הקור החזק הזה נמשך עד ה-15 באוגוסט, אבל לא ירד מעבר לטמפרטורה שכבר הוזכרה. כשהאוויר היה שקט, היה אפשר לסבול את הקור, אבל כשהרוח נשבה, המתיישבים המסכנים, שלא היו לבושים מספיק חם, הרגישו אותו מאוד. פנקרופט הצטער שבאי לינקולן אין כמה משפחות של דובים במקום כל כך הרבה שועלים וכלבי ים.
"דובים," אמר, "לבושים מצוין, ואני רק מבקש לשאול מהם את המעילים החמים שלהם לחורף."
"אבל," ענה נב בצחוק, "אולי הדובים לא יסכימו לתת לך את המעילים שלהם, פנקרופט. הם לא קדושים שמחלקים בגדים."
"אנחנו נכריח אותם, נב, נכריח אותם!" ענה פנקרופט בקול סמכותי מאוד.
אבל הדובים האימתניים האלה לא חיו באי, או לפחות עדיין לא הופיעו.
בינתיים הרברט, פנקרופט והכתב עסקו בהכנת מלכודות על גבעת פרוספקט ובשולי היער.
לדעת פנקרופט, כל חיה שתיפול במלכודת תהיה פרס טוב, והמכרסמים או הטורפים שייתפסו יתקבלו בשמחה בבית הגרניט.
המלכודות היו פשוטות מאוד: בורות באדמה, מכוסים בענפים ועשב, ובתחתיתם פיתיון שמושך חיות. הם לא חפרו אותן סתם כך, אלא במקומות שבהם נראו הרבה עקבות של חיות. בכל יום בדקו את המלכודות, ובימים הראשונים תפסו בהן שוב ושוב שועלים ארקטיים.
"מה זה? יש כאן רק שועלים בארץ הזאת!" קרא פנקרופט בפעם השלישית שהוציא שועל מהבור. "חיות שלא שוות כלום!"
"כן," אמר גידאון ספילט, "הן כן שוות משהו."
"ומה?"
"פיתיון כדי למשוך חיות אחרות!"
הכתב צדק, ומאז השתמשו בגופות השועלים כפיתיון.
פנקרופט גם הכין לולאות מצמח חזק וגמיש, והן הצליחו אפילו יותר מהמלכודות. כמעט כל יום נתפסו ארנבים מהארנבייה. תמיד היה ארנב, אבל נב ידע להכין רטבים שונים, ולכן אף אחד לא התלונן.
באמצע אוגוסט המלכודות תפסו גם חיות אחרות—כמה חזירי בר קטנים שראו כבר קודם ליד האגם.
"אלה לא חזירים," הזהיר הרברט את פנקרופט.
"ילד שלי," ענה המלח כשהוא מוציא אחד מהם מהמלכודת בזנבו הקטן, "תן לי להאמין שהם חזירים."
"למה?"
"כי זה מוצא חן בעיניי!"
"אתה כל כך אוהב חזיר?"
"מאוד," ענה פנקרופט, "במיוחד את הרגליים שלו. ואם היו לו שמונה רגליים במקום ארבע, הייתי אוהב אותו פי שניים!"
החיות האלה היו פקארים, קרובי משפחה של חזירי הבר. הם חיו בדרך כלל בעדרים, וכנראה היו רבים ביערות האי.
לפחות דבר אחד היה בטוח—הם היו טעימים, וזה הספיק לפנקרופט.
בסביבות ה-15 באוגוסט מזג האוויר השתנה פתאום. הרוח עברה לצפון-מערב, והטמפרטורה עלתה קצת. ואז התחיל לרדת שלג.
כל האי כוסה בלבן, ונראה שונה לגמרי. השלג ירד במשך כמה ימים, והגיע לעובי של כמעט שישים סנטימטרים.
הרוח נשבה בעוצמה, ומהגובה של בית הגרניט יכלו לשמוע את הים מתנפץ על הסלעים. השלג הסתחרר באוויר כמו עמודים לבנים ענקיים.
במשך חמישה ימים, מה-20 עד ה-25 באוגוסט, הם לא יכלו לצאת בכלל. הם שמעו את הסופה משתוללת ביער, ועצים רבים ודאי נעקרו.
"הרוח עושה בשבילנו את עבודת חוטב העצים," אמר פנקרופט.
באותם ימים הם היו אסירי תודה מאוד על בית הגרניט. אם היו גרים בבית רגיל מעץ ולבנים, הוא בטח היה נהרס בסופה. אבל בתוך המערה החזקה הם היו בטוחים לגמרי.
למרות שלא יכלו לצאת, הם לא נשארו בלי עבודה.
הם בנו עוד רהיטים מעץ—שולחנות, כיסאות ועוד. נב ופנקרופט היו גאים מאוד ברהיטים הכבדים שלהם.
אחר כך הם התחילו לקלוע סלים מענפים גמישים שמצאו ליד האגם. בהתחלה הסלים יצאו עקומים, אבל עם הזמן הם השתפרו מאוד.
