למחרת היה כדאי לראות את פניה של ג'ו, כי הסוד העיק עליה למדי, והיה לה קשה שלא להיראות מסתורית וחשובה. מג הבחינה בכך, אבל לא טרחה לשאול שאלות, כי למדה שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם ג'ו היא לעשות את ההפך ממה שמצפים, ולכן הייתה בטוחה שיספרו לה הכול אם רק לא תשאל. לכן הופתעה למדי כשהשתיקה לא הופרה, וג'ו אף אימצה לעצמה אווירה של התנשאות, שהרגיזה את מג מאוד. מג מצדה אימצה אווירה של איפוק מכובד והקדישה את עצמה לאמה. כך נשארה ג'ו לנפשה, כי גברת מארץ' תפסה את מקומה כאחות, ואמרה לה לנוח, להתעמל ולבדר את עצמה אחרי הסגר הארוך. איימי לא הייתה בבית, ולכן לורי היה המפלט היחיד שלה. ועד כמה שנהנתה מחברתו, היא חששה ממנו קצת באותם ימים, כי הוא היה מקניט בלתי נתקן, והיא פחדה שיצליח לחלץ ממנה את הסוד.
היא צדקה לגמרי, כי הנער אוהב השובבויות רק חשד שיש תעלומה, ומיד שם לו למטרה לפענח אותה, והפך את חייה של ג'ו לקשים למדי. הוא החניף, שיחד, לעג, איים ונזף; העמיד פנים שלא אכפת לו, כדי להפתיע אותה ולחלץ ממנה את האמת; הכריז שהוא יודע, ואחר כך שלא אכפת לו בכלל; ולבסוף, בזכות התמדה, השתכנע שהעניין קשור למג ולמר ברוק. הוא נעלב מכך שהמורה שלו לא שיתף אותו בסוד, ולכן הפעיל את שכלו כדי להמציא נקמה הולמת על העלבון.
בינתיים נראה שמג שכחה מן העניין, והייתה שקועה בהכנות לשובו של אביה. אבל לפתע נדמה היה שחל בה שינוי, ובמשך יום או יומיים היא לא הייתה דומה לעצמה כלל. היא נבהלה כשדיברו אליה, הסמיקה כשהביטו בה, הייתה שקטה מאוד, וישבה מעל התפירה שלה עם מבט ביישני ומוטרד על פניה. לשאלות של אמה ענתה שהיא מרגישה טוב לגמרי, ואת ג'ו השתיקה בכך שהתחננה שיניחו לה.
"היא מרגישה את זה באוויר, אהבה, אני מתכוונת, והיא מתקדמת מהר מאוד. יש לה כמעט את כל הסימפטומים: היא עצבנית וכועסת, לא אוכלת, שוכבת ערה בלילות ומתבכיינת בפינות. תפסתי אותה שרה את השיר שהוא נתן לה, ופעם אחת היא אמרה 'ג'ון', כמו שאת אומרת, ואז הסמיקה כמו פרג. מה בכלל נעשה?" אמרה ג'ו, ונראתה מוכנה לכל צעד, אלים ככל שיהיה.
"שום דבר, רק לחכות. תניחי לה, תהיי טובה וסבלנית, ובואו של אבא יסדר הכול," ענתה אמה.
"הנה פתק בשבילך, מג, חתום כולו. כמה מוזר! טדי אף פעם לא חותם את הפתקים שלי," אמרה ג'ו למחרת, כשחילקה את תכולת תיבת הדואר הקטנה.
גברת מארץ' וג'ו היו שקועות בענייניהן, כשקול שהשמיעה מג גרם להן להרים את מבטן. הן ראו אותה בוהה בפתק שלה בפנים מבוהלות.
"ילדתי, מה קרה?" קראה אמה ורצה אליה, בעוד ג'ו ניסתה לקחת את הנייר שגרם לנזק.
"הכול טעות, הוא לא שלח את זה. הו, ג'ו, איך יכולת לעשות את זה?" ומג הסתירה את פניה בידיה ובכתה כאילו לבה נשבר לגמרי.
