עברו עכשיו בדיוק שבעה חודשים מאז שנוסעי הכדור הפורח הגיעו אל אי לינקולן. במשך כל הזמן הזה, למרות כל החיפושים שלהם, הם לא מצאו אף אדם. אפילו עשן לא נראה בשום מקום כדי לרמוז שמישהו חי על האי. גם לא נמצאו סימנים לכך שבני אדם חיו שם בעבר. הכול נראה כאילו האי תמיד היה ריק מאנשים.
ועכשיו—כל המחשבות האלה התמוטטו בגלל כדור קטן של עופרת שנמצא בתוך גוף של חיה תמימה! הרי הכדור הזה נורה מרובה, ורק אדם יכול להשתמש ברובה כזה.
כשפנקרופט הניח את הכדור על השולחן, כולם הביטו בו בתדהמה. פתאום עלו בראשם אינספור שאלות. זה היה כאילו יצור מסתורי הופיע מולם.
סיירוס הרדינג לקח את הכדור, סובב אותו בין אצבעותיו ואז שאל את פנקרופט:
"אתה בטוח שהפקארי הזה היה בן פחות משלושה חודשים?"
"בטוח, קפטן," ענה פנקרופט. "הוא עוד ינק מאמא שלו כשהוצאתי אותו מהמלכודת."
"טוב," אמר המהנדס, "זה אומר שבתוך שלושת החודשים האחרונים מישהו ירה רובה באי לינקולן."
"והכדור פצע את החיה הקטנה הזאת," הוסיף גידאון ספילט.
"זה ברור," אמר הרדינג. "והמסקנה היא כזאת: או שהאי היה מיושב לפני שהגענו, או שאנשים הגיעו לכאן בשלושת החודשים האחרונים. אנחנו לא יודעים אם הם הגיעו מרצון או אחרי ספינה טרופה, אם הם חברים או אויבים, ואם הם עדיין כאן או שכבר עזבו. אבל חייבים לגלות את זה."
"לא! אין עוד אנשים על האי חוץ מאיתנו!" צעק פנקרופט וקם מהשולחן. "האי לא כזה גדול. אם היו כאן אנשים, כבר היינו רואים אותם!"
"זה באמת מוזר," אמר הרברט.
"אבל הרבה יותר מוזר לחשוב שהפקארי נולד עם כדור בתוך הגוף שלו," העיר ספילט.
"אולי לפנקרופט היה כדור בפה והוא לא ידע?" אמר נב ברצינות.
"נב!" התפרץ פנקרופט. "אתה חושב שיכול להיות לי כדור בפה חודשים בלי להרגיש? תבדוק אם אתה רוצה!"
אפילו הרדינג חייך קצת.
"אין ספק שנורה כאן רובה," אמר. "אבל אני חושב שהאנשים שהגיעו לכאן נשארו רק זמן קצר. אם היו כאן כשעלינו להר פרנקלין, היינו רואים אותם או שהם היו רואים אותנו. אולי סערה הביאה אותם לחוף, ואחר כך הם עזבו."
"אני חושב שצריך להיזהר," אמר ספילט.
"גם אני," ענה הרדינג. "אולי אלה שודדי ים מלאים."
"קפטן," אמר פנקרופט, "לפני שנצא לחפש אותם, אולי כדאי שנבנה סירה קטנה?"
"הרעיון טוב," ענה הרדינג, "אבל אי אפשר לחכות חודש שלם."
"לא צריך סירה גדולה," אמר פנקרופט. "תוך חמישה ימים אני בונה קאנו שיכול לשוט בנהר."
"תוך חמישה ימים?" שאל נב בהפתעה.
"כן, קאנו עשוי מקליפות עצים."
וכך פנקרופט התחיל מיד לעבוד.
בינתיים הרברט וספילט המשיכו לצוד בשביל המושבה. הם לא התרחקו יותר מדי מבית הגרניט, אבל עדיין מצאו הרבה חיות: אגוטים, קפיברות, קנגורואים, פקארים ועוד.
