בתשעה באוקטובר סירת הקליפה הושלמה לגמרי. פנקרוף עמד בהבטחתו, וסירה קלה, שהשלד שלה חובר מענפים גמישים של עץ הקרג'ימבה, נבנתה בתוך חמישה ימים. מושב בירכתיים, מושב שני באמצע כדי לשמור על שיווי המשקל, מושב שלישי בחרטום, תומכים לשתי המשוטים ומשוט היגוי קטן – כל אלה השלימו את כלי השיט הקטן, שאורכו היה כשלושה מטרים וחצי ולא שקל יותר מתשעים קילוגרם. השקת הסירה הייתה פשוטה מאוד. הם נשאו אותה אל החוף והניחו אותה על החול מול בית הגרניט, והגאות שעלתה הרימה אותה וצפה אותה על פני המים. פנקרוף קפץ מיד פנימה, תמרן אותה בעזרת משוט ההיגוי והכריז שהיא בדיוק מתאימה למטרה שלשמה רצו להשתמש בה.
"הידד!" קרא המלח, שלא התבייש לחגוג כך את הצלחתו שלו. "עם הדבר הזה נוכל להקיף—"
"את העולם?" שאל גדעון ספילט.
"לא, את האי. כמה אבנים למשקל, תורן ומפרש שהקפטן יכין לנו יום אחד, ונשוט נהדר! ובכן, קפטן — וגם אתה, מר ספילט; ואתה, הרברט; ואתה, נב — אתם לא באים לנסות את הסירה החדשה שלנו? קדימה! צריך לראות אם היא תוכל לשאת את חמשתנו!"
זה היה בהחלט ניסיון שכדאי לעשות. פנקרוף הביא במהרה את הסירה אל החוף דרך מעבר צר בין הסלעים, והם החליטו לנסות אותה באותו יום, לאורך החוף עד הנקודה הראשונה שבה הסתיימו הסלעים בדרום.
כשהם עלו לסירה, קרא נב:
"אבל הסירה שלך קצת דולפת, פנקרוף."
"זה שום דבר, נב," ענה המלח. "העץ עוד יתייבש ויתחזק. בעוד יומיים לא תהיה אפילו נזילה אחת, ובסירה שלנו לא יהיו יותר מים מאשר בבטן של שיכור. קפצו פנימה!"
עד מהרה כולם ישבו במקומם, ופנקרוף דחף את הסירה אל המים. מזג האוויר היה נפלא, והים שקט כאילו היה אגם קטן. לכן הסירה יכלה להתקדם בבטחה כאילו שטה במעלה הזרם השקט של נהר המרסי.
נב לקח משוט אחד, הרברט את השני, ופנקרוף נשאר בירכתיים כדי להשתמש במשוט ההיגוי.
המלח חצה תחילה את התעלה והפליג קרוב לקצה הדרומי של האי הקטן. רוח קלה נשבה מדרום. לא היו גלים חזקים לא בתעלה ולא בים הירקרק. אדוות ארוכות התרוממו בקביעות על פני המים, אבל הסירה כמעט לא הרגישה אותן, מפני שהייתה עמוסה. הם התרחקו כחצי מיל מן החוף כדי שיוכלו לראות היטב את הר פרנקלין.
לאחר מכן חזר פנקרוף לעבר שפך הנהר. הסירה שטה לאורך החוף, שהסתיר את כל ביצות טדורן.
הנקודה הזאת, שהמרחק אליה גדל בגלל הפיתולים של החוף, הייתה כמעט חמישה קילומטרים מנהר המרסי. המתיישבים החליטו להגיע עד לקצה שלה, ולעבור אותו רק במידה שתאפשר להם לסקור במהירות את החוף עד כף הטופר.
הסירה עקבה אחרי הפיתולים של החוף והתחמקה מן הסלעים שלאורכו, שהגאות התחילה לכסות. המצוק ירד בהדרגה משפך הנהר ועד לנקודה. המקום היה מלא סלעי גרניט מפוזרים בצורה מוזרה מאוד, שונים לגמרי מן המצוק של גבעות התצפית, ונראה פראי מאוד. היה אפשר לחשוב שעגלה ענקית מלאה סלעים פשוט נשפכה שם. לא צמח שם שום צמח, והלשון הסלעית הזאת בלטה מתוך היער כמו זרוע ענקית היוצאת מתוך שרוול ירוק של עלים.