"אני! לא עשיתי כלום! על מה היא מדברת?" קראה ג'ו, נבוכה.
עיניה הרכות של מג הבריקו בכעס, כשהוציאה מכיסה פתק מקומט וזרקה אותו על ג'ו, ואמרה בתוכחה, "את כתבת את זה, והנער הרע הזה עזר לך. איך יכולת להיות כל כך גסה, כל כך שפלה ואכזרית לשנינו?"
ג'ו כמעט לא שמעה אותה, כי היא ואמה קראו את הפתק, שהיה כתוב בכתב יד משונה.
"מרגרט היקרה מכול,
"איני יכול עוד לרסן את תשוקתי, ועליי לדעת את גורלי לפני שובי. איני מעז לספר להוריך עדיין, אבל אני חושב שהם יסכימו אם יידעו שאנו מעריצים זה את זו. מר לורנס יעזור לי למצוא משרה טובה, ואז, נערתי המתוקה, תעשי אותי מאושר. אני מתחנן בפנייך שלא תאמרי דבר למשפחתך עדיין, אלא שתשלחי מילה אחת של תקווה באמצעות לורי אל,
"ג'ון המסור שלך."
"הו, הנבל הקטן! ככה הוא התכוון להחזיר לי על כך ששמרתי את ההבטחה שלי לאמא. אני אנזוף בו כהלכה ואביא אותו לכאן כדי שיבקש סליחה," קראה ג'ו, שבערה לעשות צדק מיד. אבל אמה עצרה אותה, ואמרה, במבט שכמעט לא נראה על פניה...
"עצרי, ג'ו, קודם עלייך לנקות את עצמך. עשית כל כך הרבה מעשי קונדס, שאני חוששת שהייתה לך יד גם בזה."
"במילה שלי, אמא, לא הייתה לי! מעולם לא ראיתי את הפתק הזה, ואני לא יודעת עליו כלום, כמו שאני חיה!" אמרה ג'ו, ברצינות כזאת שהן האמינו לה. "אם הייתי משתתפת בזה, הייתי עושה את זה טוב יותר, וכותבת פתק הגיוני. הייתי חושבת שהייתן יודעות שמר ברוק לא היה כותב שטויות כאלה," הוסיפה, והשליכה את הנייר בבוז.
"זה דומה לכתב היד שלו," גמגמה מג, והשוותה אותו לפתק שבידה.
"הו, מג, לא ענית לו?" קראה גברת מארץ' במהירות.
"כן, עניתי!" ומג הסתירה שוב את פניה, המומה מבושה.
"איזו צרה! תני לי להביא את הנער המרושע הזה לכאן כדי שיסביר ויקבל נזיפה. לא אנוח עד שאשים עליו את ידי." וג'ו פנתה שוב אל הדלת.
"שקט! תני לי לטפל בזה, כי זה גרוע ממה שחשבתי. מרגרט, ספרי לי את כל הסיפור," ציוותה גברת מארץ', והתיישבה ליד מג, אך עדיין החזיקה בג'ו, פן תעוף החוצה.
"קיבלתי את המכתב הראשון מלורי, והוא לא נראה כאילו הוא יודע עליו משהו," פתחה מג, בלי להרים את עיניה. "בהתחלה נבהלתי והתכוונתי לספר לך, ואז נזכרתי כמה את מחבבת את מר ברוק, אז חשבתי שלא יפריע לך אם אשמור את הסוד הקטן שלי לכמה ימים. אני כל כך טיפשה, שאהבתי לחשוב שאף אחד לא יודע, ובזמן שהחלטתי מה לענות, הרגשתי כמו הנערות בספרים, שצריכות לעשות דברים כאלה. סלחי לי, אמא, אני כבר משלמת על הטיפשות שלי. לעולם לא אוכל להביט בפניו שוב."
"מה כתבת לו?" שאלה גברת מארץ'.
"כתבתי רק שאני צעירה מדי בשביל לעשות משהו בעניין כרגע, שאני לא רוצה שיהיו לי סודות ממך, ושהוא צריך לדבר עם אבא. שאני אסירת תודה מאוד על טוב לבו, ושאהיה ידידה שלו, אבל לא יותר מזה, עוד זמן רב."