בסוף אוגוסט הסערה נחלשה. הם יצאו החוצה וראו שהכול לבן. הנהר היה מכוסה קרח, ציפורים עפו מעל האגם הקפוא, ועל הסלעים נתלו נטיפי קרח.
כשהלכו לבדוק את המלכודות, הם מצאו הרבה עקבות חדשות—וביניהן עקבות של טורף ממשפחת החתולים.
הרברט אמר מיד: "אלה עקבות של טיגריס."
"חשבתי שטיגריסים חיים רק בארצות חמות!" אמר פנקרופט.
"באמריקה הם חיים גם במקומות קרים יותר," הסביר הרברט.
"אז נצטרך להיזהר מהם," אמר פנקרופט.
השלג נמס מהר, והם חזרו לאסוף אוכל: אגוזים, שורשים, סירופ מעצי מייפל, ארנבים, קנגורואים וחיות אחרות.
הם גם גילו שהסערה הפילה הרבה עצים ביער.
כשהלכו לארובות הישנות שלהם ליד החוף, ראו שהים גרם שם נזק גדול מאוד. הם שמחו עוד יותר שלא נשארו לגור שם בזמן הסופה.
הקור החזק חזר שוב בסוף אוגוסט. הם נסגרו שוב בתוך בית הגרניט, אטמו את כל הפתחים והדליקו הרבה נרות ואש.
כדי להעביר את הזמן, הרדינג החליט להכין סוכר מהנוזל שהוציאו מעצי המייפל.
"נהפוך ליצרני סוכר!" הוא הודיע.
"זו עבודה חמה מאוד," אמר פנקרופט.
"וזה בדיוק מתאים לעונה הזאת," ענה המהנדס.
הם הרתיחו את הנוזל במשך שעות, עד שהפך לסירופ סמיך. אחר כך שפכו אותו לתבניות חימר. למחרת התקבלו עוגות סוכר אדמדמות וטעימות מאוד.
הקור נמשך עד אמצע ספטמבר, והמתיישבים התחילו להשתעמם מהישיבה בתוך הבית.
כדי להעביר את הזמן, הרדינג לימד את חבריו דברים רבים על מדע ושימושים מעשיים. הוא היה כמו ספר חי שתמיד אפשר לשאול אותו שאלות.
כולם חיכו כבר לסוף החורף. אילו רק היו להם בגדים חמים, הם היו יוצאים למסעות ציד ארוכים.
אבל מי שסבל יותר מכולם מהכליאה היה הכלב טופ. הוא התרוצץ מחדר לחדר ונראה חסר מנוחה.
הרדינג שם לב שטופ כל הזמן מתקרב לבאר החשוכה שחיברה את בית הגרניט לים. הכלב נהם בצורה מוזרה, הסתובב סביבה, וניסה אפילו להרים את המכסה בכפותיו.
המהנדס התחיל לתהות—מה יש שם למטה? האם יש מעברים נסתרים בתוך האי? האם יצור ימי מסתורי מגיע משם?
הוא לא ידע מה לחשוב, אבל ההתנהגות של טופ בלבלה אותו מאוד.
בסופו של דבר החורף התחיל להסתיים. הקרח נמס, השלג נעלם, והדרכים שוב נפתחו.
הם יצאו הרבה לציד בספטמבר, ופנקרופט שוב ביקש מהרדינג להכין רובים.
אבל הרדינג הסביר שזה קשה מאוד בלי כלים מיוחדים, ושבינתיים הם מסתדרים היטב עם קשתות וחצים.
באותו זמן הם התחילו לחשוב ברצינות על בגדים חדשים. הם רצו לתפוס כבשי בר כדי להשתמש בצמר שלהן, ולהקים חווה קטנה ועופות בית.
לכן היה חשוב מאוד לחקור את כל חלקי האי שעוד לא הכירו.
ואז, ב-24 באוקטובר, קרה משהו מפתיע.
פנקרופט הלך לבדוק את המלכודות ומצא בהן נקבת פקארי ושני הגורים שלה.
"תהיה לנו סעודה נהדרת!" הוא צעק בשמחה.
נב ופנקרופט התחילו לבשל בהתלהבות גדולה.
בערב הארוחה הוגשה בבית הגרניט: מרק קנגורו, בשר מעושן, אגוזים, תה—והמנה המרכזית הייתה גורי הפקארי.
פנקרופט חתך את הבשר בעצמו וחילק מנות ענקיות לכולם.
הבשר היה טעים מאוד, ופנקרופט אכל בתיאבון גדול, כשלפתע נשמעה צעקה.
"מה קרה?" שאל הרדינג.
"נשברה לי שן!" קרא פנקרופט.
"יש אבנים בבשר?" שאל ספילט.
פנקרופט הוציא מהפה את הדבר שפגע בו.
זו לא הייתה אבן.
זה היה כדור עופרת של רובה.