כמו דבורים שנוהרות אחרי מלכתן, ריחפו האם והבנות סביב מר מארץ' למחרת, הזניחו הכול כדי להביט בחולה החדש, לשרת אותו ולהקשיב לו, עד שהיה בסכנה ממשית להיהרג מרוב חסד. כשישב נשען בכורסה גדולה ליד הספה של בת', ושלוש האחרות קרובות אליו, והאנה מכניסה את ראשה מדי פעם 'להציץ באיש היקר', נדמה היה שדבר אינו חסר כדי להשלים את אושרן. אבל משהו כן היה חסר, והגדולות הרגישו בכך, אף שאף אחת לא הודתה בזה. מר וגברת מארץ' הביטו זה בזה בהבעה מודאגת, כשעיניהם עקבו אחרי מג. לג'ו היו התקפים פתאומיים של רצינות, והיא נראתה מנופפת באגרופה מול המטרייה של מר ברוק, שנשכחה במסדרון. מג הייתה מפוזרת, ביישנית ושותקת, נבהלה כשהפעמון צלצל, והסמיקה כשהוזכר שמו של ג'ון. איימי אמרה ש"כולם נראים כאילו הם מחכים למשהו, ולא מצליחים להירגע, וזה מוזר, כי אבא בבית בשלום," ובת' תהתה בתמימות למה השכנים לא קופצים לביקור כרגיל.
לורי עבר שם אחר הצהריים, וכשראה את מג בחלון, נראה כאילו אחז בו לפתע התקף מלודרמטי, כי הוא כרע על ברך אחת בשלג, הכה על חזהו, תלש את שערותיו, ושילב את ידיו בתחינה, כאילו הוא מבקש איזו טובה. וכשמג אמרה לו להתנהג יפה וללכת, הוא סחט דמעות דמיוניות מתוך המטפחת שלו, והתנודד אל מעבר לפינה כאילו הוא בייאוש מוחלט.
"למה מתכוון האווז הזה?" אמרה מג, צחקה וניסתה להיראות כאילו אין לה מושג.
"הוא מראה לך איך ג'ון שלך יתנהג בקרוב. נוגע ללב, לא?" ענתה ג'ו בבוז.
"אל תגידי 'ג'ון שלי', זה לא ראוי וגם לא נכון," אבל קולה של מג התעכב על המילים כאילו נעים היה לה לשמוע אותן. "בבקשה אל תציקי לי, ג'ו. אמרתי לך שהוא לא כל כך חשוב לי, ושלא יאמרו שום דבר, אלא כולנו נהיה ידידותיים ונמשיך כמו קודם."
"אנחנו לא יכולות, כי משהו כבר נאמר, והשובבות של לורי קלקלה אותך בשבילי. אני רואה את זה, וגם אמא רואה. את בכלל לא דומה לעצמך הישנה, ונראית רחוקה ממני כל כך. אני לא מתכוונת להציק לך, ואסבול את זה כמו גבר, אבל אני באמת רוצה שהכול כבר יוכרע. אני שונאת לחכות, אז אם את מתכוונת לעשות את זה אי פעם, תמהרי ותגמרי עם זה מהר," אמרה ג'ו ברוגז.
"אני לא יכולה לומר שום דבר עד שהוא ידבר, והוא לא ידבר, כי אבא אמר שאני צעירה מדי," פתחה מג, ורכנה מעל העבודה שלה עם חיוך קטן ומשונה, שרמז שהיא לא לגמרי מסכימה עם אביה בנקודה הזאת.
"אם הוא היה מדבר, לא היית יודעת מה לומר, אלא היית בוכה או מסמיקה, או נותנת לו לעשות כרצונו, במקום לומר 'לא' טוב ונחרץ."
"אני לא טיפשה וחלשה כמו שאת חושבת. אני יודעת בדיוק מה הייתי אומרת, כי תכננתי הכול, כדי שלא יתפסו אותי לא מוכנה. אי אפשר לדעת מה יקרה, ורציתי להיות מוכנה."