גברת מארץ' חייכה, כאילו הייתה מרוצה מאוד, וג'ו מחאה כפיים וקראה בצחוק, "את כמעט שווה לקרוליין פרסי, שהייתה מופת של זהירות! תמשיכי, מג. ומה הוא ענה על זה?"
"הוא כותב בסגנון אחר לגמרי, ומספר לי שהוא מעולם לא שלח שום מכתב אהבה, ושהוא מצטער מאוד שאחותי השובבה, ג'ו, מרשה לעצמה לשחק בשמותינו. זה מכתב אדיב ומכבד מאוד, אבל תחשבו כמה זה נורא בשבילי!"
מג נשענה על אמה, ונראתה כמו התגלמות הייאוש, וג'ו צעדה בכבדות הלוך ושוב בחדר וקראה ללורי בכל מיני כינויים. לפתע עצרה, חטפה את שני הפתקים, ואחרי שבחנה אותם מקרוב, אמרה בהחלטיות, "אני לא מאמינה שברוק ראה אי פעם אחד מהמכתבים האלה. טדי כתב את שניהם, והוא שומר את המכתב שלך כדי להתרברב מולי, כי לא רציתי לספר לו את הסוד שלי."
"אל תשמרי סודות, ג'ו. ספרי אותם לאמא והתרחקי מצרות, כמו שהייתי צריכה לעשות," אמרה מג באזהרה.
"אלוהים יברך אותך, ילדה! אמא היא שסיפרה לי."
"די, ג'ו. אני אנחם את מג, ואת לכי והביאי את לורי. אני אחקור את העניין עד היסוד, ואשים קץ למעשי קונדס כאלה מיד."
ג'ו רצה לדרכה, וגברת מארץ' סיפרה למג בעדינות מה באמת מרגיש מר ברוק. "ועכשיו, יקירתי, מה את מרגישה? את אוהבת אותו מספיק כדי לחכות עד שיוכל לבנות לך בית, או שתעדיפי להישאר חופשייה לגמרי בינתיים?"
"הייתי כל כך מבוהלת ומודאגת, שאני לא רוצה שום קשר עם מחזרים עוד זמן רב, אולי אף פעם," ענתה מג ברוגז. "אם ג'ון לא יודע כלום על השטות הזאת, אל תספרי לו, ותגרמי לג'ו וללורי לשתוק. אני לא אסכים שירמו אותי ויציקו לי ויעשו ממני צחוק. זו חרפה!"
גברת מארץ' ראתה שמזגה העדין בדרך כלל של מג התלקח, ושגאוותה נפגעה מהבדיחה השובבה הזאת, ולכן הרגיעה אותה בהבטחות לשתיקה מוחלטת ולזהירות רבה בעתיד. ברגע שנשמעו צעדיו של לורי במסדרון, ברחה מג אל חדר העבודה, וגברת מארץ' קיבלה את האשם לבדה. ג'ו לא סיפרה לו למה קוראים לו, מחשש שלא יבוא, אבל הוא הבין ברגע שראה את פניה של גברת מארץ', ועמד וסובב את כובעו באווירה אשמה שהרשיעה אותו מיד. ג'ו נשלחה החוצה, אבל בחרה לצעוד הלוך ושוב במסדרון כמו זקיף, כי חששה שהאסיר עלול לברוח. קולות עלו וירדו בטרקלין במשך חצי שעה, אבל מה קרה בשיחה ההיא, הבנות לא ידעו לעולם.
כשקראו להן להיכנס, לורי עמד ליד אמן עם פנים מלאות חרטה כל כך, שג'ו סלחה לו במקום, אבל לא חשבה שיהיה זה חכם לגלות זאת. מג קיבלה את התנצלותו הצנועה, והתנחמה מאוד בהבטחה שברוק לא ידע דבר על הבדיחה.
"לעולם לא אספר לו, עד יום מותי. אפילו סוסי פרא לא יוציאו את זה ממני. אז תסלחי לי, מג, ואני אעשה כל דבר כדי להראות כמה אני מצטער עד הסוף," הוסיף, ונראה מתבייש מאוד בעצמו.
