למחרת, בשלושים באוקטובר, הכול היה מוכן למסע החקירה שתכננו, ושאירועי הימים האחרונים הפכו לחשוב כל כך. למעשה, המצב השתנה עד כדי כך שהמתיישבים באי לינקולן כבר לא היו זקוקים לעזרה לעצמם, אלא אפילו יכלו לעזור לאחרים.
לכן הוחלט שהם יעלו בנהר המרסי כל עוד אפשר לשוט בו. כך יוכלו לעבור חלק גדול מן הדרך בלי להתעייף, וגם להעביר את האוכל והנשק לנקודה מתקדמת במערב האי.
הם היו צריכים לחשוב לא רק על הדברים שייקחו איתם, אלא גם על מה שאולי יצטרכו להחזיר לבית הגרניט. אם באמת הייתה ספינה טרופה ליד החוף, כפי שחשבו, ייתכן שהים פלט לחוף חפצים רבים, והם היו רשאים לקחת אותם לעצמם. במקרה כזה, העגלה הייתה מועילה יותר מן הסירה הקלה, אבל היא הייתה כבדה ומסורבלת וקשה לגרירה. לכן פנקרוף הצטער שהתיבה לא הכילה, נוסף על "חצי קילו הטבק שלו", גם זוג סוסים חזקים מניו ג'רזי, שהיו מועילים מאוד למושבה!
האוכל שנב כבר ארז כלל מלאי בשר וכמה גלונים של בירה — מספיק כדי להחזיק אותם שלושה ימים, הזמן שסיירוס הרדינג קבע למסע. הם קיוו גם למצוא מזון בדרך, ונב דאג לא לשכוח את הכירה הניידת.
הכלים היחידים שלקחו היו שני גרזני היערנים, שבעזרתם יוכלו לפלס דרך ביערות העבים, וגם את מכשירי המדידה, הטלסקופ והמצפן הקטן.
מבין כלי הנשק בחרו בשני רובי הצור, שהיו כנראה שימושיים יותר מן הרובים שפעלו בעזרת פיקות, מפני שרובי הצור נזקקו רק לאבני צור שאפשר היה להחליף בקלות, בעוד שהרובים האחרים השתמשו בפיקות נפץ, והמלאי שלהן היה מוגבל מאוד. בכל זאת, הם לקחו גם אחד מן הקרבינים וכמה כדורים. לגבי אבק השריפה, שממנו היו כחמישים פאונד בחבית, הם לקחו רק מעט, כי המהנדס קיווה שיוכל להכין חומר נפץ אחר שיאפשר להם לחסוך באבק השריפה. אל כלי הירייה הוסיפו גם את חמש החרבות הקצרות, שהיו נתונות בנרתיקי עור, וכך, מצוידים היטב, יכלו המתיישבים להעז ולהיכנס אל תוך היער הגדול בתקווה טובה להצלחה.
אין צורך לומר שפנקרוף, הרברט ונב היו מאושרים מאוד מן הנשק החדש שלהם, אף שסיירוס הרדינג גרם להם להבטיח שלא יירו אפילו ירייה אחת אלא אם כן יהיה בכך צורך אמיתי.
בשש בבוקר עזבה הסירה את החוף. כולם עלו עליה, כולל טופ, והם הפליגו לעבר שפך נהר המרסי.
הגאות התחילה לעלות כחצי שעה קודם לכן. לכן במשך כמה שעות היה זרם שעזר להם להתקדם, והיה כדאי לנצל אותו, מפני שבהמשך השפל יקשה על העלייה בנהר. הגאות כבר הייתה חזקה, כי בעוד שלושה ימים הירח יהיה מלא. היה מספיק להשאיר את הסירה במרכז הזרם, ושם היא נסחפה במהירות בין הגדות הגבוהות בלי צורך לעזור לה בעזרת המשוטים. בתוך כמה דקות הגיעו החוקרים אל הפנייה החדה של נהר המרסי, בדיוק למקום שבו פנקרוף בנה את רפסודת העץ הראשונה שלו שבעה חודשים קודם לכן.
אחרי הפנייה הזאת הנהר התרחב וזרם מתחת לצל של עצי אשוח ירוקי־עד גדולים.
