השעה הייתה שש בבוקר כאשר המתיישבים, אחרי ארוחת בוקר מהירה, יצאו לדרך כדי להגיע בדרך הקצרה ביותר אל החוף המערבי של האי. וכמה זמן זה ייקח? סיירוס הרדינג אמר שעתיים, אבל כמובן שהכול היה תלוי במכשולים שיפגשו בדרך. מכיוון שהיה סביר שיצטרכו לפלס דרך בתוך עשב גבוה, שיחים וצמחים מטפסים, הם צעדו עם גרזנים בידיהם והרובים מוכנים לירי, אחרי שלמדו לקח מן השאגות של חיות הבר שנשמעו בלילה.
אפשר היה לקבוע בדיוק את מיקום המחנה לפי הר פרנקלין, והיות שהר הגעש התנשא בצפון במרחק של פחות מחמישה קילומטרים, היה עליהם פשוט ללכת ישר לכיוון דרום־מערב כדי להגיע אל החוף המערבי. הם יצאו לדרך לאחר שקשרו היטב את הסירה. פנקרוף ונב נשאו מספיק מזון בשביל כל החבורה לפחות ליומיים. כך לא יהיה צורך לצוד. המהנדס ביקש מחבריו להימנע מירי, כדי שלא יגלו את נוכחותם למישהו שעלול להימצא ליד החוף. המכות הראשונות של הגרזן ניתנו בתוך סבך של עצי אלת המסטיק, מעט מעל המפל, ועם המצפן בידו הוביל סיירוס הרדינג את הדרך.
היער באזור הזה היה מורכב בעיקר מעצים שכבר פגשו ליד האגם ובגבעות התצפית. היו שם ארזי דיאודר, עצי דאגלס, קזוארינות, עצי גומי, אקליפטוסים, היביסקוסים, ארזים ועצים נוספים, בדרך כלל לא גבוהים במיוחד, מפני שהצפיפות שלהם מנעה מהם לגדול מאוד.
מאז שיצאו לדרך ירדו המתיישבים במורדות שהרכיבו את רכס ההרים של האי אל אדמה יבשה, אבל הצמחייה העשירה הראתה שבכל זאת האזור מקבל מים — אולי מביצה תת־קרקעית או מפלג נסתר. עם זאת, סיירוס הרדינג לא זכר שראה בזמן המסע שלו אל לוע הר הגעש שום נהר נוסף מלבד הנהר האדום והמרסי.
במהלך החלק הראשון של המסע הם ראו להקות רבות של קופים, שהביטו בבני האדם בהפתעה גדולה, כאילו מעולם לא ראו יצורים כאלה. גדעון ספילט שאל בצחוק אם הקופים העליזים והזריזים האלה לא חושבים עליו ועל חבריו כעל אחים רחוקים ומגושמים.
ואכן, האנשים שהתקדמו לאט, נתקעו בכל צעד בשיחים, הסתבכו בצמחים מטפסים ונעצרו על ידי גזעי עצים, לא נראו מוצלחים במיוחד ליד הקופים הגמישים, שקפצו מענף לענף בלי שום קושי. הקופים היו רבים מאוד, אבל למרבה המזל לא הראו שום סימן לתוקפנות.
הם גם ראו כמה חזירי בר קטנים, אגוטי, קנגורו ומכרסמים אחרים, וגם שניים או שלושה קואלות, שפנקרוף מאוד רצה לירות בהם.
"אבל," אמר, "תמשיכו לקפוץ ולשחק עכשיו; בדרך חזרה עוד תהיה לנו שיחה קטנה איתכם!"
בשעה תשע וחצי הדרך נחסמה פתאום על ידי נהרון לא מוכר, שרוחבו היה כעשרה מטרים, והמים שבו זרמו במהירות בין סלעים רבים ויצרו קצף לבן. המים היו עמוקים וצלולים, אבל אי אפשר היה לשוט בו כלל.
"אנחנו תקועים!" קרא נב.
"לא," ענה הרברט, "זה רק פלג מים, ואפשר לשחות לצד השני."
"ומה זה יעזור לנו?" השיב הרדינג. "הפלג הזה זורם אל הים. נישאר בצד הזה ונלך לאורך הגדה, ואני אתפלא מאוד אם היא לא תוביל אותנו במהירות אל החוף. קדימה!"
"רגע אחד," אמר הכתב. "איך נקרא לפלג הזה, חברים? אי אפשר להשאיר את הגיאוגרפיה שלנו לא שלמה."
"נכון!" אמר פנקרוף.
"תבחר שם, בני," אמר המהנדס להרברט.
"אולי עדיף לחכות עד שנראה איפה הוא נשפך לים?" ענה הרברט.