"אני אנסה, אבל זה היה מעשה לא ג'נטלמני בעליל. לא חשבתי שאתה יכול להיות כל כך ערמומי ומרושע, לורי," ענתה מג, וניסתה להסתיר את מבוכתה הנערית מאחורי ארשת של תוכחה רצינית.
"זה היה מתועב לגמרי, ואני לא ראוי שידברו איתי במשך חודש, אבל את תדברי איתי בכל זאת, נכון?" ולורי שילב את ידיו בתנועה מתחננת כל כך, ודיבר בטון משכנע כל כך שאי אפשר לעמוד בפניו, שהיה בלתי אפשרי לכעוס עליו, למרות התנהגותו השערורייתית.
מג סלחה לו, ופניה הרציניים של גברת מארץ' התרככו, למרות מאמציה לשמור על רצינות, כששמעה אותו מכריז שיכפר על חטאיו בכל מיני מעשי תשובה, וישפיל את עצמו כמו תולעת לפני העלמה הנפגעת.
ג'ו עמדה בינתיים מן הצד, וניסתה להקשיח את לבה כלפיו, אבל הצליחה רק לכווץ את פניה להבעה של אי־הסכמה מוחלטת. לורי הביט בה פעם או פעמיים, אבל מכיוון שלא הראתה שום סימן של ריכוך, הוא נעלב, והפנה לה את גבו עד שהאחרות סיימו איתו. אז קד לה קידה עמוקה ויצא בלי מילה.
ברגע שהלך, היא הצטערה שלא הייתה סלחנית יותר, וכשמג ואמה עלו למעלה, הרגישה בודדה והתגעגעה לטדי. אחרי שהתנגדה לדחף זמן מה, נכנעה לו, ומצוידת בספר שהייתה צריכה להחזיר, הלכה אל הבית הגדול.
"מר לורנס בבית?" שאלה ג'ו את אחת המשרתות, שירדה במדרגות.
"כן, מיס, אבל אני לא חושבת שאפשר לראות אותו כרגע."
"למה לא? הוא חולה?"
"אוי, לא, מיס, אבל הייתה לו סצנה עם מר לורי, שיש לו אחד מהתקפי הזעם שלו על משהו, וזה מרגיז את האדון הזקן, אז אני לא מעזה להתקרב אליו."
"איפה לורי?"
"סגור בחדר שלו, והוא לא עונה, למרות שדפקתי ודפקתי. אני לא יודעת מה יהיה עם ארוחת הצהריים, כי היא מוכנה, ואין מי שיאכל אותה."
"אני אלך לראות מה קרה. אני לא מפחדת משום אחד מהם."
ג'ו עלתה למעלה, ודפקה בחוזקה על דלת חדר העבודה הקטן של לורי.
"תפסיק עם זה, או שאפתח את הדלת ואכריח אותך!" קרא הצעיר בטון מאיים.
ג'ו דפקה מיד שוב. הדלת נפתחה בתנופה, והיא קפצה פנימה לפני שלורי הספיק להתאושש מהפתעתו. כשראתה שהוא באמת במצב רוח רע, ג'ו, שידעה איך להתמודד איתו, עטתה הבעה של חרטה, כרעה ברך באופן אמנותי, ואמרה בענווה, "בבקשה, סלח לי שהייתי כל כך רגזנית. באתי להשלים, ואני לא יכולה ללכת עד שאשלים."
"זה בסדר. קומי, ואל תהיי אווזה, ג'ו," הייתה התשובה המזלזלת לבקשתה.
"תודה, אני אקום. אפשר לשאול מה קרה? אתה לא נראה רגוע לגמרי."
"טלטלו אותי, ואני לא אסבול את זה!" נהם לורי בזעם.
"מי עשה את זה?" שאלה ג'ו.
"סבא. אילו זה היה מישהו אחר, הייתי..." והצעיר הנעלב סיים את המשפט בתנועה נמרצת של זרועו הימנית.
"זה כלום. אני מטלטלת אותך הרבה פעמים, ולא אכפת לך," אמרה ג'ו בהרגעה.