מראה הגדות היה נפלא. סיירוס הרדינג וחבריו לא יכלו שלא להתפעל מן היופי שהטבע יוצר בקלות כזאת בעזרת מים ועצים. ככל שהתקדמו, היער נעשה פחות צפוף. על הגדה הימנית צמחו עצי בוקיצה מפוארים, עץ יקר מאוד לבנייה, שמחזיק היטב במים. אחר כך הופיעו קבוצות נוספות מאותה משפחה, וביניהן עץ אחד שפירותיו מפיקים שמן מועיל מאוד. בהמשך הרברט הבחין בשיח מטפס שכאשר משרים אותו במים מתקבלים ממנו חבלים טובים מאוד, וגם בשניים או שלושה עצי אבוני שחורים ויפים עם פסים מוזרים על הגזע.
מדי פעם, במקומות שבהם היה קל לרדת לחוף, עצרו את הסירה. אז גדעון ספילט, הרברט ופנקרוף קפצו אל היבשה עם הרובים בידיהם וטופ לפניהם. הם לא ציפו לציד דווקא, אבל ייתכן שימצאו צמח שימושי כלשהו. הרברט הצעיר שמח מאוד לגלות סוג של תרד בר וגם כמה צמחים ממשפחת הכרוב, שאפשר יהיה לגדל אחר כך ליד ביתם. הם מצאו גם גרגר נחלים, חזרת, לפת, ולבסוף גבעולים קטנים ושעירים שהגיעו לגובה של כמטר בלבד ועליהם גרעינים חומים.
"אתה יודע מה זה הצמח הזה?" שאל הרברט את המלח.
"טבק!" קרא פנקרוף, שככל הנראה ראה את הצמח האהוב עליו רק בתוך המקטרת שלו.
"לא, פנקרוף," ענה הרברט. "זה לא טבק. זאת חרדל."
"שיילך החרדל לעזאזל!" השיב המלח. "אבל אם במקרה תמצא צמח טבק אמיתי, ילד שלי, אל תזלזל בו!"
"עוד נמצא אחד יום אחד," אמר גדעון ספילט.
"נו!" קרא פנקרוף. "כשיגיע היום הזה, אני כבר לא יודע מה עוד יחסר באי שלנו!"
את כל הצמחים האלה עקרו בזהירות והביאו אל הסירה, שבה ישב סיירוס הרדינג שקוע במחשבות.
כך ירדו שוב ושוב ספילט, הרברט ופנקרוף מן הסירה, פעם על הגדה הימנית ופעם על השמאלית של נהר המרסי.
הגדה השמאלית הייתה פחות תלולה, אבל הימנית הייתה מיוערת יותר. המהנדס בדק במצפן שלו וראה שכיוון הנהר מן הפנייה הראשונה היה דרום־מערב לצפון־מזרח, כמעט בקו ישר לאורך כחמישה קילומטרים. אבל הוא חשב שבהמשך הנהר משנה כיוון וממשיך צפונה־מערבה, לעבר המדרונות של הר פרנקלין, ששם נבע.
באחת הירידות לחוף הצליח גדעון ספילט לתפוס שני זוגות של עופות חיים ממשפחת התרנגוליים. היו להם מקור ארוך ודק, צוואר מוארך, כנפיים קצרות וכמעט בלי זנב. הרברט זיהה אותם נכון וקרא להם טינמו, והם החליטו שיהיו הדיירים הראשונים בלול התרנגולות העתידי שלהם.
אבל עד אז הרובים עדיין לא ירו אפילו פעם אחת, והירייה הראשונה שהרעידה את היער של המערב הרחוק נורתה בעקבות הופעתה של ציפור יפהפייה שדמתה לשלדג.
"אני מזהה אותה!" קרא פנקרוף, ונראה היה שהרובה שלו ירה מעצמו.
"מה אתה מזהה?" שאל הכתב.
"את הציפור שברחה לנו במסע הראשון, ושבגללה קראנו לחלק הזה של היער בשם שלו!"
"ז'קמר!" קרא הרברט.