ג'ו לא יכלה שלא לחייך למראה הארשת החשובה שמג אימצה בלי משים, ושהלמה אותה כמו הצבע היפה שהשתנה בלחייה.
"אכפת לך לספר לי מה היית אומרת?" שאלה ג'ו בכבוד רב יותר.
"בכלל לא. את בת שש עשרה עכשיו, מבוגרת מספיק כדי להיות אשת סודי, ואולי הניסיון שלי יועיל לך בהמשך, בעניינים שלך מהסוג הזה."
"לא מתכוונת שיהיו לי כאלה. כיף להסתכל על אנשים אחרים מפלרטטים, אבל אני הייתי מרגישה כמו טיפשה אילו עשיתי את זה בעצמי," אמרה ג'ו, ונראתה מבוהלת מן המחשבה.
"אני חושבת שלא, אם היית מחבבת מישהו מאוד, והוא היה מחבב אותך." מג דיברה כאילו לעצמה, והציצה החוצה אל השביל שבו ראתה לא פעם זוגות אוהבים מטיילים יחד בדמדומי הקיץ.
"חשבתי שאת עומדת לספר לי את הנאום שלך לאיש ההוא," אמרה ג'ו, וקטעה בגסות את הרהוריה הקטנים של אחותה.
"הו, הייתי פשוט אומרת, ברוגע ובהחלטיות, 'תודה לך, מר ברוק, אתה אדיב מאוד, אבל אני מסכימה עם אבא שאני צעירה מדי בשביל להתארס כרגע, אז בבקשה אל תאמר עוד דבר, ובוא נהיה ידידים כמו שהיינו.'"
"המממ, זה נוקשה וקריר מספיק! אני לא מאמינה שתגידי את זה אי פעם, ואני יודעת שהוא לא יהיה מרוצה אם תגידי. אם הוא יתנהג כמו המחזרים הדחויים בספרים, את תיכנעי, רק כדי לא לפגוע ברגשותיו."
"לא, לא אכנע. אגיד לו שהחלטתי, ואצא מהחדר בכבוד."
מג קמה כשדיברה, ובדיוק עמדה לערוך חזרה על היציאה המכובדת, כשצעד במסדרון גרם לה לעוף אל מקומה ולהתחיל לתפור מהר כל כך, כאילו חייה תלויים בכך שתסיים את התפר המסוים הזה בזמן קצוב. ג'ו חנקה צחוק למראה השינוי הפתאומי, וכשמישהו דפק דפיקה צנועה, פתחה את הדלת בארשת זועפת שהייתה כל דבר מלבד מכניסת אורחים.
"צהריים טובים. באתי לקחת את המטרייה שלי, כלומר, לראות מה שלום אביכן היום," אמר מר ברוק, ונבוך מעט כשעיניו עברו מפנים מסגירות אחת לשנייה.
"הוא מצוין, הוא במעמד המטריות. אני אביא אותו, ואגיד לה שאתה כאן." ואחרי שבלבלה היטב בתשובתה בין אביה למטרייה, חמקה ג'ו מן החדר כדי לתת למג הזדמנות לשאת את נאומה ולהפגין את כבודה. אבל ברגע שנעלמה, התחילה מג להתגנב לעבר הדלת, ומלמלה...
"אמא תשמח לראות אותך. שב בבקשה, אני אקרא לה."
"אל תלכי. את מפחדת ממני, מרגרט?" ומר ברוק נראה פגוע כל כך, שמג חשבה שבוודאי עשתה משהו גס מאוד. היא הסמיקה עד התלתלים הקטנים שעל מצחה, כי הוא מעולם לא קרא לה מרגרט קודם לכן, והיא הופתעה לגלות כמה טבעי ומתוק היה לשמוע אותו אומר את זה. מכיוון שרצתה להיראות ידידותית ונינוחה, הושיטה את ידה בתנועה של אמון, ואמרה בהכרת תודה...