"טוב מאוד," אמר סיירוס הרדינג. "נלך לאורכו כמה שיותר מהר בלי לעצור."
"רק עוד רגע אחד!" אמר פנקרוף.
"מה עכשיו?" שאל הכתב.
"אמנם אסור לצוד, אבל מותר לדוג, נכון?" שאל המלח.
"אין לנו זמן לבזבז," ענה המהנדס.
"אה! רק חמש דקות!" קרא פנקרוף. "אני מבקש אותן לטובת ארוחת הבוקר שלנו!"
פנקרוף נשכב על שפת המים, הכניס את ידו אל הנהר, ותוך רגע שלף מבין האבנים כמה עשרות סרטנים יפים.
"זה יהיה טעים!" קרא נב ורץ לעזור לו.
"כמו שאמרתי, יש באי הזה הכול חוץ מטבק!" מלמל פנקרוף באנחה.
הדיג אפילו לא נמשך חמש דקות, כי הסרטנים שרצו בכל מקום בתוך המים. הם מילאו שק בסרטנים בעלי שריון כחול כהה, ואז המשיכו בדרכם.
ההליכה לאורך הנהר הייתה קלה ומהירה יותר מאשר בתוך היער. מדי פעם מצאו עקבות של חיות גדולות שבאו לשתות מן המים, אבל לא ראו אף אחת מהן בפועל. ברור היה שגם כאן לא נמצא אותו חזיר בר שנפגע מן הכדור שעלה לפנקרוף בשן הטוחנת שלו.
בינתיים, בגלל הזרם המהיר, התחיל הרדינג לחשוב שהם רחוקים הרבה יותר מן החוף המערבי מכפי שהעריכו בתחילה. בשעה הזאת הגאות הייתה אמורה כבר לדחוף לאחור את זרם הנהר, אילו הים היה במרחק של כמה קילומטרים בלבד. אבל זה לא קרה, והמים המשיכו לזרום בכיוון הטבעי שלהם. הדבר הפתיע מאוד את המהנדס, והוא בדק שוב ושוב את המצפן כדי לוודא שאחד הפיתולים לא מחזיר אותם אל יער המערב הרחוק.
עם הזמן הנהר התרחב מעט והמים נעשו רגועים יותר. העצים על הגדה הימנית היו צפופים כמו אלה שעל השמאלית, ואי אפשר היה לראות דבר מעבר להם. אבל ברור היה שהאזור לא מיושב, מפני שטופ לא נבח כלל, והכלב החכם לא היה מפספס סימן לנוכחות של אדם זר.
בשעה עשר וחצי, להפתעתו הגדולה של סיירוס הרדינג, הרברט, שהלך מעט לפניהם, עצר פתאום וקרא:
"הים!"
כעבור דקות אחדות בלבד נפרש כל החוף המערבי של האי לעיני המתיישבים.
אבל איזה הבדל היה בינו לבין החוף המזרחי שאליו הגיעו לראשונה במקרה! לא היו שם מצוקי גרניט, לא סלעים גדולים ואפילו לא חוף חולי. היער הגיע ממש עד קו המים, והעצים הגבוהים שהתכופפו מעל הים הוכו על ידי הגלים. זה לא היה חוף רגיל, עם חול רחב או סלעים ענקיים, אלא גבול ירוק ויפהפה של עצים מרהיבים. הקרקע הייתה מעט גבוהה מעל פני הים, ועל האדמה הפורייה הזאת, שנשענה על בסיס גרניט, נראו עצי היער כאילו נשתלו שם בכוח עצום.
המתיישבים עמדו ליד מפרץ קטן ולא חשוב, שבקושי היה יכול להכיל שתיים או שלוש סירות דיג. הוא שימש כשפך לפלג החדש. הדבר המוזר היה שמימיו לא זרמו אל הים במדרון רגיל, אלא נפלו מגובה של יותר משנים־עשר מטרים, וכך הוסבר מדוע הגאות לא הורגשה במעלה הנהר. אפילו גאות חזקה באוקיינוס השקט לא הייתה יכולה להגיע לגובה כזה, וכנראה יעברו עוד מיליוני שנים עד שהמים ישחקו את הגרניט וייצרו מעבר נוח אל הים.
הם החליטו לקרוא לפלג הזה "נהר המפלים".