ואכן זה היה ז'קמר, שכנפיו נצצו בברק מתכתי. ירייה אחת הפילה אותו לקרקע, וטופ הביא אותו אל הסירה. באותו זמן הפילו גם חצי תריסר תוכים קטנים. הם היו בגודל של יונה, עם נוצות ירוקות, חלקי כנפיים אדומים וציצית לבנה. את הכבוד לירייה הזאת קיבל הרברט, והוא היה גאה בכך מאוד. התוכים היו טעימים יותר מן הז'קמר, שבשרו היה קשה למדי, אבל היה קשה לשכנע את פנקרוף שהוא לא צד את מלך הציפורים לאכילה.
השעה הייתה עשר בבוקר כאשר הסירה הגיעה אל פנייה שנייה של נהר המרסי, כמעט שמונה קילומטרים מן השפך. שם עצרו לארוחת בוקר בצל עצים נהדרים. רוחב הנהר היה עדיין כעשרים מטרים, ועומקו כשני מטרים. המהנדס שם לב שהוא גדל בזכות פלגים קטנים שנשפכו אליו, אבל הם לא היו מתאימים לשיט.
באשר ליער — יער הז'קמר וגם יערות המערב הרחוק — הוא נמשך עד כמה שהעין יכלה לראות. בשום מקום, לא בעומק היער ולא לאורך גדות הנהר, לא נמצאו סימנים לנוכחות אדם. החוקרים לא גילו אפילו עקבה חשודה אחת. היה ברור שמעולם לא נגעה כאן גרזן של חוטב עצים, ושסכינו של חלוץ מעולם לא חתכה את הצמחים המטפסים בין הגזעים בתוך הסבך והעשב הגבוה. אם ניצולים מספינה טרופה הגיעו אל האי, הם עדיין לא עזבו את החוף, ולא בתוך היער צריך היה לחפש אותם.
לכן המהנדס גילה חוסר סבלנות מסוים להגיע אל החוף המערבי של אי לינקולן, שלפי הערכתו היה עדיין במרחק של כשמונה קילומטרים.
המסע נמשך, וכיוון שנהר המרסי לא זרם לכיוון החוף אלא יותר לכיוון הר פרנקלין, הוחלט להשתמש בסירה כל עוד עומק המים יספיק כדי שתצוף. כך יחסכו עייפות וזמן, מפני שאחרת היו צריכים לפלס דרך ביער הצפוף בעזרת הגרזנים. אבל עד מהרה הפסיק זרם הגאות לעזור להם — אולי מפני שהשפל התחיל, או מפני שכבר היו רחוקים מדי מן השפך. לכן נאלצו להשתמש במשוטים. הרברט ונב לקחו כל אחד משוט, ופנקרוף השתמש במשוט ההיגוי.
היער נעשה פחות צפוף. העצים התרחקו זה מזה ולעיתים עמדו בודדים, אבל ככל שהיו מרוחקים יותר כך נראו מרשימים יותר, מפני שהאוויר הצלול זרם סביבם בחופשיות.
כמה עצים נפלאים צמחו באזור הזה!
"אקליפטוסים!" קרא הרברט.
ואכן, אלה היו האקליפטוסים הענקיים — עצים עצומים מאזורי העולם החמים, קרובי משפחה של האקליפטוסים באוסטרליה ובניו זילנד, שנמצאות באותו קו רוחב כמו אי לינקולן. חלקם התנשאו לגובה של שישים מטרים. היקף הגזע בבסיס הגיע לשישה מטרים, והקליפה שלהם הייתה מלאה חריצים ובהם שרף אדום וריחני. שום דבר לא היה מוזר ומרשים יותר מן העצים הענקיים האלה, שעליהם צמחו בצורה אנכית ולא אופקית, כך שהשמש יכלה לחדור בקלות בין הענפים.
האדמה שמתחת לאקליפטוסים הייתה מכוסה עשב, ומתוך השיחים פרחו להקות של ציפורים קטנות שנצצו בשמש כמו אבני אודם מעופפות.
"אלה באמת עצים!" קרא נב. "אבל הם בכלל מועילים במשהו?"
"פח!" ענה פנקרוף. "יש ענקים בין הצמחים בדיוק כמו בין בני האדם, והם לא מועילים לשום דבר חוץ מלהראות את עצמם בירידים!"
"אני חושב שאתה טועה, פנקרוף," אמר גדעון ספילט. "העץ של האקליפטוס דווקא שימושי מאוד לבניית רהיטים."