"איך אוכל לפחד, כשהיית כל כך טוב לאבא? הלוואי שיכולתי להודות לך על כך."
"שאגיד לך איך?" שאל מר ברוק, ואחז את היד הקטנה בחוזקה בשתי ידיו, והביט מטה אל מג עם כל כך הרבה אהבה בעיניים החומות, שלבה התחיל לפרפר, והיא גם רצתה לברוח וגם להישאר ולהקשיב.
"הו, לא, בבקשה אל תגיד, אני מעדיפה שלא," אמרה, וניסתה למשוך את ידה, ונראתה מבוהלת למרות הסירוב שלה.
"אני לא אטריד אותך. אני רק רוצה לדעת אם את מחבבת אותי קצת, מג. אני אוהב אותך כל כך, יקירתי," הוסיף מר ברוק ברוך.
זה היה הרגע לנאום הרגוע והראוי, אבל מג לא נשאה אותו. היא שכחה כל מילה ממנו, השפילה את ראשה, וענתה, "אני לא יודעת," בשקט כזה שג'ון נאלץ להתכופף כדי לקלוט את התשובה הקטנה והטיפשית.
נראה שהוא חשב שזה היה שווה את הטרחה, כי חייך לעצמו כאילו היה מרוצה לגמרי, לחץ בהכרת תודה את היד העגלגלה, ואמר בטון המשכנע ביותר שלו, "תנסי לברר? אני רוצה לדעת כל כך, כי אני לא יכול לעבוד בלב שלם עד שאדע אם אקבל את שכרי בסוף או לא."
"אני צעירה מדי," גמגמה מג, ותהתה למה היא נרגשת כל כך, ובכל זאת נהנתה מזה למדי.
"אני אחכה, ובינתיים, תוכלי ללמוד לחבב אותי. האם זה יהיה שיעור קשה מאוד, יקירתי?"
"לא, אם אבחר ללמוד אותו, אבל..."
"בבקשה תבחרי ללמוד, מג. אני אוהב ללמד, וזה קל יותר מגרמנית," קטע אותה ג'ון, ותפס גם את ידה השנייה, כך שלא הייתה לה דרך להסתיר את פניה כשרכן להביט בהן.
הטון שלו היה מתחנן כראוי, אבל כשהגניבה אליו מבט ביישני, ראתה מג שעיניו עליזות וגם רכות, ושעל פניו החיוך המרוצה של מי שאין לו ספק בהצלחתו. זה הרגיז אותה. השיעורים הטיפשיים של אנני מופט באמנות הפלרטוט עלו בזיכרונה, והתאווה לשליטה, שישנה בלבן של הטובות שבנשים הקטנות, התעוררה לפתע והשתלטה עליה. היא הרגישה נרגשת ומוזרה, ומכיוון שלא ידעה מה עוד לעשות, נכנעה לדחף גחמני, משכה את ידיה ואמרה ברוגז, "אני לא בוחרת. בבקשה לך ותניח לי!"
מר ברוק המסכן נראה כאילו טירת האוויר היפה שלו קורסת על ראשו, כי מעולם לא ראה את מג במצב רוח כזה, וזה בלבל אותו למדי.
"את באמת מתכוונת לזה?" שאל בדאגה, והלך אחריה כשהתרחקה.
"כן, אני מתכוונת. אני לא רוצה שידאיגו אותי דברים כאלה. אבא אומר שאני לא צריכה, זה מוקדם מדי, ואני מעדיפה שלא."
"אני לא רשאי לקוות שתשני את דעתך בהמשך? אחכה ולא אומר דבר עד שיהיה לך עוד זמן. אל תשחקי בי, מג. לא חשבתי שאת כזאת."
"אל תחשוב עליי בכלל. אני מעדיפה שלא תחשוב," אמרה מג, ונהנתה באופן שובב מכך שהיא מעמידה במבחן את סבלנותו של מחזרה ואת כוחה שלה.