הסירה, שנעה בעזרת שני המשוטים, התקדמה בלי קושי. גדעון ספילט, עיפרון ביד אחת ומחברת ביד השנייה, שרטט בקווים מהירים את קו החוף. נב, הרברט ופנקרוף שוחחו בזמן שבחנו את החלק החדש הזה של ממלכתם, וככל שהסירה התקדמה דרומה, נדמה היה ששתי כפות המנדיבל מתקרבות וסוגרות יותר ויותר על מפרץ האיחוד.
באשר לסיירוס הרדינג, הוא לא דיבר. הוא רק הביט סביב, ועל פי המבט החשדן שלו היה נראה כאילו הוא בוחן ארץ זרה ומסתורית.
בינתיים, לאחר הפלגה של שלושת רבעי שעה, הגיעה הסירה אל קצה הנקודה, ופנקרוף התכונן לחזור, כשלפתע הרברט קם והצביע על חפץ שחור.
"מה אני רואה שם על החוף?" אמר.
כל העיניים הופנו אל המקום שעליו הצביע.
"כן," אמר הכתב, "באמת יש שם משהו. זה נראה כמו חלק מספינה טרופה שקבור למחצה בחול."
"אה!" קרא פנקרוף. "אני רואה מה זה!"
"מה?" שאל נב.
"חביות, חביות שאולי מלאות במשהו!" ענה המלח.
"חתור אל החוף, פנקרוף!" אמר סיירוס.
כמה משיכות משוט הביאו את הסירה אל מפרצון קטן, וכל הנוסעים קפצו אל החול.
פנקרוף לא טעה. שתי חביות היו שם, קבורות למחצה בחול, אבל עדיין קשורות היטב לתיבה גדולה, שבעזרתן הצליחה לצוף עד שנשטפה אל החוף.
"אם כך, הייתה כאן ספינה טרופה באיזה מקום ליד האי," אמר הרברט.
"ברור מאוד," השיב ספילט.
"אבל מה יש בתוך התיבה הזאת?" קרא פנקרוף בחוסר סבלנות טבעי לגמרי. "מה יש בפנים? היא סגורה ואין לנו איך לפתוח אותה! טוב, אולי עם אבן—"
והמלח הרים סלע כבד כדי לשבור את אחד מצדדי התיבה, אבל המהנדס עצר את ידו.
"פנקרוף," אמר, "אתה יכול להתאפק רק שעה אחת?"
"אבל קפטן, רק תחשוב! אולי יש שם כל מה שאנחנו צריכים!"
"אנחנו נגלה את זה, פנקרוף," ענה המהנדס, "אבל תסמוך עליי ואל תשבור את התיבה. היא עוד יכולה להיות שימושית לנו. צריך להעביר אותה לבית הגרניט, ושם נוכל לפתוח אותה בקלות ובלי להרוס אותה. היא מוכנה היטב למסע בים, ואם הצליחה לצוף עד כאן, היא תוכל לצוף גם עד שפך הנהר."
"אתה צודק, קפטן, ואני טעיתי כרגיל," השיב המלח.
עצתו של המהנדס הייתה טובה. כנראה שהסירה לא הייתה יכולה להכיל את כל הדברים שאולי היו בתוך התיבה, שבטח הייתה כבדה מאוד, כי נדרשו שתי חביות ריקות כדי להחזיק אותה צפה. לכן היה עדיף בהרבה לגרור אותה אל החוף שמתחת לבית הגרניט.
אבל מאיפה הגיעה התיבה הזאת? זאת הייתה השאלה החשובה. סיירוס הרדינג וחבריו הביטו סביבם ובדקו את החוף לאורך מאות מטרים. הם לא מצאו שום חפץ נוסף או שברי ספינה. הרברט ונב טיפסו על סלע גבוה כדי לסקור את הים, אבל שום דבר לא נראה באופק — לא ספינה שבורה ולא אונייה עם מפרשים.