מעבר לו, לכיוון צפון, נמשך גבול היער לאורך כשלושה קילומטרים; אחר כך נעשו העצים דלילים יותר, ובהמשך הופיעו גבעות ציוריות שיצרו קו כמעט ישר מצפון לדרום. לעומת זאת, כל החוף שבין נהר המפלים לקצה הזוחל היה מכוסה יער צפוף ועצים נהדרים, חלקם ישרים וחלקם כפופים, עד שהגלים הארוכים של הים שטפו את שורשיהם. וזה היה בדיוק האזור שהיה צריך לחקור, מפני שחלק זה של החוף יכול היה לשמש מקלט לניצולים מספינה טרופה, בעוד שהחוף הפראי והשומם בצד השני של האי ודאי היה דוחה אותם.
מזג האוויר היה בהיר ונעים, ומגבעה קטנה שבה נב ופנקרוף הכינו את ארוחת הבוקר אפשר היה לראות למרחוק. ובכל זאת, לא נראה שום מפרש בים, ושום דבר לא נראה לאורך החוף עד קצה האופק. אבל המהנדס סירב להסיק מסקנות לפני שיחקור את כל החוף עד הקצה האחרון של חצי האי המתפתל.
הם סיימו במהירות את הארוחה, ובאחת עשרה וחצי נתן הקפטן את האות להמשיך. במקום ללכת על ראש מצוק או לאורך חוף חולי, נאלצו המתיישבים להישאר מתחת לעצים כדי להמשיך לאורך קו החוף.
המרחק בין נהר המפלים לקצה הזוחל היה כמעט עשרים קילומטרים. בשטח פתוח היו יכולים לעבור אותו בארבע שעות בלי למהר, אבל כאן נדרשו להם כמעט פי שניים זמן, מפני שבכל צעד היו צריכים לעקוף עצים, לכרות שיחים ולחתוך צמחים מטפסים.
ובכל זאת, שום דבר לא הראה שספינה נטרפה כאן לאחרונה. נכון שגדעון ספילט העיר שכל השרידים אולי נסחפו חזרה אל הים, ולכן אי אפשר היה לקבוע שלא הייתה כאן ספינה רק מפני שלא מצאו עקבות.
הטיעון של הכתב היה הגיוני מאוד, וחוץ מזה — סיפור הכדור שנמצא הוכיח שבוודאות נורתה ירייה באי לינקולן בתוך שלושת החודשים האחרונים.
השעה כבר הייתה חמש אחר הצהריים, ועדיין נשארו כמעט שלושה קילומטרים בין המתיישבים לקצה חצי האי המתפתל. היה ברור שאחרי שיגיעו לקצה הזוחל, לא יספיקו לחזור לפני החשכה אל המחנה שלהם ליד מקור נהר המרסי. לכן יהיה צורך להעביר את הלילה על לשון היבשה הזאת.
למזלם לא חסר להם אוכל, כי על החוף כמעט לא היו חיות, אבל היו שם אינספור ציפורים — ז'קמרים, תוכים, פסיונים, יונים ועוד מאות אחרות. לא היה עץ בלי קן, ולא היה קן שלא התמלא ברשרוש כנפיים.
בסביבות שבע בערב הגיעו החוקרים העייפים אל קצה הזוחל. כאן הסתיים יער החוף, והחוף חזר להיראות כמו חוף רגיל — סלעים, שוניות וחול. ייתכן שאפשר היה למצוא שם משהו, אבל החשכה ירדה, והם נאלצו לדחות את החיפוש ליום הבא.
פנקרוף והרברט מיהרו לחפש מקום מתאים ללינה. בין העצים האחרונים של יער המערב הרחוק מצא הרברט כמה קבוצות עבות של במבוק.
"מצוין," אמר. "זאת תגלית שימושית מאוד."
"שימושית?" שאל פנקרוף.
"בוודאי," ענה הרברט. "הקליפה של הבמבוק, כשחותכים אותה לרצועות דקות, משמשת להכנת סלים. אם מועכים אותה לעיסה, אפשר להכין ממנה נייר סיני. הגבעולים משמשים להכנת מקלות, צינורות להעברת מים וחומר בנייה חזק וקל שלא נפגע מחרקים. אם חותכים את הבמבוק ליד המפרקים שלו, אפשר להכין ממנו כוסות שימושיות מאוד, כמו שעושים בסין. אבל זה בטח לא מעניין אותך. מצד שני—"
"מצד שני מה?"
"אני יכול לספר לך שבהודו אוכלים במבוק כמו אספרגוס."
"אספרגוס בגובה עשרה מטרים!" קרא המלח. "וזה טעים?"
"טעים מאוד," ענה הרברט. "רק שלא אוכלים את הגבעולים הגבוהים, אלא את הנצרים הצעירים."
"מצוין, ילד שלי, מצוין!" אמר פנקרוף.
"ואני גם אוסיף," המשיך הרברט, "שהחלק הפנימי של הגבעולים הצעירים, כששומרים אותו בחומץ, יוצר חמוצים טעימים."