עכשיו הוא היה רציני וחיוור, ונראה בהחלט יותר כמו גיבורי הרומנים שהיא העריצה, אבל הוא לא היכה על מצחו ולא צעד הלוך ושוב בחדר כמו שהם עשו. הוא רק עמד והביט בה בכמיהה כזאת, ברוך כזה, שהיא מצאה את לבה מתרכך בעל כורחה. מה היה קורה אחר כך, איני יכולה לומר, אילולא נכנסה דודה מארץ' בצליעה ברגע המעניין הזה.
הגברת הזקנה לא יכלה לעמוד בכמיהתה לראות את אחיינה, כי היא פגשה את לורי כשיצאה לנסיעה באוויר הצח, וכששמעה על בואו של מר מארץ', נסעה היישר לראות אותו. כל המשפחה הייתה עסוקה בחלק האחורי של הבית, והיא נכנסה בשקט, בתקווה להפתיע אותם. היא אכן הפתיעה שניים מהם, כל כך שמג נבהלה כאילו ראתה רוח רפאים, ומר ברוק נעלם אל חדר העבודה.
"אלוהים ישמור, מה כל זה?" קראה הגברת הזקנה, והקישה במקלה, כשהעיפה מבט מהג'נטלמן הצעיר והחיוור אל העלמה הצעירה והסמוקה.
"זה חבר של אבא. אני כל כך מופתעת לראות אותך!" גמגמה מג, בהרגשה שעכשיו מצפה לה הטפה.
"זה ברור," השיבה דודה מארץ', והתיישבה. "אבל מה אומר החבר של אבא שגורם לך להיראות כמו אדמונית? יש כאן שובבות, ואני מתעקשת לדעת מה היא," ועוד הקשה במקל.
"רק דיברנו. מר ברוק בא לקחת את המטרייה שלו," פתחה מג, ורצתה שמר ברוק והמטרייה יהיו כבר מחוץ לבית בשלום.
"ברוק? המורה של הנער ההוא? אה! עכשיו אני מבינה. אני יודעת הכול. ג'ו פלטה בטעות הודעה לא נכונה באחד המכתבים של אביך, ואני הכרחתי אותה לספר לי. לא הלכת וקיבלת את הצעתו, ילדה?" קראה דודה מארץ', ונראתה מזועזעת.
"שקט! הוא ישמע. שאקרא לאמא?" אמרה מג, מוטרדת מאוד.
"עוד לא. יש לי משהו לומר לך, ואני חייבת להוציא את זה מהלב מיד. תגידי לי, את מתכוונת להתחתן עם הקוק הזה? אם כן, אף פרוטה מהכסף שלי לא תגיע אלייך לעולם. זכרי את זה, ותהיי נערה נבונה," אמרה הגברת הזקנה בחגיגיות.
ובכן, דודה מארץ' שלטה בשלמות באמנות של עוררות רוח התנגדות אפילו אצל האנשים העדינים ביותר, ונהנתה לעשות זאת. גם בטובים שבנו יש קורטוב של עקשנות הפוכה, במיוחד כשאנחנו צעירים ומאוהבים. אילו התחננה דודה מארץ' בפני מג שתקבל את ג'ון ברוק, מג הייתה כנראה מכריזה שאינה יכולה אפילו לחשוב על כך, אבל מכיוון שקיבלה פקודה נחרצת לא לחבב אותו, היא החליטה מיד שתחבב. הנטייה, וגם רוח הסתירה, הקלו על ההחלטה, ומכיוון שהייתה כבר נרגשת מאוד, התנגדה מג לגברת הזקנה באומץ יוצא דופן.
"אתחתן עם מי שארצה, דודה מארץ', ואת יכולה להוריש את הכסף שלך למי שתרצי," אמרה, והנידה בראשה בארשת נחושה.
"וואו, וואו! ככה את מקבלת את העצה שלי, עלמה? את עוד תצטערי על זה, אחרי שתנסי אהבה בבקתה ותגלי שזו אכזבה."
