אני לא חושבת שיש לי מילים לתאר את הפגישה של האם עם בנותיה. שעות כאלה יפות לחיות אותן, אבל קשה מאוד לתאר אותן, אז אשאיר אותה לדמיונם של קוראיי, ורק אומר שהבית היה מלא אושר אמיתי, ושהתקווה הרכה של מג התגשמה, כי כשבת' התעוררה מהשינה הארוכה והמרפאת ההיא, הדברים הראשונים שעיניה נחו עליהם היו הוורד הקטן ופניה של אמא. היא הייתה חלשה מדי מכדי להתפלא על משהו, ורק חייכה והתרפקה על הזרועות האוהבות שחיבקו אותה, בהרגשה שהגעגוע הרעב בא סוף סוף על סיפוקו. אחר כך נרדמה שוב, והבנות שירתו את אמן, כי היא לא רצתה לשחרר את היד הרזה שנאחזה בידה אפילו בשינה.
האנה 'הגישה' ארוחת בוקר מדהימה למטיילת, כי לא מצאה שום דרך אחרת לפרוק את התרגשותה, ומג וג'ו האכילו את אמן כמו חסידות צעירות וצייתניות, בזמן שהקשיבו לסיפור הלחוש שלה על מצבו של אבא, על ההבטחה של מר ברוק להישאר ולטפל בו, על העיכובים שגרמה הסערה בדרך הביתה, ועל הנחמה שאין לתאר שנתנו לה פניו המלאות תקווה של לורי כשהגיעה, מותשת מעייפות, מדאגה ומקור.
איזה יום מוזר ובכל זאת נעים היה זה! כל כך מבריק ועליז בחוץ, כי נראה שכל העולם יצא לקבל את פני השלג הראשון. כל כך שקט ורגוע בפנים, כי כולם ישנו, מותשים מהמשמרות, ושקט של שבת שרר בכל הבית, בזמן שהאנה המנמנמת עמדה על המשמר ליד הדלת. בתחושה מאושרת שהמשאות הוסרו מעליהן, מג וג'ו עצמו את עיניהן העייפות ושכבו במנוחה, כמו סירות שהוכו בסערה ועכשיו עוגנות בבטחה בנמל שקט. גברת מארץ' לא רצתה לעזוב את צד בת', אלא נחה בכורסה הגדולה, והתעוררה לעתים קרובות כדי להסתכל על הילדה שלה, לגעת בה ולשמור עליה, כמו קמצן שמצא שוב אוצר שאבד.
בינתיים מיהר לורי לנחם את איימי, וסיפר את סיפורו כל כך טוב שדודה מארץ' בעצמה 'משכה באף', ולא אמרה אפילו פעם אחת "אמרתי לכם". איימי הפגינה באותה הזדמנות כזה כוח, שאני חושבת שהמחשבות הטובות בבית התפילה הקטן באמת התחילו לשאת פרי. היא ניגבה מהר את דמעותיה, עצרה את קוצר הרוח שלה לראות את אמה, ואפילו לא חשבה על טבעת הטורקיז, כשהגברת הזקנה הסכימה בלב שלם לדעתו של לורי, שהיא התנהגה 'כמו אישה קטנה ומצוינת'. אפילו פולי נראה מתרשם, כי קרא לה ילדה טובה, בירך את הכפתורים שלה, והפציר בה "בואי לטייל קצת, יקירה", בקול הכי חביב שלו. היא הייתה יוצאת בשמחה רבה ליהנות ממזג האוויר החורפי הבהיר, אבל כשגילתה שלורי נופל מעייפות למרות מאמציו הגבריים להסתיר זאת, היא שכנעה אותו לנוח על הספה, בזמן שהיא כותבת פתק לאמה. זה לקח לה זמן רב, וכשחזרה, הוא היה שרוע עם שתי זרועותיו מתחת לראשו, ישן עמוק, ודודה מארץ' הורידה את הווילונות וישבה בלי לעשות דבר, בהתקף נדיר של טוב לב.