"ואני יכול להוסיף," אמר הרברט, "שהאקליפטוס שייך למשפחה שיש בה הרבה עצים מועילים: עץ הגויאבה שממנו עושים ריבת גויאבה, עץ הציפורן שמפיק תבלין, עץ הרימון שמניב רימונים, עצים שמפיקים משקאות, עצים שהקליפה שלהם משמשת לקינמון, עצים שמפיקים פלפל ג'מייקני, ועוד הרבה עצים שנקראים באוסטרליה עצי גומי או עצי ברזל. במשפחה הזאת יש ארבעים ושישה סוגים ואלף ושלוש מאות מינים!"
הנער המשיך בהתלהבות בהרצאה הקטנה שלו על צמחים. סיירוס הרדינג הקשיב בחיוך, ופנקרוף הביט בו בגאווה שאי אפשר לתאר.
"יפה מאוד, הרברט," אמר פנקרוף, "אבל אני בטוח שכל העצים המועילים שסיפרת עליהם אינם ענקים כאלה!"
"זה נכון, פנקרוף."
"וזה מוכיח מה שאמרתי," החזיר המלח, "שהענקים האלה לא מועילים לכלום!"
"גם בזה אתה טועה," אמר המהנדס. "האקליפטוסים הענקיים שמגנים עלינו מועילים מאוד."
"ולמה?"
"כי הם שומרים על הבריאות של המקומות שבהם הם גדלים. אתה יודע איך קוראים להם באוסטרליה ובניו זילנד?"
"לא, קפטן."
"קוראים להם 'עצֵי הקדחת'."
"כי הם גורמים לקדחת?"
"לא — כי הם מונעים אותה!"
"יופי. את זה אני חייב לרשום," אמר הכתב.
"תכתוב, ידידי ספילט," ענה המהנדס, "מפני שנראה שהאקליפטוס מסוגל לנטרל אוויר רע ומחלות. במקומות מסוימים באירופה ובצפון אפריקה, שהיו מאוד לא בריאים, שתלו אקליפטוסים, והבריאות של האנשים השתפרה בהדרגה. קדחות כבר לא מופיעות באזורים שמלאים ביערות כאלה. זה כבר ידוע בוודאות, וזו מתנה טובה מאוד בשבילנו, המתיישבים של אי לינקולן."
"אה, איזה אי! איזה אי נפלא!" קרא פנקרוף. "אני אומר לכם שלא חסר בו כלום — חוץ מ—"
"זה עוד יגיע, פנקרוף, עוד נמצא את זה," ענה המהנדס. "אבל עכשיו צריך להמשיך במסע ולשוט כל עוד הנהר מאפשר לסירה להתקדם."
לכן המשיכו עוד כמה קילומטרים בתוך אזור מלא אקליפטוסים, שכיסו את החלק הזה של האי. העצים נמשכו עד קצה הראייה משני צדי נהר המרסי, שהתפתל בין גדות ירוקות וגבוהות. קרקעית הנהר הייתה מלאה עשבים ארוכים וסלעים חדים שהקשו מאוד על השיט. המשוטים כבר כמעט לא הועילו, ופנקרוף נאלץ לדחוף את הסירה במוט ארוך. גם המים נעשו רדודים יותר ויותר, והיה ברור שהסירה תיאלץ לעצור בקרוב.
השמש כבר התחילה לשקוע, והעצים הטילו צללים ארוכים על הקרקע. סיירוס הרדינג הבין שלא יצליחו להגיע אל החוף המערבי ביום אחד, ולכן החליט להקים מחנה במקום שבו לא יוכלו להמשיך לשוט בגלל המחסור במים. הוא חישב שהם עדיין במרחק של כשמונה או עשרה קילומטרים מן החוף, וזה היה רחוק מדי כדי ללכת בלילה בתוך יער לא מוכר.
הם המשיכו לדחוף את הסירה בתוך היער, שנעשה שוב צפוף יותר, וגם נראה מלא יותר בבעלי חיים. פנקרוף חשב שראה להקות של קופים קופצים בין העצים. לפעמים שניים או שלושה מהם אפילו עצרו במרחק קטן מן הסירה והביטו במתיישבים בלי לפחד, כאילו זו הפעם הראשונה שהם רואים בני אדם ועדיין לא למדו לחשוש מהם.