"פוה! את בחורה, וזה בצחוק, אבל אני לא ארשה לשום גבר לטלטל אותי!"
"אני לא חושבת שמישהו ירצה לנסות, אם תיראה כמו ענן סערה כמו שאתה נראה עכשיו. למה התייחסו אליך ככה?"
"רק בגלל שלא הסכמתי לומר בשביל מה אמא שלך רצתה אותי. הבטחתי שלא אספר, וכמובן שלא התכוונתי להפר את המילה שלי."
"לא יכולת לרצות את סבא שלך בדרך אחרת?"
"לא, הוא רצה את האמת, את כל האמת ורק את האמת. הייתי מספר את החלק שלי בתעלול, אילו יכולתי בלי לערב את מג. וכיוון שלא יכולתי, שתקתי, וסבלתי את הנזיפה עד שהאדון הזקן תפס אותי בצווארון. אז ברחתי, מחשש שאשכח את עצמי."
"זה לא היה יפה, אבל הוא מצטער, אני יודעת, אז רד למטה ותשלים איתו. אני אעזור לך."
"שאתלה אם אעשה את זה! אני לא מתכוון לקבל נזיפות ומכות מכולם, רק בגלל קצת שובבות. הצטערתי בשביל מג, וביקשתי סליחה כמו גבר, אבל לא אעשה את זה שוב, כשלא אני הייתי האשם."
"הוא לא ידע את זה."
"הוא צריך לסמוך עליי, ולא להתנהג כאילו אני תינוק. אין טעם, ג'ו, הוא צריך ללמוד שאני מסוגל לדאוג לעצמי, ושאני לא צריך להיאחז בסינר של אף אחד."
"איזה פלפלים חריפים אתם!" נאנחה ג'ו. "ואיך אתה מתכוון ליישב את העניין הזה?"
"נו, הוא צריך לבקש סליחה, ולהאמין לי כשאני אומר שאני לא יכול לספר לו על מה כל הרעש."
"אלוהים יברך אותך! הוא לא יעשה את זה."
"אני לא ארד עד שיעשה."
"נו, טדי, תהיה הגיוני. תעזוב את זה, ואני אסביר מה שאני יכולה. אתה לא יכול להישאר כאן, אז מה הטעם להיות כל כך דרמטי?"
"אני בכל מקרה לא מתכוון להישאר כאן הרבה זמן. אני אתגנב החוצה ואצא למסע איפשהו, וכשסבא יתגעגע אליי, הוא יתרכך מהר מאוד."
"אני מניחה, אבל אתה לא צריך ללכת ולהדאיג אותו."
"אל תטיפי. אני אסע לוושינגטון לבקר את ברוק. שמח שם, ואני אבלה אחרי כל הצרות."
"איזה כיף היה לך! הלוואי שגם אני יכולתי לברוח," אמרה ג'ו, ושכחה את תפקידה כמדריכה נבונה, בתוך חזיונות עליזים של חיים צבאיים בבירה.
"אז בואי! למה לא? את תלכי להפתיע את אבא שלך, ואני אסעיר את ברוק הזקן. זו תהיה בדיחה נהדרת. בואי נעשה את זה, ג'ו. נשאיר מכתב שאומר שהכול בסדר אצלנו, וניסע מיד. יש לי מספיק כסף. זה יעשה לך טוב, ולא יזיק, כי את נוסעת אל אבא שלך."
לרגע נראה היה שג'ו תסכים, כי פרועה ככל שהייתה התוכנית, היא התאימה לה בדיוק. היא הייתה עייפה מדאגות ומסגירות, השתוקקה לשינוי, והמחשבות על אביה התערבבו באופן מפתה עם הקסם החדש של מחנות ובתי חולים, חופש וכיף. עיניה הבריקו כשהופנו בכמיהה אל החלון, אבל הן נפלו על הבית הישן שממול, והיא הנידה בראשה בהחלטה עצובה.
"אילו הייתי נער, היינו בורחים יחד ומבלים נפלא, אבל מכיוון שאני בחורה אומללה, אני חייבת להתנהג כראוי ולהישאר בבית. אל תפתה אותי, טדי, זו תוכנית מטורפת."