אחרי זמן מה הן התחילו לחשוב שהוא לא יתעורר עד הלילה, ואני לא בטוחה שלא כך היה קורה, אלמלא העירה אותו לגמרי קריאת השמחה של איימי למראה אמה. כנראה היו הרבה ילדות קטנות מאושרות בעיר ובסביבתה באותו יום, אבל לדעתי הפרטית איימי הייתה המאושרת מכולן, כשישבה בחיק אמה וסיפרה על הייסורים שלה, וקיבלה נחמה ופיצוי בצורת חיוכים של הסכמה וליטופים אוהבים. הן היו לבד יחד בבית התפילה, ואמה לא התנגדה לו כשהסבירו לה את מטרתו.
"להפך, אני אוהבת את זה מאוד, יקירה," אמרה, והעבירה את מבטה ממחרוזת התפילה המאובקת אל הספר הקטן והמשומש, ואל התמונה הנהדרת עם זר הירק העד־ירוק שלה. "זה רעיון מצוין שיהיה מקום כלשהו שאפשר ללכת אליו כדי להיות בשקט, כשדברים מרגיזים או מצערים אותנו. יש הרבה זמנים קשים בחיים האלה שלנו, אבל אנחנו תמיד יכולים לשאת אותם אם אנחנו מבקשים עזרה בדרך הנכונה. אני חושבת שהילדה הקטנה שלי לומדת את זה."
"כן, אמא, וכשאחזור הביתה, אני מתכוונת לסדר לי פינה בארון הגדול כדי לשים בה את הספרים שלי ואת ההעתק של התמונה ההיא שניסיתי לצייר. הפנים של האישה לא טובים, הן יפות מדי בשביל שאוכל לצייר אותן, אבל התינוק יצא טוב יותר, ואני אוהבת אותו מאוד. אני אוהבת לחשוב שגם הוא היה פעם ילד קטן, כי אז אני לא נראית לעצמי כל כך רחוקה, וזה עוזר לי."
כשאיימי הצביעה על הילד ישו המחייך שעל ברכי אמו, גברת מארץ' ראתה משהו על היד המורמת שגרם לה לחייך. היא לא אמרה דבר, אבל איימי הבינה את המבט, ואחרי הפסקה של דקה הוסיפה ברצינות, "רציתי לדבר איתך על זה, אבל שכחתי. הדודה נתנה לי את הטבעת היום. היא קראה לי אליה ונישקה אותי, ושמה אותה על האצבע שלי, ואמרה שאני מביאה לה כבוד, ושהיא הייתה רוצה להשאיר אותי אצלה תמיד. היא נתנה לי את הטבעת המצחיקה הזאת שתשמור על הטורקיז שלא ייפול, כי הוא גדול מדי. הייתי רוצה לענוד אותן, אמא, מותר לי?"
"הן יפות מאוד, אבל אני חושבת שאת די צעירה מדי בשביל תכשיטים כאלה, איימי," אמרה גברת מארץ', והסתכלה על היד הקטנה והשמנמנה, עם רצועת האבנים בצבע תכלת השמיים על האצבע המורה, ועם טבעת השמירה המשונה העשויה משתי ידיים זעירות מזהב השלובות זו בזו.
"אנסה לא להיות רברבנית," אמרה איימי. "אני לא חושבת שאני אוהבת אותה רק כי היא כל כך יפה, אלא אני רוצה לענוד אותה כמו שהילדה בסיפור ענדה את הצמיד שלה, כדי שיזכיר לי משהו."
"את מתכוונת לדודה מארץ'?" שאלה אמה וצחקה.
"לא, כדי שיזכיר לי לא להיות אנוכית." איימי נראתה כל כך רצינית וכנה בעניין, שאמה הפסיקה לצחוק, והקשיבה בכבוד לתוכנית הקטנה.