היה קל מאוד להפיל אחד מהם בירייה, ופנקרוף מאוד רצה לירות, אבל הרדינג התנגד להרג מיותר כזה. זאת הייתה החלטה חכמה, מפני שהקופים — או אולי קופי אדם — נראו חזקים וזריזים מאוד, ולא היה כדאי לעורר אותם לתקיפה. ייתכן שהם כלל לא ידעו מה כוחם של הרובים. נכון שפנקרוף הסתכל עליהם בעיקר כעל אוכל אפשרי, כי קופים שניזונים מצמחים נחשבים לציד טעים, אבל כיוון שהיה להם מספיק מזון, חבל היה לבזבז תחמושת.
בסביבות ארבע אחר הצהריים נעשה השיט בנהר המרסי קשה מאוד, מפני שהנהר היה מלא בצמחי מים וסלעים. הגדות נעשו גבוהות יותר ויותר, והם כבר התקרבו למורדות של הר פרנקלין. מקור הנהר לא יכול היה להיות רחוק, מפני שהוא ניזון מן המים שירדו במדרונות הדרומיים של ההר.
"בעוד רבע שעה," אמר המלח, "נצטרך לעצור, קפטן."
"טוב מאוד," ענה הרדינג. "נעצור ונקים כאן מחנה ללילה."
"באיזה מרחק אנחנו מבית הגרניט?" שאל הרברט.
"כאחד עשר קילומטרים," ענה המהנדס, "אם מחשיבים גם את כל הפיתולים של הנהר, שלקחו אותנו צפונה־מערבה."
"להמשיך?" שאל הכתב.
"כן, כל עוד אפשר," ענה סיירוס הרדינג. "מחר עם אור ראשון נעזוב את הסירה, ואני מקווה שבתוך שעתיים נגיע אל החוף. אחר כך יהיה לנו יום שלם לחקור אותו."
"קדימה!" קרא פנקרוף.
אבל כעבור זמן קצר התחככה הסירה בקרקעית האבנים של הנהר, שרוחבו היה עכשיו רק שישה מטרים בערך. העצים התחברו מעליהם כמו מנהרה ירוקה ויצרו חושך למחצה. הם גם שמעו קול של מפל מים, שהראה שמעט במעלה הנהר יש מחסום טבעי.
כעבור רגע, אחרי פנייה חדה של הנהר, הופיע מפל קטן בין העצים. הסירה שוב נתקעה בקרקעית, ותוך כמה דקות קשרו אותה אל גזע עץ ליד הגדה הימנית.
השעה הייתה כמעט חמש. קרני השמש האחרונות חדרו דרך העלים העבים ונצצו על המפל הקטן, כך שהרסס זהר בכל צבעי הקשת. מעבר לכך נעלם נהר המרסי בתוך הסבך, שם נבע ממקור נסתר. הפלגים שנשפכו אליו בהמשך הפכו אותו לנהר של ממש, אבל כאן הוא היה רק פלג מים צלול ורדוד.
הם החליטו להקים כאן מחנה, מפני שהמקום היה יפה מאוד. המתיישבים ירדו מן הסירה, ועד מהרה הדליקו אש מתחת לקבוצת עצים, שבין ענפיהם יכלו סיירוס הרדינג וחבריו למצוא מחסה אם יהיה צורך בכך בלילה.
ארוחת הערב נאכלה במהירות, כי כולם היו רעבים מאוד, ואז נשאר רק לחשוב על שינה. אבל כיוון שבמשך הערב נשמעו שאגות חשודות למדי, הם דאגו להוסיף הרבה עצים לאש כדי שלהבותיה המפצפצות יגנו על הישנים. נב ופנקרוף גם שמרו בתורנות ולא חסכו בעצי הסקה. נדמה היה להם שהם רואים צללים כהים של חיות בר מסתובבות סביב המחנה בין השיחים, אבל הלילה עבר בלי שום אירוע מיוחד.
למחרת, בשלושים ואחד באוקטובר, בחמש בבוקר, כולם כבר היו ערים ומוכנים לצאת לדרך.