כמו אור שמש אחרי סערה היו השבועות השלווים שבאו אחר כך. החולים החלימו במהירות, ומר מארץ' התחיל לדבר על שיבה בתחילת השנה החדשה. עד מהרה יכלה בת' לשכב כל היום על הספה בחדר העבודה, ולבדר את עצמה בהתחלה עם החתולים האהובים, ובהמשך בתפירה לבובות, שפיגרה מאוד. איבריה, שהיו פעם פעילים כל כך, היו עכשיו נוקשים וחלשים כל כך, שג'ו לקחה אותה בכל יום לסיבוב אוויר ברחבי הבית בזרועותיה החזקות. מג השחירה ושרפה בעליזות את ידיה הלבנות כשבישלה מאכלים עדינים בשביל 'היקרה', ואיימי, משרתת נאמנה של הטבעת, חגגה את שובה הביתה בכך שחילקה מאוצרותיה כמה שרק הצליחה לשכנע את אחיותיה לקבל.
כשחג המולד התקרב, התחילו המסתורין הרגילים לרחף בבית, וג'ו הצחיקה את המשפחה עד דמעות פעם אחר פעם כשהציעה טקסים בלתי אפשריים לגמרי או מגוחכים להפליא, לכבוד חג המולד השמח במיוחד הזה. לורי לא היה מעשי יותר ממנה, ואילו היה הדבר תלוי בו, היו מדורות, זיקוקים ושערי ניצחון. אחרי הרבה התכתשויות ונזיפות, נחשב הזוג השאפתן לכבוי לגמרי, והם הסתובבו עם פנים עגומות, שהוכחשו למדי בהתפרצויות צחוק בכל פעם שהשניים נפגשו.
כמה ימים של מזג אוויר נוח במיוחד בישרו כראוי על יום חג מולד נהדר. האנה 'הרגישה בעצמות' שזה יהיה יום יפה במיוחד, והתגלתה כנביאת אמת, כי נראה היה שכל אחד וכל דבר נחושים להביא להצלחה גדולה. ראשית, מר מארץ' כתב שבקרוב יהיה איתם. אחר כך בת' הרגישה טוב במיוחד באותו בוקר, ולבושה במתנה של אמה, חלוק רך מצמר מרינו בצבע ארגמן, נישאה בתרועת ניצחון אל החלון כדי לראות את המנחה של ג'ו ולורי. "הבלתי ניתנים לכיבוי" עשו כמיטב יכולתם כדי להיות ראויים לשם, כי כמו גמדונים הם עבדו בלילה והעלו הפתעה משעשעת. בחוץ בגן עמדה עלמת שלג מרשימה, עטורה בענפי צינית, ובידה האחת סל פירות ופרחים, ובשנייה גליל תווים גדול. על כתפיה הקפואות הייתה מונחת שמיכה סרוגה בכל צבעי הקשת, ומשפתיה יצא מזמור חג מולד כתוב על סרט נייר ורוד.
היונגפראו אל בת'
יברך אותך האל, המלכה בס היקרה!
דבר אל יבהיל אותך,
רק בריאות, שלום ושמחה גדולה
ביום חג המולד יהיו מנת חלקך.
הנה פירות לדבורה החרוצה שלנו,
ופרחים לאפה הקטן.
הנה תווים לפסנתר, שינגנו,
ושמיכה לרגליים, לחמם.
דיוקן של ג'ואנה, הביטי נא,
מאת רפאל מספר שתיים,
שעמלה בחריצות רבה
לעשות אותו נאמן ויפה לעיניים.
קבלי נא סרט אדום, אני מבקשת,
לזנבה של גברת גרגרנית,
וגלידה שהכינה פג המקסימה,
מון בלאן בתוך דלי, ממש תבנית.
את אהבתם היקרה שמו יוצריי
בתוך חזי העשוי שלג.
קבלי אותה, ואת עלמת האלפים,
מלורי ומג'ו, בחג.
כמה צחקה בת' כשראתה את זה, כמה רץ לורי למעלה ולמטה כדי להכניס את המתנות, ואיזה נאומים מגוחכים נשאה ג'ו כשהגישה אותן!
"אני כל כך מלאה באושר, שאילו רק אבא היה כאן, לא הייתי יכולה להכיל אפילו טיפה אחת נוספת," אמרה בת', ונאנחה ממש מרוב שביעות רצון, כשג'ו נשאה אותה אל חדר העבודה לנוח אחרי ההתרגשות ולהתרענן בכמה מהענבים הטעימים שה'יונגפראו' שלחה לה.