"עוד יותר טוב!"
"ולבסוף, הבמבוק מוציא נוזל מתוק שאפשר להכין ממנו משקה נעים מאוד."
"זה הכול?" שאל המלח.
"זה הכול."
"והוא במקרה לא מתאים לעישון?"
"לא, פנקרוף המסכן."
להרברט ולמלח לא לקח הרבה זמן למצוא מקום ללילה. הסלעים, שבוודאי הוכו בעוצמה על ידי גלי הים בזמן סערות מדרום־מערב, היו מלאים במערות קטנות שאפשר היה למצוא בהן מחסה מן הקור של הלילה. אבל בדיוק כשעמדו להיכנס לאחת המערות, עצרה אותם שאגה חזקה.
"אחורה!" קרא פנקרוף. "הרובים שלנו טעונים רק בכדורים קטנים, וחיות ששואגות ככה לא יתרגשו מהם יותר מאשר מגרגרי מלח!"
המלח תפס את הרברט בזרוע ומשך אותו מאחורי סלע בדיוק כאשר חיה מפוארת הופיעה בפתח המערה.
זה היה יגואר ענקי, כמעט בגודל של נמר אסייתי. אורכו היה כמטר וחצי בלי הזנב. פרוותו הצהובה הייתה מלאה כתמים שחורים מסודרים, וחזהו היה לבן. הרברט זיהה מיד את הטורף האכזרי, מסוכן ממש כמו פומה גדולה.
היגואר התקדם והביט סביבו בעיניים בוערות. שערותיו סמרו, כאילו כבר הריח בני אדם בעבר.
באותו רגע הופיע הכתב מאחורי סלע אחר. הרברט, שחשב שספילט לא ראה את היגואר, עמד לרוץ אליו, אבל גדעון ספילט סימן לו להישאר במקומו. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שבה פגש טיגריס או יגואר. הוא התקדם עד מרחק של שלושה מטרים מן החיה, נשאר עומד בלי לזוז אפילו מעט, והרובה צמוד לכתפו.
היגואר התכונן לזנק.
באותו רגע נשמעה ירייה שפגעה ישר בעיניו, והוא נפל מת.
הרברט ופנקרוף רצו אל היגואר. גם נב והרדינג הגיעו, וכולם עמדו רגעים אחדים והביטו בחיה המרשימה השרועה על הקרקע. הם חשבו שעורה היפה יהיה קישוט נהדר לאולם הגדול בבית הגרניט.
"או, מר ספילט, כמה אני מעריץ אותך ומקנא בך!" קרא הרברט בהתלהבות טבעית לגמרי.
"נו, ילד שלי," ענה הכתב, "גם אתה היית יכול לעשות אותו דבר."
"אני? בקור רוח כזה?!"
"תדמיין, הרברט," אמר ספילט, "שהיגואר הוא רק ארנבת, ואז תירה בשקט גמור."
"כלומר," הוסיף פנקרוף, "שלא צריך לפחד ממנו יותר מאשר מארנבת!"
"ועכשיו," אמר גדעון ספילט, "מאחר שהיגואר עזב את הבית שלו, אני לא רואה למה שלא ניקח אותו לעצמנו ללילה."
"אבל אולי יבואו אחרים," אמר פנקרוף.
"נדליק אש בכניסה למערה," ענה הכתב, "ואף חיית בר לא תעז לעבור את הסף."
"אם כך — אל ביתו של היגואר!" קרא המלח, וגרר אחריו את גופת החיה.
בזמן שנב פשט את עור היגואר, חבריו אספו כמות גדולה של עצים יבשים מן היער וערמו אותם ליד המערה.
סיירוס הרדינג, שראה את הבמבוקים, חתך כמה מהם והוסיף אותם למדורה.
אחרי שסיימו, נכנסו אל המערה, שרצפתה הייתה מלאה בעצמות. הם טענו בזהירות את הרובים למקרה של התקפה פתאומית, אכלו ארוחת ערב, ואז, רגע לפני שהלכו לישון, הדליקו את ערמת העצים שבכניסה.
מיד נשמע פיצוץ חזק — או בעצם סדרה של פיצוצים.
הרעש נגרם על ידי הבמבוקים, שהתפוצצו בתוך האש כמו זיקוקים. הקולות היו חזקים מספיק כדי להפחיד אפילו את חיות הבר האמיצות ביותר.
סיירוס הרדינג לא המציא את השיטה הזאת. לפי מרקו פולו, הטטרים השתמשו בה במשך מאות שנים כדי להרחיק מן המחנות שלהם את חיות הבר המסוכנות של מרכז אסיה.