"חשבתי הרבה לאחרונה על 'צרור השובבויות' שלי, ולהיות אנוכית זו השובבות הכי גדולה בו, אז אני הולכת להתאמץ מאוד לרפא אותה, אם אוכל. בת' לא אנוכית, וזו הסיבה שכולם אוהבים אותה ומרגישים כל כך רע מהמחשבה לאבד אותה. אנשים לא היו מרגישים כל כך רע בגללי אילו הייתי חולה, ולא מגיע לי שירגישו, אבל הייתי רוצה שהרבה מאוד חברים יאהבו אותי ויתגעגעו אליי, אז אני הולכת לנסות להיות כמו בת' כמה שאוכל. אני נוטה לשכוח את ההחלטות שלי, אבל אילו היה עליי תמיד משהו שיזכיר לי, אני מניחה שהייתי מצליחה יותר. מותר לנו לנסות בדרך הזאת?"
"כן, אבל אני מאמינה יותר בפינה בארון הגדול. עני את הטבעת שלך, יקירה, ועשי כמיטב יכולתך. אני חושבת שתצליחי, כי הרצון הכן להיות טוב הוא חצי מהמלחמה. עכשיו אני צריכה לחזור לבת'. חזקי את לבך, בת קטנה שלי, ובקרוב נחזיר אותך הביתה."
באותו ערב, בזמן שמג כתבה לאביה כדי לדווח על הגעתה בשלום של המטיילת, ג'ו התגנבה למעלה לחדר של בת', וכשמצאה את אמה במקומה הרגיל, עמדה דקה וסובבה את אצבעותיה בשערה, בתנועה מודאגת ובמבט מהסס.
"מה קרה, יקירתי?" שאלה גברת מארץ', והושיטה את ידה, בפנים שהזמינו לשתף אותה.
"אני רוצה לספר לך משהו, אמא."
"על מג?"
"כמה מהר ניחשת! כן, זה עליה, ואף שזה דבר קטן, הוא מעצבן אותי."
"בת' ישנה. דברי בשקט, וספרי לי הכל. אני מקווה שהמופט ההוא לא היה כאן?" שאלה גברת מארץ' בחדות מסוימת.
"לא. הייתי טורקת לו את הדלת בפרצוף אילו היה בא," אמרה ג'ו, והתמקמה על הרצפה לרגלי אמה. "בקיץ שעבר מג השאירה זוג כפפות אצל בני לורנס, ורק אחת הוחזרה. שכחנו מזה, עד שטדי סיפר לי שמר ברוק הודה שהוא מחבב את מג אבל לא מעז לומר זאת, כי היא כל כך צעירה והוא כל כך עני. נו, זה לא מצב עניינים נורא?"
"את חושבת שמג אכפת לה ממנו?" שאלה גברת מארץ' במבט מודאג.
"רחמים! אני לא יודעת כלום על אהבה ושטויות כאלה!" קראה ג'ו, בתערובת מצחיקה של עניין ובוז. "ברומנים, הבנות מראות את זה בכך שהן נרתעות ומסמיקות, מתעלפות, מרזות ומתנהגות כמו טיפשות. אבל מג לא עושה שום דבר כזה. היא אוכלת ושותה וישנה כמו יצור נבון, היא מסתכלת לי ישר בפנים כשאני מדברת על האיש ההוא, ורק מסמיקה קצת כשטדי מתבדח על אוהבים. אני אוסרת עליו לעשות את זה, אבל הוא לא מציית לי כמו שהוא צריך."
"אז את מדמיינת שמג לא מתעניינת בג'ון?"
"במי?" קראה ג'ו, ובהתה.
"במר ברוק. אני קוראת לו 'ג'ון' עכשיו. התרגלנו לעשות את זה בבית החולים, והוא אוהב את זה."
"אוי, ואבוי! אני יודעת שאת תצדדי בו. הוא היה טוב לאבא, ואת לא תשלחי אותו מכאן, אלא תתני למג להתחתן איתו, אם היא תרצה. איזה שפל! ללכת ולפנק את אבא ולעזור לך, רק כדי לשדל אותך לחבב אותו." וג'ו משכה שוב בשערה במשיכה זועמת.
