בשולחן קטן, הציבה לפניו הדום, ומעליו תמונה שלקחה מאחד החדרים הסגורים. היא חשבה שאין לה ערך רב, אבל מכיוון שהתאימה, היא שאלה אותה, בידיעה מלאה שמדאם לעולם לא תדע, וגם לא יהיה לה אכפת אם תדע. אבל זה היה בעצם העתק יקר ערך מאוד של אחת התמונות המפורסמות בעולם, ועיניה של איימי, שאהבו יופי, לא נמאס להן מעולם להביט מעלה אל הפנים המתוקות של האם הקדושה, בזמן שמחשבותיה הרכות על אמה שלה העסיקו את לבה. על השולחן הניחה את הברית החדשה הקטנה שלה ואת ספר המזמורים, החזיקה אגרטל מלא תמיד בפרחים הכי יפים שלורי הביא לה, ובאה כל יום 'לשבת לבד', לחשוב מחשבות טובות ולהתפלל שאלוהים היקר ישמור על אחותה. אסתר נתנה לה מחרוזת תפילה של חרוזים שחורים עם צלב כסף, אבל איימי תלתה אותה ולא השתמשה בה, כי הסתפקה אם היא מתאימה לתפילות פרוטסטנטיות.
הילדה הקטנה הייתה כנה מאוד בכל זה, כי כשנשארה לבד מחוץ לקן הבית הבטוח, הרגישה צורך כה עז ביד אוהבת להיאחז בה, שפנתה מתוך אינסטינקט אל החבר החזק והרך, שאהבתו האבהית מקיפה הכי קרוב את ילדיו הקטנים. היא התגעגעה לעזרה של אמה בהבנת עצמה ובשליטה בעצמה, אבל מכיוון שלימדו אותה לאן להביט, היא עשתה כמיטב יכולתה למצוא את הדרך וללכת בה בביטחון. אבל איימי הייתה צליינית צעירה, ובדיוק עכשיו נראה המשא שלה כבד מאוד. היא ניסתה לשכוח את עצמה, להישאר עליזה, ולהסתפק בכך שהיא עושה את הדבר הנכון, אף שאיש לא ראה אותה או שיבח אותה על כך. בניסיון הראשון שלה להיות טובה מאוד מאוד, היא החליטה לכתוב צוואה, כמו שדודה מארץ' עשתה, כך שאם באמת תחלה ותמות, רכושה יחולק בצדק ובנדיבות. היה לה כאב בלב אפילו לחשוב על ויתור על האוצרות הקטנים, שבעיניה היו יקרים כמו התכשיטים של הגברת הזקנה.
באחת משעות המשחק שלה היא כתבה את המסמך החשוב כמיטב יכולתה, עם קצת עזרה מאסתר בכמה מונחים משפטיים, וכשהצרפתייה טובת הלב חתמה את שמה, איימי הרגישה הקלה, והניחה אותו בצד כדי להראות ללורי, שאותו רצתה כעד שני. מכיוון שהיה יום גשום, היא עלתה למעלה לשעשע את עצמה באחד החדרים הגדולים, ולקחה את פולי איתה לחברה. בחדר הזה היה ארון מלא תלבושות מיושנות, שאסתר הרשתה לה לשחק בהן, והבידור האהוב עליה היה להתלבש בבדי הברוקד הדהויים, ולצעוד הלוך ושוב מול המראה הארוכה, לקוד קידות מלכותיות ולגרור את השובל שלה מצד לצד ברשרוש שענג את אוזניה. היא הייתה עסוקה כל כך באותו יום, שלא שמעה את הצלצול של לורי ולא ראתה את פניו מציצות אליה, בזמן שטיילה ברצינות הלוך ושוב, מנפנפת במניפה ומטלטלת את ראשה, שעליו חבשה טורבן ורוד גדול, שבלט בצורה משונה מול שמלת הברוקד הכחולה שלה והתחתונית הצהובה המרופדת. היא נאלצה ללכת בזהירות, כי נעלה נעלי עקב גבוהות, וכמו שלורי סיפר אחר כך לג'ו, היה זה מראה מצחיק לראות אותה פוסעת בעדינות מעושה בתלבושת הצבעונית שלה, ופולי מתנודד ומתגנדר ממש מאחוריה, מחקה אותה כמיטב יכולתו, ומדי פעם עוצר לצחוק או לקרוא, "נכון שאנחנו יפים? הסתלקי, מפלצת! תחזיקי את הלשון! תני נשיקה, יקירה! הה! הה!"