"גם אני," הוסיפה ג'ו, וטפחה על הכיס שבו נח הספר "אונדינה וסינטרם" שכה השתוקקה לו.
"גם אני, בטוח," הדהדה איימי, ששקעה בהתבוננות בהדפס של המדונה והילד, שאמה נתנה לה במסגרת יפה.
"כמובן שגם אני!" קראה מג, והחליקה את קפלי הכסף של שמלת המשי הראשונה שלה, כי מר לורנס התעקש לתת לה אותה. "איך אוכל להרגיש אחרת?" אמרה גברת מארץ' בהכרת תודה, כשעיניה עברו ממכתבו של בעלה אל פניה המחייכות של בת', וידה ליטפה את הסיכה העשויה משיער אפור וזהוב, ערמוני וחום כהה, שהבנות זה עתה הצמידו לחזה.
מדי פעם, בעולם היומיומי הזה, דברים באמת קורים כמו בספרי סיפורים נפלאים, ואיזו נחמה יש בכך. חצי שעה אחרי שכולם אמרו שהם מאושרים כל כך שהם יכולים להכיל רק עוד טיפה אחת, הטיפה הגיעה. לורי פתח את דלת הטרקלין והציץ פנימה בשקט רב. הוא היה יכול באותה מידה לעשות סלטה ולהשמיע קריאת קרב, כי פניו היו מלאות כל כך בהתרגשות עצורה וקולו היה שמח כל כך באופן מסגיר, שכולם קפצו ממקומם, אף שהוא רק אמר, בקול משונה וחסר נשימה, "הנה עוד מתנת חג מולד למשפחת מארץ'."
לפני שהמילים יצאו כמעט מפיו, הוא נעלם איכשהו, ובמקומו הופיע גבר גבוה, עטוף עד העיניים, נשען על זרועו של גבר גבוה אחר, שניסה לומר משהו ולא הצליח. כמובן שהייתה הסתערות כללית, ובמשך כמה דקות נראה היה שכולם איבדו את דעתם, כי נעשו הדברים המשונים ביותר, ואיש לא אמר מילה.
מר מארץ' נעלם מן העין בתוך חיבוק של ארבעה זוגות זרועות אוהבות. ג'ו ביישה את עצמה כשכמעט התעלפה, ולורי נאלץ לטפל בה בארון הכלים. מר ברוק נישק את מג בטעות גמורה, כפי שהסביר באופן מבולבל משהו. ואיימי, המכובדת, מעדה על שרפרף, ובלי לעצור כדי לקום, חיבקה את מגפי אביה ובכתה עליהם באופן הנוגע ללב ביותר. גברת מארץ' הייתה הראשונה להתעשת, והרימה את ידה באזהרה, "שקט! זכרו את בת'."
אבל היה מאוחר מדי. דלת חדר העבודה נפתחה בתנופה, החלוק האדום הקטן הופיע על הסף, השמחה נסכה כוח באיברים החלשים, ובת' רצה היישר אל זרועות אביה. לא חשוב מה קרה מיד אחר כך, כי הלבבות המלאים עלו על גדותיהם, שטפו את מרירות העבר והשאירו רק את מתיקות ההווה.
זה לא היה רומנטי כלל, אבל צחוק לבבי החזיר את כולם לעצמם, כי האנה נמצאה מאחורי הדלת, מתייפחת מעל התרנגול ההודו השמן, ששכחה להניח כשמיהרה לעלות מהמטבח. כשהצחוק שכך, התחילה גברת מארץ' להודות למר ברוק על הטיפול הנאמן שלו בבעלה, ומר ברוק נזכר לפתע שמר מארץ' זקוק למנוחה, תפס את לורי ונסוג בחופזה. אז נצטוו שני החולים לנוח, והם עשו זאת בכך שישבו שניהם בכורסה גדולה אחת ודיברו בלי הפסקה.
מר מארץ' סיפר כמה השתוקק להפתיע אותם, ואיך, כשהגיע מזג האוויר היפה, הרשה לו הרופא לנצל אותו, כמה מסור היה ברוק, וכמה הוא בסך הכול צעיר ראוי להערכה וישר דרך. למה עצר מר מארץ' לרגע בדיוק שם, ואחרי מבט במג, שחיטטה באש בפראות, הביט באשתו בהרמת גבות שואלת, אני משאירה לכם לדמיין. וגם למה הנהנה גברת מארץ' בעדינות ושאלה, בפתאומיות משהו, אם לא ירצה לאכול משהו. ג'ו ראתה והבינה את המבט, והיא צעדה משם בזעף כדי להביא יין ומרק בשר, ומלמלה לעצמה כשטרקה את הדלת, "אני שונאת צעירים ראויים להערכה עם עיניים חומות!"