"היא לא יכולה להיות אכזבה גדולה יותר מזו שאנשים מסוימים מוצאים בבתים גדולים," השיבה מג.
דודה מארץ' הרכיבה את משקפיה והעיפה מבט בנערה, כי לא הכירה אותה במצב הרוח החדש הזה. מג בקושי הכירה את עצמה. היא הרגישה אמיצה ועצמאית כל כך, שמחה כל כך להגן על ג'ון ולעמוד על זכותה לאהוב אותו, אם תרצה. דודה מארץ' ראתה שהתחילה לא נכון, ואחרי הפסקה קצרה, התחילה מחדש, ואמרה בעדינות הרבה ביותר שיכלה, "עכשיו, מג, יקירתי, תהיי הגיונית ותקבלי את עצתי. אני מתכוונת לטובה, ולא רוצה שתהרסי את כל חייך בטעות כבר בהתחלה. את צריכה להתחתן היטב ולעזור למשפחתך. זו חובתך לעשות שידוך עשיר, וצריך להחדיר לך את זה."
"אבא ואמא לא חושבים כך. הם מחבבים את ג'ון למרות שהוא עני."
"להורים שלך, יקירתי, אין יותר תבונה מעשית משיש לזוג תינוקות."
"אני שמחה על כך," קראה מג בתוקף.
דודה מארץ' לא שמה לב, אלא המשיכה בהטפתה. "הרוק הזה עני ואין לו קרובים עשירים, נכון?"
"לא, אבל יש לו הרבה חברים חמים."
"אי אפשר לחיות מחברים. תנסי ותראי כמה מהר הם יתקררו. אין לו שום עסק, נכון?"
"עוד לא. מר לורנס עומד לעזור לו."
"זה לא יחזיק מעמד הרבה זמן. ג'יימס לורנס הוא זקן גחמני ואי אפשר לסמוך עליו. אז את מתכוונת להתחתן עם גבר בלי כסף, בלי מעמד ובלי עסק, ולהמשיך לעבוד קשה יותר משאת עובדת עכשיו, כשהיית יכולה לחיות בנוחות כל ימייך אם רק תקשיבי לי ותעשי בחירה טובה יותר? חשבתי שיש לך יותר שכל, מג."
"לא הייתי יכולה לעשות בחירה טובה יותר גם אילו חיכיתי חצי מחיי! ג'ון טוב וחכם, יש לו המון כישרון, הוא מוכן לעבוד ובטוח יצליח, הוא כל כך נמרץ ואמיץ. כולם מחבבים ומכבדים אותו, ואני גאה לחשוב שהוא אוהב אותי, אף שאני כל כך ענייה וצעירה וטיפשה," אמרה מג, ונראתה יפה מתמיד ברצינותה.
"הוא יודע שיש לך קרובים עשירים, ילדה. זה סוד החיבה שלו, אני חושדת."
"דודה מארץ', איך את מעזה לומר דבר כזה? ג'ון נעלה מקטנוניות כזאת, ואני לא אקשיב לך אפילו דקה אם תדברי ככה," קראה מג בזעם, ושכחה הכול מלבד העוול שבחשדות הגברת הזקנה. "ג'ון שלי לא היה מתחתן בשביל כסף, בדיוק כמו שאני לא הייתי. אנחנו מוכנים לעבוד ומתכוונים לחכות. אני לא מפחדת להיות ענייה, כי הייתי מאושרת עד עכשיו, ואני יודעת שאהיה מאושרת איתו, כי הוא אוהב אותי, ואני..."
מג עצרה שם, כשנזכרה לפתע שהיא עוד לא החליטה, שהיא אמרה ל'ג'ון שלה' ללכת, ושייתכן שהוא שומע את דבריה הסותרים.
דודה מארץ' כעסה מאוד, כי היא שמה את לבה על כך שאחייניתה היפה תעשה שידוך טוב, ומשהו בפניה הצעירות והמאושרות של הנערה גרם לזקנה הבודדה להרגיש גם עצובה וגם ממורמרת.