"זה בדיוק הכיף שבה," פתח לורי, שהתקף של עקשנות אחז בו, והוא היה נחוש לפרוץ את הגבולות בדרך כלשהי.
"תשתוק!" קראה ג'ו וכיסתה את אוזניה. "'נימוסים והליכות' הם גורלי, וכדאי שאשלים עם זה. באתי לכאן להטיף מוסר, לא לשמוע דברים שגורמים לי לקפץ רק מלחשוב עליהם."
"ידעתי שמג הייתה שופכת מים קרים על הצעה כזאת, אבל חשבתי שלך יש יותר אומץ," פתח לורי בנימה מפתה.
"נער רע, תשתוק! שב ותחשוב על החטאים שלך, ואל תגרום לי להוסיף לשלי. אם אגרום לסבא שלך להתנצל על הטלטול, תוותר על הבריחה?" שאלה ג'ו ברצינות.
"כן, אבל את לא תצליחי," ענה לורי, שרצה להשלים, אבל הרגיש שקודם צריך לפייס את כבודו הפגוע.
"אם אני מסתדרת עם הצעיר, אסתדר גם עם הזקן," מלמלה ג'ו כשהלכה משם, והשאירה את לורי רכון מעל מפת מסילות רכבת, וראשו נתמך בשתי ידיו.
"כנס!" קולו הנוקשה של מר לורנס נשמע נוקשה מתמיד, כשג'ו דפקה על דלתו.
"זו רק אני, אדוני, באתי להחזיר ספר," אמרה בנעימות, כשנכנסה.
"רוצה עוד?" שאל האדון הזקן, שנראה זועף ומרוגז, אבל ניסה לא להראות זאת.
"כן, בבקשה. אני כל כך אוהבת את סם הזקן, שאני חושבת לנסות את הכרך השני," השיבה ג'ו, בתקווה לפייס אותו בכך שתקבל מנה שנייה של "חיי ג'ונסון" מאת בוזוול, שכן הוא היה זה שהמליץ על היצירה המשעשעת הזאת.
הגבות העבותות התרככו מעט כשגלגל את הסולם אל המדף שבו עמדה הספרות הג'ונסונית. ג'ו קפצה למעלה, ישבה על השלב העליון והעמידה פנים שהיא מחפשת את הספר שלה, אבל בעצם תהתה איך כדאי להעלות את המטרה המסוכנת של ביקורה. נראה שמר לורנס חשד שמשהו מתבשל במוחה, כי אחרי כמה סיבובים נמרצים בחדר, הוא הסתובב אליה ודיבר בפתאומיות כזאת, ש"ראסלס" נפל על פניו על הרצפה.
"מה הנער הזה עולל? אל תנסי לגונן עליו. אני יודע שהוא עשה שובבות לפי איך שהתנהג כשחזר הביתה. אני לא מצליח להוציא ממנו מילה, וכשאיימתי לטלטל ממנו את האמת, הוא ברח למעלה ונעל את עצמו בחדר שלו."
"הוא עשה משהו לא בסדר, אבל סלחנו לו, וכולנו הבטחנו לא לומר מילה לאף אחד," פתחה ג'ו בחוסר רצון.
"זה לא יעבור. הוא לא יסתתר מאחורי הבטחה שלכן, נערות רכות הלב. אם עשה משהו לא ראוי, הוא יתוודה, יבקש סליחה ויקבל עונש. תוציאי את זה, ג'ו. אני לא אסכים להישאר בחושך."
מר לורנס נראה כל כך מפחיד ודיבר בחריפות כזאת, שג'ו הייתה בורחת בשמחה אילו יכלה, אבל היא ישבה גבוה על הסולם, והוא עמד למטה, כמו אריה בדרך, ולכן נאלצה להישאר ולעמוד בזה באומץ.