בזמן אחת היציאות שלהם אמר הרברט:
"מר ספילט, זה לא מוזר שאם באמת יש כאן אנשים אחרים, הם עדיין לא הופיעו ליד בית הגרניט?"
"אם הם עדיין כאן—כן," ענה הכתב. "אבל אולי הם כבר עזבו."
"אז הם לא באמת היו ניצולים תקועים," אמר הרברט.
"אולי סערה רק הכריחה אותם לעצור כאן לזמן קצר," הסביר ספילט.
הרברט שם לב שהרדינג נראה יותר מודאג מאשר שמח מהאפשרות שיש עוד אנשים על האי.
"בימים האלה בדרך כלל מסתובבים כאן שודדי ים מלאים," אמר ספילט. "ועדיף להתרחק מהם."
באותו יום הם הגיעו לחלק יפה במיוחד של היער, עם עצים ענקיים שהתנשאו לגובה עצום.
"יש לי רעיון," אמר הרברט. "אם אטפס על אחד העצים, אולי אוכל לראות למרחקים."
הרברט טיפס במהירות על עץ גבוה מאוד. מהפסגה הוא יכל לראות כמעט את כל החלק הדרומי של האי.
הוא הסתכל בזהירות. לא הייתה שום ספינה בים. גם ביער לא ראה שום מחנה או עשן. לרגע נדמה היה לו שהוא רואה עשן במערב, אבל אחרי שבדק שוב הבין שטעה.
הוא ירד מהעץ וחזר עם ספילט לבית הגרניט. הרדינג הקשיב לדברים ושתק. עדיין אי אפשר היה לדעת את האמת.
יומיים אחר כך, ב-28 באוקטובר, קרה עוד דבר מוזר.
הרברט ונב טיילו ליד החוף כשלפתע מצאו צב ים ענקי.
"תעזור לי, נב!" קרא הרברט.
"וואו, איזה יצור גדול!" אמר נב. "אבל איך נתפוס אותו?"
"פשוט מאוד," ענה הרברט. "נהפוך אותו על הגב והוא לא יוכל לזוז."
הצב הכניס את הראש והרגליים פנימה ונשאר בלי תנועה.
השניים הצליחו להפוך אותו. הוא היה כמעט מטר אורך ושקל מאות קילוגרמים.
"פנקרופט ישמח מאוד מזה," אמר נב.
אבל הם לא יכלו לסחוב אותו עד בית הגרניט.
"נשאיר אותו כאן ונחזור עם העגלה," אמר הרברט.
ליתר ביטחון הרברט גם חסם את הצב באבנים גדולות. אחר כך הם חזרו להביא את העגלה.
אבל כשחזרו—הצב נעלם!
נב והרברט הסתכלו זה על זה בהלם. האבנים עדיין היו שם, אבל הצב לא.
"אז צבים יכולים להתהפך לבד?" שאל נב.
"כנראה שכן," ענה הרברט, למרות שלא הבין איך זה קרה.
הם חזרו לבית הגרניט וסיפרו הכול.
"אה, טיפשים!" קרא פנקרופט. "ברחו לנו חמישים ארוחות!"
"אבל הפכנו אותו על הגב!" אמר נב.
"אז לא הפכתם מספיק טוב!" התעקש פנקרופט.
הרדינג שאל כמה רחוק היה הצב מהים.
"חמישה מטרים בערך," ענה הרברט.
"והיה שפל?"
"כן."
"אז כשהגאות עלתה," הסביר הרדינג, "המים כנראה הרימו את הצב, והוא הצליח להתהפך ולחזור לים."
"אה! איזה טיפשים היינו!" קרא נב.
"זה בדיוק מה שאמרתי קודם," ענה פנקרופט.
ההסבר של הרדינג נשמע הגיוני.
אבל בלב שלו, גם הוא לא היה בטוח לגמרי שזה באמת מה שקרה.