"ובכן, אני רוחצת את ידיי מכל העניין! את ילדה עקשנית, והפסדת יותר ממה שאת יודעת בגלל הטיפשות הזאת. לא, אני לא נשארת. אני מאוכזבת ממך, ואין לי מצב רוח לראות את אביך עכשיו. אל תצפי לשום דבר ממני כשתתחתני. החברים של מר ברוק שלך יצטרכו לדאוג לך. סיימתי איתך לתמיד."
ודודה מארץ' טרקה את הדלת בפניה של מג ונסעה משם בזעם גדול. נדמה היה שהיא לקחה איתה את כל אומץ לבה של הנערה, כי כשנשארה לבדה, עמדה מג רגע, מתלבטת אם לצחוק או לבכות. לפני שהספיקה להחליט, השתלט עליה מר ברוק, שאמר בנשימה אחת, "לא יכולתי שלא לשמוע, מג. תודה לך שהגנת עליי, ותודה לדודה מארץ' שהוכיחה שאת כן מחבבת אותי קצת."
"לא ידעתי כמה, עד שהיא העליבה אותך," פתחה מג.
"ואני לא צריך ללכת, אלא מותר לי להישאר ולהיות מאושר, נכון, יקירתי?"
הנה עוד הזדמנות מצוינת לשאת את הנאום המוחץ ולצאת ביציאה המלכותית, אבל מג אפילו לא חשבה לעשות אחד מהם, וביישה את עצמה לעולמים בעיניה של ג'ו כשלחשה בענווה, "כן, ג'ון," והסתירה את פניה בווסט של מר ברוק.
רבע שעה אחרי שדודה מארץ' הלכה, ירדה ג'ו בשקט במדרגות, עצרה לרגע ליד דלת הטרקלין, וכשלא שמעה קול מבפנים, הנהנה וחייכה בהבעה מרוצה, ואמרה לעצמה, "היא שילחה אותו כמו שתכננו, והעניין הזה נגמר. אני אלך לשמוע את הסיפור המצחיק, ולצחוק עליו כהוגן."
אבל ג'ו המסכנה לא זכתה לצחוק שלה, כי היא קפאה על הסף למראה מחזה שריתק אותה שם, בוהה ופיה פעור כמעט כמו עיניה. היא נכנסה כדי לחגוג על אויב מובס ולשבח אחות חזקת אופי על גירושו של מחזר לא רצוי, ובוודאי שהיה זה הלם לראות את האויב הנזכר יושב בשלווה על הספה, ואחותה חזקת האופי מוכתרת על ברכיו, עם הבעה של כניעה מוחלטת. ג'ו השמיעה מעין התנשמות, כאילו מקלחת קרה נפלה עליה לפתע, כי התהפכות כה בלתי צפויה של המצב ממש עצרה את נשימתה. למשמע הקול המשונה הסתובבו האוהבים וראו אותה. מג קפצה ממקומה, ונראתה גם גאה וגם ביישנית, אבל 'האיש ההוא', כפי שג'ו קראה לו, ממש צחק ואמר בקור רוח, כשנישק את הנכנסת הנדהמת, "אחות ג'ו, ברכי אותנו!"
זה היה כבר להוסיף חטא על פשע, זה היה יותר מדי, ואחרי שעשתה תנועה פרועה כלשהי בידיה, נעלמה ג'ו בלי מילה. היא מיהרה למעלה, והבהילה את החולים כשקראה בטרגיות כשפרצה לחדר, "הו, שמישהו ירד מהר! ג'ון ברוק מתנהג באופן נורא, ומג אוהבת את זה!"
מר וגברת מארץ' יצאו מהחדר במהירות, וג'ו השליכה את עצמה על המיטה, בכתה וגערה בסערה כשסיפרה את החדשות הנוראות לבת' ולאיימי. אבל הבנות הקטנות חשבו שזה אירוע נעים ומעניין ביותר, וג'ו לא מצאה אצלן הרבה נחמה, ולכן עלתה למפלט שלה בעליית הגג, וגוללה את צרותיה בפני העכברושים.