אחרי שבקושי עצר התפרצות של עליזות, פן תיפגע הוד מלכותה, לורי דפק ונתקבל בחסד.
"שב ותנוח בזמן שאני מחזירה את הדברים האלה, ואחר כך אני רוצה להתייעץ איתך בעניין רציני מאוד," אמרה איימי, אחרי שהציגה את הדרתה ודחקה את פולי לפינה. "הציפור הזאת היא הייסורים של חיי," המשיכה, והורידה את ההר הוורוד מראשה, בזמן שלורי התיישב על כיסא בפישוק, כמו על סוס.
"אתמול, כשהדודה ישנה ואני ניסיתי להיות שקטה כמו עכבר, פולי התחיל לצווח ולנפנף בכנפיים בכלוב שלו, אז הלכתי להוציא אותו, ומצאתי שם עכביש גדול. דחפתי אותו החוצה, והוא רץ אל מתחת לכוננית הספרים. פולי צעד ישר אחריו, התכופף והציץ מתחת לכוננית, ואמר בדרך המצחיקה שלו, עם קריצה, 'צא לטייל קצת, יקירי.' לא יכולתי שלא לצחוק, וזה גרם לפולי לקלל, והדודה התעוררה ונזפה בשנינו."
"והעכביש קיבל את ההזמנה של הבחור הזקן?" שאל לורי בפיהוק.
"כן, הוא יצא, ופולי ברח מפוחד עד מוות, וטיפס על הכורסה של הדודה, וקרא, 'תתפסי אותה! תתפסי אותה! תתפסי אותה!' בזמן שרדפתי אחרי העכביש."
"זה שקר! אוי, אלוהים!" קרא התוכי, וניקר את אצבעות הרגליים של לורי.
"הייתי מסובב לך את הצוואר אילו היית שלי, מציק זקן שכמוך," קרא לורי, ונופף באגרופו לעבר הציפור, שהטתה את ראשה הצידה וקרקרה ברצינות, "הללויה! תברכו את הכפתורים שלך, יקירה!"
"עכשיו אני מוכנה," אמרה איימי, סגרה את הארון והוציאה פיסת נייר מכיסה. "אני רוצה שתקרא את זה, בבקשה, ותגיד לי אם זה חוקי ונכון. הרגשתי שאני חייבת לעשות את זה, כי החיים לא בטוחים, ואני לא רוצה שום רגשות רעים מעל הקבר שלי."
לורי נשך את שפתיו, הסתובב מעט מהדוברת המהורהרת, וקרא את המסמך הבא, ברצינות ראויה לשבח, בהתחשב בכתיב:
הצוואה והצוואעה האחרונה שלי
אני, איימי קרטיס מארץ', בהיותי בדעה צלולה, נותנת ומורישה את כל רכושי עלי אדמות, דהיינו, כלומר, לאמור:
לאבי, את התמונות הכי טובות שלי, הרישומים, המפות ויצירות האמנות, כולל המסגרות. וגם את 100 הדולר שלי, שיעשה בהם מה שהוא רוצה.
לאמי, את כל הבגדים שלי, חוץ מהסינר הכחול עם הכיסים, וגם את הדיוקן שלי, ואת המדליה שלי, באהבה רבה.
לאחותי היקרה מרגרט, אני נותנת את טבעת הטורקיס שלי (אם אקבל אותה), וגם את הקופסה הירוקה שלי עם היונים, וגם את פיסת התחרה האמיתית שלי לצווארה, ואת הרישום שלי שלה, למזכרת מה'ילדה הקטנה' שלה.
לג'ו אני משאירה את סיכת החזה שלי, זו שתוקנה בשעוות חותם, וגם את קסת הדיו שלי מברונזה (היא איבדה את המכסה), ואת הארנב הכי יקר שלי מגבס, כי אני מצטערת ששרפתי את הסיפור שלה.
לבת' (אם היא תחיה אחריי) אני נותנת את הבובות שלי ואת השידה הקטנה, את המניפה שלי, את צווארוני הפשתן שלי ואת נעלי הבית החדשות שלי, אם היא תוכל לנעול אותן, בהיותה רזה כשתבריא. ואני משאירה לה בזאת גם את חרטתי על כך שאי פעם צחקתי על ג'ואנה הזקנה.