מעולם לא הייתה ארוחת חג מולד כמו זו שאכלו באותו יום. התרנגול ההודו השמן היה מחזה מרהיב, כשהאנה הגישה אותו, ממולא, שחום ומקושט. וכך גם פודינג השזיפים, שנמס בפה, וגם הג'לים, שבהם התענגה איימי כמו זבוב בצנצנת דבש. הכול יצא טוב, וזה היה נס, אמרה האנה, "כי הראש שלי היה כל כך מבולבל, גבירתי, שזה ממש 'ניסים ונפלאות' שלא צליתי את הפודינג ומילאתי את ההודו בצימוקים, שלא לדבר על זה שלא הרתחתי אותו בתוך מטלית."
מר לורנס ונכדו סעדו איתם, וגם מר ברוק, שבו נעצה ג'ו מבטים זועפים, לשעשועו האינסופי של לורי. שתי כורסאות נוחות עמדו זו לצד זו בראש השולחן, ובהן ישבו בת' ואביה, וסעדו בצניעות מעוף ומעט פירות. הם שתו לחיים, סיפרו סיפורים, שרו שירים, 'העלו זיכרונות', כמו שאומרים הזקנים, ונהנו מאוד. תוכננה נסיעה במזחלת, אבל הבנות לא רצו לעזוב את אביהן, ולכן האורחים הלכו מוקדם, וכשירדו הדמדומים, ישבה המשפחה המאושרת יחד סביב האח.
"רק לפני שנה נאנחנו על חג המולד העגום שציפינו לו. אתן זוכרות?" שאלה ג'ו, ושברה שתיקה קצרה שבאה אחרי שיחה ארוכה על דברים רבים.
"שנה נעימה למדי, בסך הכול!" אמרה מג, וחייכה אל האש, ובירכה את עצמה על כך שהתייחסה למר ברוק בכבוד ובאיפוק.
"אני חושבת שהיא הייתה די קשה," העירה איימי, והביטה בעיניים מהורהרות באור שהבהיק על הטבעת שלה.
"אני שמחה שהיא נגמרה, כי קיבלנו אותך בחזרה," לחשה בת', שישבה על ברכי אביה.
"דרך קשה למדי הייתה לכן ללכת בה, צליינים קטנים שלי, במיוחד החלק האחרון שלה. אבל התקדמתן באומץ, ואני חושב שהמשאות עומדים ליפול מעליכן בקרוב מאוד," אמר מר מארץ', והביט בסיפוק אבהי בארבעת הפנים הצעירות שהתאספו סביבו.
"איך אתה יודע? אמא סיפרה לך?" שאלה ג'ו.
"לא הרבה. קשים מראים לאן נושבת הרוח, ועשיתי היום כמה תגליות."
"הו, ספר לנו מה הן!" קראה מג, שישבה לצדו.
"הנה אחת." והוא הרים את היד שהייתה מונחת על משענת הכורסה שלו, והצביע על האצבע המורה המחוספסת, על כוויה בגב היד, ועל שתיים או שלוש יבלות קטנות בכף היד. "אני זוכר זמן שבו היד הזאת הייתה לבנה וחלקה, והדאגה הראשונה שלך הייתה לשמור עליה כך. היא הייתה יפה מאוד אז, אבל בעיניי היא יפה הרבה יותר עכשיו, כי בפגמים לכאורה האלה אני קורא סיפור קטן. קורבן עולה הוקרב להבל, כף היד הקשה הזאת הרוויחה משהו טוב יותר משלפוחיות, ואני בטוח שהתפירה שנעשתה באצבעות הדקורות האלה תחזיק מעמד זמן רב, כי כל כך הרבה רצון טוב נכנס לתוך התפרים. מג, יקירתי, אני מעריך את המיומנות הנשית ששומרת על הבית מאושר יותר מידיים לבנות או מכישורים אופנתיים. אני גאה ללחוץ את היד הקטנה, הטובה והחרוצה הזאת, ומקווה שלא יבקשו ממני בקרוב למסור אותה."
אם מג רצתה פרס על שעות של עבודה סבלנית, היא קיבלה אותו בלחיצה הלבבית של יד אביה ובחיוך המאשר שחייך אליה.
"ומה עם ג'ו? בבקשה תגיד משהו יפה, כי היא השתדלה כל כך והייתה טובה אליי מאוד, מאוד," אמרה בת' באוזנו של אביה.
הוא צחק והביט אל הנערה הגבוהה שישבה מולו, עם הבעה רכה במיוחד על פניה.