"יקירתי, אל תכעסי על זה, ואני אספר לך איך זה קרה. ג'ון הלך איתי לבקשתו של מר לורנס, והיה מסור כל כך לאבא המסכן, שלא יכולנו שלא לחבב אותו. הוא היה גלוי והגון לגמרי בעניין מג, כי הוא אמר לנו שהוא אוהב אותה, אבל ירוויח כדי לבנות בית נוח לפני שיבקש ממנה להינשא לו. הוא רק רצה את רשותנו לאהוב אותה ולעבוד בשבילה, ואת הזכות לגרום לה לאהוב אותו, אם יוכל. הוא באמת צעיר מצוין, ולא יכולנו לסרב להקשיב לו, אבל אני לא אסכים שמג תתארס כל כך צעירה."
"בטח שלא. זה יהיה אידיוטי! ידעתי שמתבשלת צרה. הרגשתי את זה, ועכשיו זה גרוע יותר ממה שדמיינתי. הלוואי שיכולתי להתחתן עם מג בעצמי, ולשמור אותה בבטחה בתוך המשפחה."
הסידור המשונה הזה גרם לגברת מארץ' לחייך, אבל היא אמרה ברצינות, "ג'ו, אני סומכת עלייך, ואני לא רוצה שתגידי דבר למג עדיין. כשג'ון יחזור, ואראה אותם יחד, אוכל לשפוט טוב יותר את רגשותיה כלפיו."
"היא תראה את העיניים היפות האלה שהיא מדברת עליהן, ואז הכל יאבד. יש לה לב כל כך רך, שהוא יימס כמו חמאה בשמש אם מישהו יסתכל עליה ברגשנות. היא קראה את הדיווחים הקצרים שהוא שלח יותר משקראה את המכתבים שלך, וצבטה אותי כשדיברתי על זה, והיא אוהבת עיניים חומות, והיא לא חושבת שג'ון זה שם מכוער, והיא תלך ותתאהב, וזה סוף השלום והכיף והזמנים הנעימים ביחד. אני רואה את הכל! הם יסתובבו מאוהבים בכל הבית, ואנחנו נצטרך להתחמק. מג תהיה שקועה בעצמה ולא תועיל לי יותר בכלום. ברוק יגרד הון איכשהו, ייקח אותה, ויעשה חור במשפחה, ואני אשבור את הלב, והכל יהיה לא נוח בצורה מתועבת. אוי ואבוי לי! למה לא היינו כולנו בנים, ואז לא היה שום טרחה."
ג'ו השעינה את סנטרה על ברכיה בתנוחה של חוסר נחמה ונופפה באגרופה לעבר ג'ון הנפשע. גברת מארץ' נאנחה, וג'ו הרימה את מבטה בהקלה.
"את לא אוהבת את זה, אמא? אני שמחה. בואי נשלח אותו לדרכו, ולא נספר למג מילה, אלא נהיה כולנו מאושרות יחד כמו שתמיד היינו."
"טעיתי כשנאנחתי, ג'ו. זה טבעי ונכון שכולכן תלכו לבתים משלכן בבוא הזמן, אבל אני באמת רוצה להשאיר את הבנות שלי אצלי כמה שיותר זמן, ואני מצטערת שזה קרה כל כך מוקדם, כי מג רק בת שבע־עשרה, ויעברו כמה שנים עד שג'ון יוכל לבנות לה בית. אבא שלך ואני הסכמנו שהיא לא תתחייב בשום צורה, וגם לא תינשא, לפני גיל עשרים. אם היא וג'ון אוהבים זה את זה, הם יכולים לחכות, ולבחון את האהבה בכך שיחכו. היא בעלת מצפון, ואין לי פחד שתתייחס אליו ברשעות. הילדה היפה שלי, רכת הלב! אני מקווה שדברים יסתדרו לה באושר."
"לא היית מעדיפה שהיא תתחתן עם איש עשיר?" שאלה ג'ו, כשקולה של אמה רעד מעט על המילים האחרונות.