ובכל זאת, לא היה ספק שאכן הייתה כאן ספינה טרופה. אולי הדבר קשור לכדור שנמצא קודם? אולי אנשים זרים הגיעו לחלק אחר של האי? ואולי הם עדיין שם? אבל המחשבה הראשונה שעלתה אצל המתיישבים הייתה שהזרים האלה אינם שודדי ים מלאיים, מפני שהתיבה נראתה בבירור כתיבה אמריקאית או אירופית.
כל החבורה חזרה אל התיבה הגדולה מאוד. היא הייתה עשויה עץ אלון, סגורה היטב ומכוסה בעור עבה שחובר במסמרי נחושת. שתי החביות הגדולות, שהיו אטומות לגמרי אך נשמעו ריקות כשדפקו עליהן, היו קשורות לצדדים בחבלים חזקים, בקשרים שפנקרוף הכריז מיד שרק מלחים יודעים לעשות. התיבה נשמרה במצב מצוין, כנראה מפני שנשטפה אל חוף חולי ולא אל סלעים. אחרי שבדקו אותה היטב, הם היו בטוחים שלא שהתה זמן רב במים ושהגיעה לחוף רק לאחרונה. נראה שלא חדרו מים פנימה, ולכן ודאי שכל הדברים שבתוכה נשמרו בשלמותם.
היה ברור שהתיבה הזאת הושלכה מאונייה שניזוקה בים ונסחפה לעבר האי, ושהנוסעים, בתקווה שתגיע אל החוף ושיוכלו למצוא אותה אחר כך, דאגו להצמיד לה את החביות כדי שתצוף.
"נגרור את התיבה לבית הגרניט," אמר המהנדס, "ושם נעשה רשימה של כל מה שיש בה. אחר כך, אם נמצא ניצולים מן הספינה, נוכל להחזיר אותה לבעלים שלה. ואם לא נמצא אף אחד—"
"נשאיר אותה לעצמנו!" קרא פנקרוף. "אבל מה כבר יכול להיות בפנים?"
הים כבר התחיל להגיע אל התיבה, והגאות הגבוהה הייתה אמורה להרים אותה. אחד החבלים שקשרו את החביות שוחרר חלקית ושימש כדי לחבר את התיבה אל הסירה. פנקרוף ונב חפרו בחול בעזרת המשוטים כדי לשחרר אותה, ועד מהרה החלה הסירה לגרור את התיבה סביב הנקודה, שקיבלה את השם "נקודת הסחף".
התיבה הייתה כבדה, והחביות בקושי הצליחו להחזיק אותה מעל המים. המלח פחד בכל רגע שהחבלים ישתחררו והיא תשקע לקרקעית הים. אבל למרבה המזל זה לא קרה, ושעה וחצי לאחר שיצאו לדרך — זמן שנדרש כדי לעבור כחמישה קילומטרים — נגעה הסירה בחוף שמתחת לבית הגרניט.
הם משכו את הסירה ואת התיבה אל החול, וכיוון שהגאות כבר ירדה, שתיהן נשארו יבשות על החוף. נב רץ הביתה והביא כלים כדי לפתוח את התיבה בלי להזיק לה יותר מדי, והם התחילו לבדוק את תכולתה. פנקרוף אפילו לא ניסה להסתיר עד כמה הוא מתרגש.
המלח התחיל בהסרת שתי החביות, שכמובן עוד יכלו להיות שימושיות. אחר כך הם פרצו את המנעולים בעזרת אזמל ופטיש, והשליכו לאחור את המכסה. בתוך התיבה היה ציפוי נוסף מאבץ, שנועד לשמור על הדברים שבתוכה מפני רטיבות.
"אה!" קרא נב. "אולי יש שם ריבה!"
"אני מקווה שלא," ענה הכתב.
"אם רק היה—" מלמל המלח בשקט.
"מה?" שאל נב ששמע אותו.
"שום דבר!"