"למרות התספורת המתולתלת, אני לא רואה את 'הבן ג'ו' שהשארתי לפני שנה," אמר מר מארץ'. "אני רואה עלמה צעירה שמצמידה את הצווארון שלה ישר, שורכת את מגפיה בסדר, ולא שורקת, לא מדברת בסלנג ולא שוכבת על השטיח כמו שנהגה. פניה רזות וחיוורות למדי כרגע, מרוב שמירה ודאגה, אבל אני אוהב להביט בהן, כי הן נעשו עדינות יותר, וקולה נמוך יותר. היא לא קופצת, אלא נעה בשקט, ומטפלת באדם קטן מסוים באופן אימהי שמשמח אותי. אני קצת מתגעגע לבת הפרועה שלי, אבל אם אקבל במקומה אישה חזקה, עוזרת ורכת לב, אהיה מרוצה לגמרי. אני לא יודע אם הגזיזה הרגיעה את הכבשה השחורה שלנו, אבל אני כן יודע שבכל וושינגטון לא הצלחתי למצוא שום דבר יפה מספיק כדי שאקנה אותו בעשרים וחמישה הדולרים ששלחה לי בתי הטובה."
עיניה החדות של ג'ו התעמעמו לרגע, ופניה הרזות הוורידו לאור האש כשקיבלה את שבחי אביה, בהרגשה שהיא אכן ראויה לחלק מהם.
"עכשיו בת'," אמרה איימי, שהשתוקקה לתורה, אבל הייתה מוכנה לחכות.
"יש ממנה כל כך מעט, שאני חושש לומר הרבה, פן תחמוק לגמרי, אף שהיא כבר לא ביישנית כמו שהייתה," פתח אביהן בעליזות. אבל כשנזכר כמה קרוב היה לאבד אותה, חיבק אותה חזק, ואמר ברוך, ולחייה צמודה ללחיו, "יש לי אותך בשלום, בת' שלי, ואשמור עלייך כך, אם ירצה האל."
אחרי דקה של שתיקה, הביט מטה אל איימי, שישבה על השרפרף לרגליו, ואמר, תוך ליטוף השיער הבוהק...
"שמתי לב שאיימי לקחה את השוקיים בארוחה, עשתה שליחויות בשביל אמה כל אחר הצהריים, ויתרה למג על מקומה הערב, ושירתה את כולם בסבלנות ובמצב רוח טוב. אני גם שם לב שהיא לא מתלוננת הרבה ולא מביטה במראה, ואפילו לא הזכירה טבעת יפה מאוד שהיא עונדת, ולכן אני מסיק שהיא למדה לחשוב יותר על אחרים ופחות על עצמה, והחליטה לנסות לעצב את אופייה בקפידה כמו שהיא מעצבת את פסלוני החימר הקטנים שלה. אני שמח על כך, כי אף שהייתי גאה מאוד בפסל חינני שהיא הייתה יוצרת, אהיה גאה לאין שיעור בבת אהובה שיש לה כישרון לעשות את החיים יפים לעצמה ולאחרים."
"על מה את חושבת, בת'?" שאלה ג'ו, אחרי שאיימי הודתה לאביה וסיפרה על הטבעת שלה.
"קראתי היום ב'מסע הצליין' איך, אחרי צרות רבות, הגיעו כריסטיאן והופפול לאחו ירוק ונעים שבו פרחו שושנים כל השנה, ושם נחו באושר, כמו שאנחנו נחים עכשיו, לפני שהמשיכו אל סוף מסעם," ענתה בת', והוסיפה, כשהחליקה מזרועות אביה וניגשה אל הכלי, "עכשיו זמן לשירה, ואני רוצה להיות במקום הישן שלי. אנסה לשיר את השיר של נער הרועים שהצליינים שמעו. הלחנתי אותו בשביל אבא, כי הוא אוהב את המילים."
וכך, כשהיא יושבת ליד הפסנתר הקטן והיקר, נגעה בת' ברכות בקלידים, ובקול המתוק שהם חשבו שלא ישמעו עוד לעולם, שרה בליווי נגינתה את המזמור הישן והמיוחד, שהיה שיר מתאים לה במיוחד.
מי שלמטה, לא יחשוש מנפילה,
מי שנמוך, מגאווה.
מי שעניו, לעד תהיה לו
יד האל כמנחה.
אני מסתפק במה שיש לי,
מעט או הרבה.
ואדון! סיפוק עוד אבקש,
כי אתה מושיע את אלה.
השפע הוא רק משא כבד
להולכים בדרך הצליין.
כאן מעט, ואחר כך אושר,
זה הטוב מדור לדור, עד עולמי עד!