דולר אחד ושמונים ושבעה סנט. זה הכול. ושישים סנט מתוכם במטבעות של סנט אחד. מטבעות שנחסכו אחד־אחד ושניים־שניים, במיקוח עיקש עם המכולתניק, עם הירקן ועם הקצב, עד שהלחיים בערו מן ההאשמה האילמת בקמצנות שמיקוח צמוד כזה רומז לה. שלוש פעמים ספרה דֶּלָה את הכסף. דולר אחד ושמונים ושבעה סנט. ומחר חג המולד.
ברור שלא נשאר דבר לעשות מלבד להתמוטט על הספה הקטנה והמרופטת ולייבב. וזה מה שדלה עשתה. מה שמעורר את ההרהור המוסרי שהחיים עשויים מיבבות, מהתייפחויות ומחיוכים, וההתייפחויות הן הרוב.
בזמן שבעלת הבית שוקעת לאיטה מן השלב הראשון אל השני, הבה נעיף מבט בבית. דירה מרוהטת בשמונה דולר לשבוע. היא לא הייתה בדיוק עלובה מכדי תיאור, אבל בהחלט עמדה על סף זה.
בפרוזדור שלמטה הייתה תיבת דואר שאף מכתב לא נכנס לתוכה, ופעמון חשמלי שאף אצבע אנושית לא הצליחה לחלץ ממנו צלצול. ולידם היה גם כרטיס ועליו השם "מר ג'יימס דילינגהם יאנג".
את ה"דילינגהם" הניפו ברוח בתקופה קודמת של שגשוג, כשבעליו הרוויח שלושים דולר לשבוע. עכשיו, כשההכנסה הצטמקה לעשרים דולר, שקלו ברצינות לקצר אותו ל־ד' צנועה וענווה. אבל בכל פעם שמר ג'יימס דילינגהם יאנג הגיע הביתה ועלה לדירתו, קראו לו "ג'ים" וחיבקה אותו בחום גברת ג'יימס דילינגהם יאנג, שכבר הוצגה בפניכם בשם דלה. וזה טוב ויפה.
דלה סיימה לבכות וטיפלה בלחייה בספוגית הפודרה. היא עמדה ליד החלון והביטה בעיניים כבויות בחתול אפור שהלך על גדר אפורה בחצר אחורית אפורה. מחר יהיה יום חג המולד, ויש לה רק דולר ושמונים ושבעה סנט לקנות בהם מתנה לג'ים. חודשים חסכה כל סנט שיכלה, וזו התוצאה. עשרים דולר לשבוע לא מגיעים רחוק. ההוצאות היו גדולות ממה שחישבה. הן תמיד גדולות. רק דולר ושמונים ושבעה סנט לקנות מתנה לג'ים. לג'ים שלה. שעות מאושרות רבות בילתה בתכנון משהו נחמד בשבילו. משהו משובח ונדיר ואמיתי, משהו שיהיה ראוי ולו במעט לכבוד להיות שייך לג'ים.
בין החלונות היה תלוי בחדר ראי צר וגבוה. אולי ראיתם פעם ראי כזה בדירה של שמונה דולר. אדם רזה מאוד וזריז מאוד יכול, אם יתבונן בבבואתו ברצף מהיר של רצועות לאורך, לקבל מושג מדויק למדי על מראהו. דלה, שהייתה דקת גזרה, שלטה באמנות הזאת.
לפתע הסתובבה בבת אחת מן החלון ונעמדה מול הראי. עיניה ברקו בזוהר, אבל בתוך עשרים שניות אבדה מפניה כל טיפת צבע. במהירות פרמה את שערה והניחה לו לרדת לכל אורכו.
ובכן, לבני הזוג ג'יימס דילינגהם יאנג היו שני רכושים ששניהם התגאו בהם גאווה עצומה. האחד היה שעון הזהב של ג'ים, שהיה של אביו ושל סבו. השני היה שערה של דלה. אילו גרה מלכת שבא בדירה שמעבר לפיר האוויר, הייתה דלה תולה יום אחד את שערה מן החלון לייבוש, רק כדי להפחית מערכם של התכשיטים והמתנות של הוד מלכותה. אילו היה שלמה המלך השרת של הבניין, וכל אוצרותיו ערומים במרתף, היה ג'ים שולף את שעונו בכל פעם שעבר שם, רק כדי לראות אותו תולש את זקנו מקנאה.
ועכשיו נפל שערה היפה של דלה סביבה, מתגלגל ומבריק כמו מפל של מים חומים. הוא הגיע עד מתחת לברכיה ונעשה לה כמעט לבגד. ואז אספה אותו שוב, בעצבנות ובמהירות. פעם אחת היססה לרגע ועמדה דוממת, ודמעה או שתיים ניתזו על השטיח האדום השחוק.
על גופה המעיל החום הישן; על ראשה הכובע החום הישן. במשב של חצאיות, ועם הניצוץ המבריק עוד בעיניה, היא ריחפה החוצה מן הדלת ובמורד המדרגות אל הרחוב.