איש מעולם לא ידע מה קרה בטרקלין באותו אחר צהריים, אבל דובר שם הרבה, ומר ברוק השקט הדהים את ידידיו ברהיטות וברוח שבהן טען את טענתו, סיפר על תוכניותיו, ושכנע אותם לסדר הכול בדיוק כפי שרצה.
פעמון התה צלצל לפני שסיים לתאר את גן העדן שהתכוון להשיג בשביל מג, והוא הוביל אותה בגאווה לארוחת הערב. שניהם נראו מאושרים כל כך, שלג'ו לא היה לב לקנא או להיות עגומה. איימי התרשמה מאוד מהמסירות של ג'ון ומהכבוד העצמי של מג, בת' קרנה אליהם מרחוק, ומר וגברת מארץ' התבוננו בזוג הצעיר בסיפוק רך כל כך, שהיה ברור לגמרי שדודה מארץ' צדקה כשאמרה שהם 'חסרי תבונה מעשית כמו זוג תינוקות'. איש לא אכל הרבה, אבל כולם נראו מאושרים מאוד, והחדר הישן נראה כאילו התבהר להפליא כשהרומן הראשון של המשפחה התחיל בו.
"את כבר לא יכולה לומר ששום דבר נעים לא קורה אף פעם, נכון, מג?" אמרה איימי, וניסתה להחליט איך תסדר את האוהבים בסקיצה שתכננה לצייר.
"לא, אני בטוחה שלא. כמה הרבה קרה מאז שאמרתי את זה! זה נראה כאילו היה לפני שנה," ענתה מג, ששקעה בחלום מאושר שהרים אותה הרחק מעל דברים פשוטים כמו לחם וחמאה.
"השמחות באו הפעם מיד אחרי הצער, ואני דווקא חושבת שהשינויים התחילו," אמרה גברת מארץ'. "ברוב המשפחות מגיעה, מדי פעם, שנה מלאה באירועים. זו הייתה שנה כזאת, אבל בסופו של דבר היא נגמרת טוב."
"מקווה שהבאה תיגמר טוב יותר," מלמלה ג'ו, שהיה לה קשה מאוד לראות את מג שקועה באדם זר מול עיניה, כי ג'ו אהבה כמה אנשים אהבה עזה מאוד, ופחדה שאהבתם תאבד או תפחת בדרך כלשהי.
"אני מקווה שהשנה השלישית מהיום תיגמר טוב יותר. אני מתכוון שכך יהיה, אם אחיה כדי להגשים את תוכניותיי," אמר מר ברוק, וחייך אל מג, כאילו הכול נעשה עכשיו אפשרי בשבילו.
"זה לא נראה זמן ארוך מאוד לחכות?" שאלה איימי, שמיהרה לחתונה.
"יש לי כל כך הרבה ללמוד לפני שאהיה מוכנה, שזה נראה לי זמן קצר," ענתה מג, ועל פניה רצינות מתוקה שלא נראתה שם מעולם.
"את צריכה רק לחכות, אני אעשה את העבודה," אמר ג'ון, והתחיל בעבודתו בכך שהרים את המפית של מג, בהבעה שגרמה לג'ו להניד בראשה, ואחר כך לומר לעצמה בהקלה כשהדלת הראשית נטרקה, "הנה לורי. עכשיו תהיה לנו שיחה הגיונית."
אבל ג'ו טעתה, כי לורי נכנס בדילוגים, גולש ממצב רוח טוב, ובידו זר גדול שנראה כמו זר כלה בשביל 'גברת ג'ון ברוק', וכנראה היה שבוי באשליה שכל העניין קרה בזכות הניהול המצוין שלו.
"ידעתי שברוק ישיג את מה שהוא רוצה, הוא תמיד משיג, כי כשהוא מחליט להשיג משהו, זה נעשה גם אם השמיים ייפלו," אמר לורי, אחרי שהגיש את מנחתו ואת ברכותיו.