הם קרעו את כיסוי האבץ, ולאט־לאט התחילו להוציא מן התיבה חפצים רבים ושונים שהתפזרו על החול. בכל פעם שנמצא חפץ חדש, פנקרוף קרא "הידד!", הרברט מחא כפיים, ונב רקד משמחה. היו שם ספרים שגרמו להרברט כמעט להשתגע מרוב אושר, וכלי בישול שנב כמעט נישק!
בקיצור, למתיישבים הייתה סיבה טובה להיות מרוצים מאוד, מפני שהתיבה הכילה כלים, נשק, מכשירים, בגדים וספרים. זאת הייתה הרשימה המדויקת שרשם גדעון ספילט במחברתו:
כלים: שלושה סכינים בעלי כמה להבים, שני גרזני יערנים, שני גרזני נגרים, שלושה מקצועות, שני קרדומים, מעדר אחד, שישה אזמלים, שני שופינים, שלושה פטישים, שלושה מקדחים קטנים, שני מקדחים גדולים, עשרה שקי מסמרים וברגים, שלושה מסורים בגדלים שונים ושתי קופסאות מחטים.
נשק: שני רובי צור, שני רובים עם פיקות, שני קרבינים נטענים מאחור, חמש חרבות קצרות, ארבע סייפים, שני חביות אבק שריפה שכל אחת מהן הכילה אחד עשר קילוגרם, ושתים־עשרה קופסאות פיקות.
מכשירים: סקסטנט אחד, משקפת כפולה, טלסקופ, קופסת כלי מדידה מתמטיים, מצפן ימי, מדחום פרנהייט, ברומטר ומצלמה עם עדשות, לוחות וחומרים לצילום.
בגדים: שתי תריסרי חולצות מחומר מוזר שדמה לצמר אבל היה ממקור צמחי, ושלוש תריסרי זוגות גרביים מאותו חומר.
כלי בית: סיר ברזל אחד, שישה סירי נחושת, שלוש צלחות ברזל, עשר צלחות מתכת, שני קומקומים, כירה ניידת ושישה סכיני שולחן.
ספרים: תנ״ך אחד, אטלס אחד, מילון לשפות פולינזיות, מילון מדעי טבע בשישה כרכים, שלוש חבילות נייר לבן ושתי מחברות ריקות.
"צריך להודות," אמר הכתב לאחר שסיימו את הרשימה, "שבעל התיבה הזאת היה אדם מעשי מאוד! כלים, נשק, מכשירים, בגדים, כלי בית, ספרים — לא חסר כאן כלום! ממש כאילו הוא ציפה להיקלע לספינה טרופה והתכונן לכך מראש."
"לא חסר כלום באמת," מלמל סיירוס הרדינג במחשבה.
"ובטוח," הוסיף הרברט, "שהספינה שנשאה את התיבה הזאת לא הייתה שייכת לשודדי ים מלאיים!"
"אלא אם כן," אמר פנקרוף, "הבעלים של התיבה היה שבוי אצל שודדי ים—"
"זה לא סביר," ענה הכתב. "יותר הגיוני שספינה אמריקאית או אירופית נסחפה לאזור הזה, והנוסעים שלה, שרצו להציל לפחות את הדברים החשובים ביותר, הכינו את התיבה והשליכו אותה לים."
"זו גם דעתך, קפטן?" שאל הרברט.
"כן, בני," ענה המהנדס. "זה בהחלט ייתכן. אולי ברגע שבו ציפו לספינה טרופה, הם אספו לתיבה הזאת את הדברים החשובים ביותר בתקווה למצוא אותה אחר כך על החוף—"
"כולל ציוד צילום!" קרא המלח בחוסר אמון.
"לגבי המצלמה הזאת," ענה הרדינג, "אני לא ממש מבין למה היא שימושית. בגדים נוספים או יותר תחמושת היו מועילים לנו הרבה יותר, וגם לכל ניצולים אחרים."
"אבל אולי יש איזה סימן או שם על הכלים, המכשירים או הספרים שיכול לספר לנו משהו?" שאל גדעון ספילט.