"באמת, אדוני, אני לא יכולה לספר. אמא אסרה. לורי התוודה, ביקש סליחה וקיבל עונש די והותר. אנחנו לא שותקות כדי לגונן עליו, אלא על מישהו אחר, ואם תתערב, זה רק יגרום לעוד צרות. בבקשה אל תתערב. זה היה בחלקו באשמתי, אבל עכשיו הכול בסדר. אז בוא נשכח מזה, ונדבר על 'המשוטט' או על משהו נעים."
"לעזאזל עם 'המשוטט'! רדי ותני לי את המילה שלך שהנער הפרוע שלי לא עשה שום דבר כפוי טובה או חצוף. אם עשה, אחרי כל הטוב שלכן כלפיו, אני אלקה אותו במו ידיי."
האיום נשמע נורא, אבל לא הבהיל את ג'ו, כי היא ידעה שהאדון הזקן הרגזן לעולם לא ירים אצבע על נכדו, מה שלא יאמר. היא ירדה בצייתנות, והציגה את התעלול כקל ככל שיכלה, בלי להסגיר את מג ובלי לשכוח את האמת.
"המממ... אה... ובכן, אם הנער שתק בגלל שהבטיח, ולא מעקשנות, אני אסלח לו. הוא בחור עקשן וקשה לשלוט בו," אמר מר לורנס, ושפשף את שערו עד שנראה כאילו היה בחוץ בסערה, והחליק את הקמט ממצחו בהקלה.
"גם אני כזאת, אבל מילה טובה תשלוט בי כשכל סוסי המלך וכל אנשי המלך לא יצליחו," אמרה ג'ו, וניסתה לומר מילה טובה על חברהּ, שנראה כאילו יצא מצרה אחת רק כדי ליפול לאחרת.
"את חושבת שאני לא טוב אליו, הא?" הייתה התשובה החדה.
"הו, ממש לא, אדוני. אתה לפעמים טוב אליו קצת יותר מדי, ואז קצת פזיז כשהוא מעמיד את סבלנותך במבחן. אתה לא חושב כך?"
ג'ו הייתה נחושה לברר את העניין עד הסוף, וניסתה להיראות שלווה לגמרי, אף שרעדה קצת אחרי דבריה הנועזים. להקלתה ולהפתעתה הגדולה, האדון הזקן רק זרק את משקפיו על השולחן בנקישה וקרא בגילוי לב, "את צודקת, ילדה, אני כזה! אני אוהב את הנער, אבל הוא מוציא אותי מכליי, ואני יודע איך זה ייגמר אם נמשיך ככה."
"אני אגיד לך, הוא יברח." ג'ו הצטערה על המשפט הזה ברגע שאמרה אותו. היא התכוונה להזהיר אותו שלורי לא יסבול הגבלות רבות, וקיוותה שיהיה סבלני יותר כלפי הנער.
פניו האדמדמות של מר לורנס השתנו לפתע, והוא התיישב, ושלח מבט מוטרד אל תמונה של גבר נאה, שהייתה תלויה מעל שולחנו. זה היה אביו של לורי, שברח בצעירותו והתחתן בניגוד לרצונו של הזקן השתלטן. ג'ו דמיינה שהוא נזכר בעבר ומתחרט עליו, והצטערה שלא החזיקה את לשונה.
"הוא לא יעשה את זה אלא אם כן יהיה מודאג מאוד, והוא רק מאיים בזה לפעמים, כשנמאס לו ללמוד. אני חושבת הרבה פעמים שגם אני הייתי רוצה, במיוחד מאז שגזרתי את השיער, אז אם פעם תחפש אותנו, תוכל לפרסם מודעה על שני נערים ולחפש בין הספינות שמפליגות להודו."
היא צחקה כשאמרה זאת, ומר לורנס נראה רגוע יותר, וכנראה ראה בכל העניין בדיחה.
"חצופה שכמותך, איך את מעזה לדבר ככה? איפה הכבוד שלך אליי, והחינוך הטוב שלך? יברך אלוהים את הבנים והבנות! איזה ייסורים הם, ובכל זאת אי אפשר בלעדיהם," אמר, וצבט את לחייה בטוב לב. "לכי והביאי את הנער הזה למטה לארוחת הצהריים, תגידי לו שהכול בסדר, ותייעצי לו לא להעמיד פנים טרגיות מול סבא שלו. אני לא אסבול את זה."