"תודה רבה על ההמלצה. אני רואה בה סימן טוב לעתיד, ומזמין אותך לחתונה שלי במקום," ענה מר ברוק, שהרגיש שלום עם כל האנושות, אפילו עם תלמידו השובב.
"אני אבוא גם אם אהיה בקצה העולם, כי המראה של פני ג'ו באותו מעמד לבדו יהיה שווה מסע ארוך. את לא נראית חגיגית, גברתי, מה קרה?" שאל לורי, והלך אחריה אל פינת הטרקלין, שאליו עברו כולם כדי לקבל את פני מר לורנס.
"אני לא מסכימה לשידוך הזה, אבל החלטתי לסבול אותו, ולא אומר מילה נגדו," אמרה ג'ו בחגיגיות. "אתה לא יכול לדעת כמה קשה לי לוותר על מג," המשיכה ברעד קל בקולה.
"את לא מוותרת עליה. את רק מתחלקת בה חצי חצי," אמר לורי בנחמה.
"זה לעולם לא יהיה אותו דבר. איבדתי את החברה הכי יקרה שלי," נאנחה ג'ו.
"יש לך אותי, בכל מקרה. אני לא שווה הרבה, אני יודע, אבל אעמוד לצדך, ג'ו, כל ימי חיי. במילה שלי, אעמוד!" ולורי התכוון למה שאמר.
"אני יודעת שתעמוד, ואני אסירת תודה מאוד. אתה תמיד נחמה גדולה בשבילי, טדי," השיבה ג'ו, ולחצה את ידו בהכרת תודה.
"נו, עכשיו, אל תהיי עגומה, תהיי בחור טוב. הכול בסדר, את רואה. מג מאושרת, ברוק יסתובב במרץ ויסתדר מיד, סבא ידאג לו, ויהיה נחמד מאוד לראות את מג בבית הקטן שלה. יהיה לנו נהדר אחרי שהיא תלך, כי אני אסיים את הקולג' לא בעוד הרבה זמן, ואז ניסע לחוץ לארץ לאיזה טיול נחמד. זה לא היה מנחם אותך?"
"אני חושבת שכן, אבל אי אפשר לדעת מה יקרה בשלוש שנים," אמרה ג'ו מהורהרת.
"זה נכון. את לא רוצה שהיית יכולה להציץ קדימה ולראות איפה כולנו נהיה אז? אני כן," השיב לורי.
"אני חושבת שלא, כי אולי הייתי רואה משהו עצוב, וכולם נראים כל כך מאושרים עכשיו, שאני לא מאמינה שאפשר לשפר את זה הרבה." ועיניה של ג'ו עברו לאט על פני החדר, והתבהרו כשהביטו, כי המראה היה נעים.
אבא ואמא ישבו יחד, וחיו מחדש בשקט את הפרק הראשון של הרומן שהתחיל בשבילם לפני כעשרים שנה. איימי ציירה את האוהבים, שישבו בנפרד בעולם יפה משלהם, שאורו נגע בפניהם בחן שהציירת הקטנה לא יכלה להעתיק. בת' שכבה על הספה שלה ושוחחה בעליזות עם ידידה הזקן, שאחז בידה הקטנה כאילו הרגיש שיש בה הכוח להוביל אותו בדרך השלווה שבה הלכה. ג'ו התרווחה במושב הנמוך האהוב עליה, עם המבט הרציני והשקט שהלם אותה יותר מכול, ולורי, שנשען על משענת הכיסא שלה, וסנטרו בגובה ראשה המתולתל, חייך בארשת הידידותית ביותר שלו, והנהן אליה במראה הארוכה ששיקפה את שניהם.
וכך יורד המסך על מג, ג'ו, בת' ואיימי. אם יעלה שוב אי פעם, תלוי בקבלת הפנים שתזכה לה המערכה הראשונה של הדרמה הביתית ששמה "נשים קטנות".