"כסף הוא דבר טוב ושימושי, ג'ו, ואני מקווה שהבנות שלי לעולם לא ירגישו צורך מר מדי בו, וגם לא יתפתו מעודף ממנו. הייתי רוצה לדעת שג'ון מבוסס היטב בעסק טוב כלשהו, שנותן לו הכנסה גדולה מספיק כדי להישאר בלי חובות ולתת למג חיים נוחים. אין לי שאיפות להון מפואר, למעמד אופנתי או לשם גדול בשביל הבנות שלי. אם מעמד וכסף יבואו יחד עם אהבה ומידות טובות, אקבל אותם בהכרת תודה, ואשמח במזלכן הטוב, אבל אני יודעת, מניסיון, כמה אושר אמיתי אפשר למצוא בבית קטן ופשוט, שבו מרוויחים את הלחם היומי, וכמה מחסורים נותנים מתיקות לתענוגות המעטים. אני מסתפקת בכך שמג תתחיל בצניעות, כי אם אני לא טועה, היא תהיה עשירה בכך שיהיה לה לבו של איש טוב, וזה טוב יותר מהון."
"אני מבינה, אמא, ומסכימה לגמרי, אבל אני מאוכזבת בקשר למג, כי תכננתי שהיא תתחתן עם טדי בבוא הזמן ותשב בחיק המותרות כל ימיה. זה לא היה נחמד?" שאלה ג'ו, והרימה את מבטה בפנים מוארות יותר.
"הוא צעיר ממנה, את יודעת," התחילה גברת מארץ', אבל ג'ו קטעה אותה...
"רק קצת. הוא בוגר לגילו, וגבוה, ויכול להיות מבוגר לגמרי בהליכותיו אם הוא רוצה. וחוץ מזה הוא עשיר ונדיב וטוב, ואוהב את כולנו, ואני אומרת שחבל שהתוכנית שלי התקלקלה."
"אני חוששת שלורי לא מבוגר מספיק בשביל מג, ובכלל הוא שבשבת מדי עכשיו מכדי שמישהו יוכל לסמוך עליו. אל תעשי תוכניות, ג'ו, אלא תני לזמן וללבבות שלהם לזווג את החברים שלך. אנחנו לא יכולות להתערב בבטחה בעניינים כאלה, ומוטב שלא נכניס לראש 'שטויות רומנטיות', כמו שאת קוראת להן, פן יקלקלו את הידידות שלנו."
"טוב, לא אעשה, אבל אני שונאת לראות דברים הולכים עקום ומסתבכים, כשמשיכה כאן וגזירה שם היו מיישרות אותם. הלוואי שאם היינו נושאות מגהצים על הראש, זה היה מונע מאיתנו לגדול. אבל ניצנים יהיו ורדים, וגורים יהיו חתולים, חבל מאוד!"
"מה זה על מגהצים וחתולים?" שאלה מג, כשהתגנבה לחדר עם המכתב הגמור בידה.
"סתם אחד מהנאומים הטיפשיים שלי. אני הולכת לישון. בואי, פגי," אמרה ג'ו, והתפרשה כמו פאזל חי.
"נכון מאוד, וכתוב יפה. בבקשה תוסיפי שאני שולחת את אהבתי לג'ון," אמרה גברת מארץ', כשהעיפה מבט במכתב והחזירה אותו.
"את קוראת לו 'ג'ון'?" שאלה מג בחיוך, ועיניה התמימות מביטות אל תוך עיני אמה.
"כן, הוא היה לנו כמו בן, ואנחנו מחבבים אותו מאוד," ענתה גברת מארץ', והשיבה למבט במבט חד.
"אני שמחה על זה, הוא כל כך בודד. לילה טוב, אמא יקרה. כל כך נעים, מעבר למילים, שאת כאן," הייתה תשובתה של מג.
הנשיקה שאמה נתנה לה הייתה רכה מאוד, וכשהלכה, אמרה גברת מארץ', בתערובת של שביעות רצון וצער, "היא עדיין לא אוהבת את ג'ון, אבל בקרוב תלמד לאהוב."