"הוא לא יבוא, אדוני. הוא מרגיש רע כי לא האמנת לו כשאמר שהוא לא יכול לספר. אני חושבת שהטלטול פגע ברגשותיו מאוד."
ג'ו ניסתה להיראות נוגעת ללב, אבל כנראה נכשלה, כי מר לורנס התחיל לצחוק, והיא ידעה שהקרב הוכרע לטובתה.
"אני מצטער על זה, ואני מניח שעליי להודות לו שלא טלטל אותי. מה לעזאזל הבחור מצפה?" והאדון הזקן נראה קצת מתבייש ברגזנות שלו.
"אילו הייתי במקומך, הייתי כותבת לו התנצלות, אדוני. הוא אומר שלא ירד עד שיקבל אחת, ומדבר על וושינגטון, וממשיך בצורה מגוחכת. התנצלות רשמית תגרום לו לראות כמה הוא טיפשי, ותוריד אותו למטה נחמד לגמרי. נסה. הוא אוהב צחוק, והדרך הזאת טובה יותר מדיבורים. אני אעלה אותה למעלה, ואלמד אותו מה חובתו."
מר לורנס נעץ בה מבט חד, הרכיב את משקפיו ואמר לאט, "את חתולה ערמומית, אבל לא אכפת לי שאת ובת' מנהלות אותי. הנה, תני לי פיסת נייר, ובואי נגמור עם השטות הזאת."
הפתק נכתב במילים שבהן ג'נטלמן היה פונה לג'נטלמן אחר אחרי שהעליב אותו עלבון עמוק. ג'ו נשקה לקרחתו של מר לורנס, ורצה למעלה להחליק את ההתנצלות מתחת לדלתו של לורי, ויעצה לו דרך חור המנעול להיות כנוע, מנומס, ועוד כמה דברים נעימים ובלתי אפשריים. כשמצאה שהדלת שוב נעולה, השאירה את הפתק לעשות את שלו, ועמדה ללכת בשקט, כשהצעיר החליק במורד המעקה וחיכה לה למטה, ואמר בהבעת הפנים הצדקנית ביותר שלו, "איזה חבר טוב את, ג'ו! צעקו עלייך?" הוסיף בצחוק.
"לא, הוא היה די מתון, בסך הכול."
"אה! אני חטפתי מכל הכיוונים. אפילו את התנערת ממני שם, והרגשתי מוכן ללכת לעזאזל," פתח בנימה מתנצלת.
"אל תדבר ככה, תפתח דף חדש ותתחיל מחדש, טדי, בני."
"אני כל הזמן פותח דפים חדשים ומקלקל אותם, כמו שהייתי מקלקל את מחברות ההעתקה שלי, ואני מתחיל כל כך הרבה פעמים, שלעולם לא יהיה לזה סוף," אמר בעצב.
"לך תאכל את ארוחת הצהריים שלך, תרגיש טוב יותר אחריה. גברים תמיד מקרקרים כשהם רעבים," וג'ו חמקה החוצה בדלת הראשית אחרי זה.
"זו 'השמצה' על ה'מינון' שלי," ענה לורי, וציטט את איימי, כשהלך לבלוע בצייתנות את גאוותו ליד סבו, שהיה במצב רוח של קדוש ומכבד עד מאוד בהתנהגותו כל שאר היום.
כולם חשבו שהעניין נגמר והענן הקטן חלף, אבל הנזק כבר נעשה, כי אף שאחרים שכחו, מג זכרה. היא מעולם לא הזכירה אדם מסוים, אבל חשבה עליו הרבה, חלמה חלומות יותר מתמיד, ופעם אחת, כשג'ו חיטטה בשולחן הכתיבה של אחותה בחיפוש אחר בולים, מצאה פיסת נייר שעליה שורבטו שוב ושוב המילים 'גברת ג'ון ברוק'. ג'ו נאנחה בטרגיות והשליכה אותה לאש, בהרגשה שהתעלול של לורי קירב בשבילה את היום הרע.