לחברי ושכני תיאודור לורנס אני מורישה את תיק הניירות שלי מפפייה מאשה, את פסל החימר שלי של סוס, אף שהוא אמר שאין לו צוואר. וגם, בתמורה לטוב לבו הרב בשעת הצרה, כל אחת מיצירות האמנות שלי שימצא חן בעיניו, נוטר דאם היא הכי טובה.
למיטיבנו הנכבד מר לורנס אני משאירה את הקופסה הסגולה שלי עם המראה במכסה, שתהיה נחמדה לעטים שלו ותזכיר לו את הנערה המנוחה שמודה לו על חסדיו כלפי משפחתה, במיוחד כלפי בת'.
אני רוצה שחברתי למשחקים האהובה קיטי בראיינט תקבל את סינר המשי הכחול ואת טבעת חרוזי הזהב שלי, עם נשיקה.
להאנה אני נותנת את קופסת הכובעים שהיא רצתה ואת כל עבודות הטלאים שאני משאירה, בתקווה שהיא 'תזכור אותי, כשאותם תראי'.
ועכשיו, אחרי שחילקתי את הרכוש הכי יקר שלי, אני מקווה שכולם יהיו מרוצים ולא יאשימו את המתה. אני סולחת לכולם, ובוטחת שכולנו ניפגש כשתישמע תקיעת השופר. אמן.
על הצוואה והצוואעה הזאת אני חותמת בידי ובחותמי ביום ה־20 לנוב'. בשנת האדוני 1861.
איימי קרטיס מארץ'
עדים:
אסטל ולנור, תיאודור לורנס.
השם האחרון נכתב בעיפרון, ואיימי הסבירה שהוא צריך לכתוב אותו מחדש בדיו ולחתום לה את המסמך כמו שצריך.
"מה הכניס לך את זה לראש? מישהו סיפר לך על זה שבת' חילקה את הדברים שלה?" שאל לורי ברצינות, כשאיימי הניחה לפניו פיסת סרט אדום, עם שעוות חותם, נר דק וקסת דיו.
היא הסבירה, ואז שאלה בדאגה, "מה עם בת'?"
"אני מצטער שדיברתי, אבל מכיוון שכבר דיברתי, אספר לך. יום אחד היא הרגישה כל כך חולה, שאמרה לג'ו שהיא רוצה לתת את הפסנתר שלה למג, את החתולים שלה לך, ואת הבובה הזקנה והמסכנה לג'ו, שתאהב אותה בשבילה. היא הצטערה שיש לה כל כך מעט לתת, והשאירה קווצות שיער לשאר כולנו, ואת אהבתה הגדולה לסבא. היא אף פעם לא חשבה על צוואה."
לורי חתם והטביע חותם בזמן שדיבר, ולא הרים את עיניו עד שדמעה גדולה נפלה על הנייר. פניה של איימי היו מלאות דאגה, אבל היא רק אמרה, "אנשים לא מוסיפים לפעמים מין תוספות לצוואות שלהם?"
"כן, 'נספחים', כך קוראים להם."
"אז תוסיף אחד לשלי, שאני רוצה שיגזרו את כל התלתלים שלי ויחלקו אותם לחברים שלי. שכחתי את זה, אבל אני רוצה שזה ייעשה, אף שזה יקלקל את המראה שלי."
לורי הוסיף את זה, וחייך להקרבה האחרונה והגדולה ביותר של איימי. אחר כך שעשע אותה שעה, והתעניין מאוד בכל הצרות שלה. אבל כשעמד ללכת, איימי עיכבה אותו ולחשה בשפתיים רועדות, "יש באמת סכנה לבת'?"
"אני חושש שכן, אבל אנחנו חייבים לקוות לטוב, אז אל תבכי, יקירה." ולורי כרך את זרועו סביבה בתנועה אחווה של אח, שהייתה מנחמת מאוד.
כשהלך, היא הלכה לבית התפילה הקטן שלה, וישבה בדמדומים, והתפללה למען בת', בדמעות זולגות ובלב כואב, בהרגשה שמיליון טבעות טורקיז לא ינחמו אותה על אובדן אחותה הקטנה והעדינה.