במקום שבו נעצרה היה כתוב על השלט: "מדאם סופרוני. מוצרי שיער מכל הסוגים". קומה אחת עלתה דלה בריצה, ואספה את עצמה, מתנשפת. המדאם, גדולה, לבנה מדי, קרירה, לא נראתה כמו "סופרוני" בכלל.
"תקני את השיער שלי?" שאלה דלה.
"אני קונה שיער," אמרה המדאם. "תורידי את הכובע ונראה איך הוא נראה."
המפל החום התגלגל מטה.
"עשרים דולר," אמרה המדאם, והרימה את הגוש ביד מיומנת.
"תני לי אותם מהר," אמרה דלה.
הו, ושתי השעות הבאות חלפו על כנפיים ורודות. שכחו את המטפורה הבלולה. היא חיפשה בכל החנויות את המתנה לג'ים.
לבסוף מצאה אותה. בוודאי נעשתה בשביל ג'ים ולא בשביל אף אחד אחר. לא היה דבר כמוה באף אחת מן החנויות, והיא הפכה את כולן מלמעלה למטה. זו הייתה שרשרת שעון מפלטינה, פשוטה וצנועה בעיצובה, שהכריזה כראוי על ערכה בחומר שלה לבדו ולא בקישוטים ראוותניים, כמו שצריכים לעשות כל הדברים הטובים. היא הייתה ראויה אפילו לשעון. ברגע שראתה אותה ידעה שהיא חייבת להיות של ג'ים. היא הייתה כמוהו. שקט וערך: התיאור התאים לשניהם. עשרים ואחד דולר לקחו ממנה בשבילה, והיא מיהרה הביתה עם שמונים ושבעה הסנט. עם השרשרת הזאת על שעונו יוכל ג'ים לבדוק מה השעה בכל חברה שהיא בלי להתבייש. כי מפואר ככל שהיה השעון, לפעמים הציץ בו בגניבה, בגלל רצועת העור הישנה שהשתמש בה במקום שרשרת.
כשהגיעה דלה הביתה, פינה שכרונה מעט את מקומו לזהירות ולשכל הישר. היא הוציאה את מסלסלי השיער שלה, הדליקה את הגז והתחילה לתקן את ההרס שגרמה הנדיבות כשנוספה לאהבה. וזו תמיד משימה עצומה, חברים יקרים, משימה ענקית.
בתוך ארבעים דקות היה ראשה מכוסה תלתלים קטנטנים וצמודים, שבהם נראתה דומה להפליא לתלמיד שמבריז מבית הספר. היא הביטה בבבואתה בראי ארוכות, בקפידה ובביקורתיות.
"אם ג'ים לא יהרוג אותי," אמרה לעצמה, "לפני שיסתכל עליי פעם שנייה, הוא יגיד שאני נראית כמו רקדנית במקהלה בקוני איילנד. אבל מה יכולתי לעשות? הו, מה יכולתי לעשות עם דולר ושמונים ושבעה סנט?"
בשבע הקפה כבר היה מוכן, והמחבת עמדה בחלק האחורי של התנור, חמה ומוכנה לטגן את הצלעות.
ג'ים אף פעם לא איחר. דלה קיפלה את השרשרת בידה וישבה על פינת השולחן ליד הדלת שתמיד נכנס בה. ואז שמעה את צעדיו על המדרגות הרחק למטה, בקומה הראשונה, ולרגע קצר החווירה. היה לה הרגל לומר תפילה קטנה ושקטה על הדברים היומיומיים הפשוטים ביותר, ועכשיו לחשה: "אלוהים, בבקשה, תעשה שהוא יחשוב שאני עדיין יפה."
הדלת נפתחה וג'ים נכנס וסגר אותה. הוא נראה רזה ורציני מאוד. מסכן, הוא היה רק בן עשרים ושתיים, וכבר עול משפחה על כתפיו! הוא היה זקוק למעיל חדש ולא היו לו כפפות.
ג'ים נעצר בפנים, ליד הדלת, ללא תנועה כמו כלב ציד שהריח שליו. עיניו היו נעוצות בדלה, והייתה בהן הבעה שהיא לא הצליחה לקרוא, והיא הבהילה אותה. זה לא היה כעס, ולא הפתעה, ולא מורת רוח, ולא זוועה, ולא אף אחד מן הרגשות שהתכוננה אליהם. הוא פשוט בהה בה ללא הרף, עם ההבעה המוזרה ההיא על פניו.
דלה החליקה מן השולחן וניגשה אליו.
"ג'ים, יקירי," קראה, "אל תסתכל עליי ככה. גזרתי את השיער ומכרתי אותו, כי לא הייתי יכולה לעבור את חג המולד בלי לתת לך מתנה. הוא יצמח שוב. לא אכפת לך, נכון? פשוט הייתי חייבת. השיער שלי צומח נורא מהר. תגיד 'חג מולד שמח!', ג'ים, ובוא נהיה מאושרים. אתה לא יודע איזו מתנה נחמדה, איזו מתנה יפה ונחמדה יש לי בשבילך."