הם התחילו לבדוק בזהירות כל חפץ, במיוחד את הספרים, המכשירים והנשק. לא על הנשק ולא על המכשירים הופיע שם היצרן, בניגוד למנהג הרגיל. הכול היה חדש ובמצב מושלם, כאילו לא השתמשו בהם מעולם. גם הכלים וכלי הבית היו חדשים לגמרי, דבר שהראה שהחפצים לא נאספו במקרה ונזרקו לתיבה, אלא שנבחרו בקפידה רבה. גם קופסת המתכת הפנימית, ששמרה עליהם יבשים, הוכיחה שהכול הוכן מראש ובזהירות.
מילוני מדעי הטבע והשפות הפולינזיות היו באנגלית, אבל בלי שם מוציא לאור ובלי שנת הדפסה.
כך גם התנ״ך, שהיה מודפס באנגלית בפורמט גדול ויפה במיוחד, ונראה כאילו השתמשו בו פעמים רבות.
האטלס היה ספר מפואר מאוד, עם מפות של כל ארצות העולם וכמה מפות עולמיות לפי שיטת מרקטור. שמות המקומות היו בצרפתית, אבל גם עליו לא הופיעו תאריך או שם מוציא לאור.
לכן לא היה שום דבר שיכול היה לגלות למי השתייכה הספינה שעברה כנראה לאחרונה ליד החופים האלה.
אבל לא משנה מאין הגיעה התיבה — בשביל המתיישבים באי לינקולן היא הייתה אוצר אמיתי. עד עכשיו הם יצרו הכול בעצמם מחומרי הטבע שסביבם, ובעזרת השכל שלהם הצליחו להסתדר בלי קושי גדול. עכשיו זה כמעט נראה כאילו ההשגחה העליונה רצתה לגמול להם ושלחה להם את כל הדברים האלה מעשה ידי אדם. כולם הודו בליבם לשמיים.
ובכל זאת, אחד מהם לא היה מרוצה לגמרי: פנקרוף. נראה שהיה משהו שהתיבה לא הכילה, משהו שהוא החשיב לחשוב מאוד. ככל שהתקרבו לתחתית התיבה, קריאות ה"הידד!" שלו נשמעו פחות נלהבות, וכשהסתיימה הבדיקה, הוא מלמל:
"כל זה יפה מאוד, אבל רואים שאין שם שום דבר בשבילי!"
זה גרם לנב לשאול:
"מה עוד אתה רוצה, חבר פנקרוף?"
"חצי קילו טבק," ענה פנקרוף ברצינות, "ואז שום דבר לא היה חסר כדי להשלים את האושר שלי!"
אף אחד לא הצליח לעצור את הצחוק למשמע דבריו של המלח.
אבל בעקבות מציאת התיבה, היה עכשיו חשוב יותר מתמיד לחקור את האי כולו. לכן הם החליטו שלמחרת עם אור ראשון יֵצאו לדרך לאורך נהר המרסי כדי להגיע אל החוף המערבי. אם אכן היו ניצולים מספינה טרופה על האי, הם אולי נשארו בלי מזון ובלי ציוד, ולכן היה חשוב לעזור להם במהירות.
במשך היום העבירו את כל החפצים אל בית הגרניט, ושם סידרו אותם בצורה מסודרת באולם הגדול. אותו יום — העשרים ותשעה באוקטובר — היה יום ראשון, ולפני השינה שאל הרברט את המהנדס אם יסכים לקרוא להם משהו מן הבשורה.
"ברצון," ענה סיירוס הרדינג.
הוא לקח את הספר הקדוש ועמד לפתוח אותו, כשלפתע פנקרוף עצר אותו ואמר:
"קפטן, אני מאמין במזל. תפתח את הספר באקראי ותקרא את הפסוק הראשון שהעיניים שלך ייפלו עליו. נראה אם הוא מתאים למצב שלנו."
סיירוס הרדינג חייך למשמע הרעיון של המלח, אבל נענה לבקשתו ופתח את הספר בדיוק במקום שבו הדפים הופרדו בעזרת סימנייה.
מיד משך את עיניו צלב קטן שצויר בעיפרון ליד הפסוק השמיני בפרק השביעי של הבשורה על פי מתי. הוא קרא את הפסוק:
"כי כל המבקש מקבל, והמחפש מוצא."