"גזרת את השיער?" שאל ג'ים במאמץ, כאילו עדיין לא הגיע אל העובדה הגלויה הזאת גם אחרי עבודה מחשבתית קשה ביותר.
"גזרתי ומכרתי," אמרה דלה. "אתה לא אוהב אותי באותה מידה בכל זאת? אני זאת אני גם בלי השיער, לא?"
ג'ים הביט סביבו בחדר בסקרנות.
"את אומרת שהשיער שלך איננו?" אמר, כמעט כמו אדם שאיבד את דעתו.
"אין טעם לחפש אותו," אמרה דלה. "הוא נמכר, אני אומרת לך, נמכר ואיננו. זה ערב חג המולד, ילד. תהיה טוב אליי, כי הוא הלך בשבילך. אולי השערות על ראשי היו ספורות," המשיכה במתיקות רצינית פתאומית, "אבל את האהבה שלי אליך אף אחד לא יוכל לספור לעולם. לשים את הצלעות על האש, ג'ים?"
נדמה שג'ים התעורר מהר מן ההלם שלו. הוא חיבק את דלה שלו. במשך עשר שניות הבה נתבונן בתשומת לב דיסקרטית באיזה חפץ חסר חשיבות בכיוון השני. שמונה דולר לשבוע או מיליון לשנה: מה ההבדל? מתמטיקאי או שנון יתנו לכם את התשובה הלא נכונה. המאגים הביאו מתנות יקרות ערך, אבל זה לא היה ביניהן. המשפט האפל הזה יוּאר בהמשך.
ג'ים שלף חבילה מכיס מעילו והשליך אותה על השולחן.
"אל תטעי בי, דֶל," אמר. "אני לא חושב שיש תספורת או גילוח או חפיפה שיגרמו לי לאהוב את הבחורה שלי פחות. אבל אם תפתחי את החבילה, אולי תביני למה בהתחלה יצאתי מכליי."
אצבעות לבנות וזריזות קרעו את החוט ואת הנייר. ואחר כך צעקת שמחה נלהבת; ואחר כך, אבוי! מעבר נשי מהיר לדמעות היסטריות ויבבות, שחייבו את הפעלתם המיידית של כל כוחות הנחמה של אדון הדירה.
כי שם מונחות היו המסרקות: מערכת המסרקות, לצדדים ולעורף, שדלה סגדה להן זמן רב בחלון ראווה בברודוויי. מסרקות יפות, משריון צב אמיתי, עם שוליים משובצים אבני חן, בדיוק בגוון המתאים לשער היפה שנעלם. היא ידעה שהן מסרקות יקרות, וליבה פשוט כמה והשתוקק אליהן בלי שמץ תקווה להשיג אותן. ועכשיו הן שלה, אבל התלתלים שהיו אמורים להתקשט בקישוטים הנחשקים האלה נעלמו.
אבל היא חיבקה אותן אל חזה, ולבסוף הצליחה להרים את מבטה בעיניים מעורפלות ובחיוך ולומר: "השיער שלי צומח כל כך מהר, ג'ים!"
ואז קפצה דלה כמו חתלתולה קטנה שנחרכה וקראה: "הו, הו!"
ג'ים עוד לא ראה את המתנה היפה שלו. היא הושיטה לו אותה בהתלהבות על כף ידה הפתוחה. המתכת היקרה והעמומה נדמתה כמבזיקה בהשתקפות של נפשה הבהירה והלוהטת.
"נכון שהיא נהדרת, ג'ים? חיפשתי בכל העיר כדי למצוא אותה. עכשיו תצטרך להסתכל מה השעה מאה פעם ביום. תן לי את השעון שלך. אני רוצה לראות איך היא נראית עליו."
במקום לציית, צנח ג'ים על הספה, שילב את ידיו מאחורי ראשו וחייך.
"דל," אמר, "בואי נשים את מתנות חג המולד שלנו בצד ונשמור אותן קצת. הן יפות מדי בשביל להשתמש בהן עכשיו. מכרתי את השעון כדי להשיג כסף לקנות לך את המסרקות. ועכשיו אולי תשימי את הצלעות על האש."
המאגים, כפי שאתם יודעים, היו חכמים, חכמים להפליא, שהביאו מתנות לתינוק באבוס. הם שהמציאו את אמנות הנתינה של מתנות חג המולד. ומאחר שהיו חכמים, מתנותיהם היו בלי ספק נבונות, אולי אפילו עם זכות החלפה למקרה של כפילות. ואני סיפרתי לכם כאן, בצורה עלובה, את קורותיהם הבלתי מרשימים של שני ילדים טיפשים בדירה קטנה, שבחוסר תבונה גמור הקריבו זה למען זה את האוצרות הגדולים ביותר של ביתם. אבל במילה אחרונה לחכמי ימינו ייאמר, שמכל נותני המתנות, שני אלה היו החכמים ביותר. מכל מי שנותנים ומקבלים מתנות, אנשים כמותם הם החכמים ביותר. בכל מקום הם החכמים ביותר. הם המאגים.