סיירוס הרדינג וחבריו ישנו כמו מרמיטות תמימות במערה שהיגואר השאיר להם בנימוס רב.
עם זריחת השמש כולם כבר עמדו על החוף בקצה לשון היבשה, ועיניהם הופנו אל האופק, שממנו אפשר היה לראות כמעט שני שלישים מן המעגל. בפעם האחרונה וידא המהנדס שאין שום מפרש, שום שברי אונייה ושום סימן לספינה בים, ואפילו בעזרת הטלסקופ לא הצליח לגלות דבר חשוד.
גם על החוף לא נראה דבר, לפחות לאורך הקו הישר של כחמישה קילומטרים שיצר את הצד הדרומי של לשון היבשה. מעבר לכך הסתירו גבעות את המשך החוף, ואפילו מקצה חצי האי המתפתל אי אפשר היה לראות את כף הטפר.
החוף הדרומי של האי עדיין לא נחקר. האם עליהם להמשיך אליו מיד ולהקדיש גם את היום הזה לחיפוש?
זה לא היה חלק מהתוכנית המקורית. כאשר השאירו את הסירה ליד מקורות נהר המרסי, הם סיכמו שלאחר שיסקרו את החוף המערבי יחזרו אל הסירה וישוטו איתה חזרה אל בית הגרניט דרך נהר המרסי. הרדינג חשב אז שהחוף המערבי יכול לשמש מקלט לספינה במצוקה או לאונייה חולפת. אבל עכשיו, אחרי שראה שאין שם מקום עגינה טוב, רצה לחפש בדרום את מה שלא מצאו במערב.
גדעון ספילט הציע להמשיך בחקירה כדי לפתור אחת ולתמיד את תעלומת הספינה הטרופה, ושאל מה המרחק בין קצה חצי האי לבין כף הטפר.
"כשלושים מייל," ענה המהנדס, "אם מתחשבים בכל הפיתולים של החוף."
"שלושים מייל!" חזר הכתב. "זאת תהיה הליכה ארוכה מאוד. ובכל זאת אני חושב שכדאי לנו לחזור אל בית הגרניט דרך החוף הדרומי."
"אבל," העיר הרברט, "מכף הטפר עד בית הגרניט יש לפחות עוד עשרה מייל."
"אם כך, בסך הכול ארבעים מייל," אמר המהנדס, "ועדיין לא צריך להסס. לפחות נסיים לחקור את החוף הלא־מוכר, ואז לא נצטרך להתחיל הכול מחדש."
"מצוין," אמר פנקרוף. "אבל מה עם הסירה?"
"הסירה נשארה לבדה יום אחד ליד מקורות המרסי," ענה גדעון ספילט, "היא יכולה להישאר שם גם יומיים! עד עכשיו לא הייתה לנו סיבה לחשוב שהאי מלא בגנבים."
"ובכל זאת," אמר המלח, "כשאני נזכר בסיפור של הצב, אני לא כל כך בטוח בזה."
"הצב! הצב!" ענה הכתב. "אתה לא יודע שהים פשוט הפך אותו?"
"מי יודע..." מלמל המהנדס.
"אבל..." אמר נב.
נראה היה שלנב יש משהו לומר, כי הוא פתח את פיו — ואז שתק.
"מה רצית לומר, נב?" שאל המהנדס.
"אם נחזור לאורך החוף עד כף הטפר," ענה נב, "אחרי שנעבור את הכף ניתקע—"
"בנהר המרסי! כמובן," קרא הרברט, "ולא תהיה לנו לא סירה ולא גשר לעבור בהם."
"אבל, קפטן," הוסיף פנקרוף, "עם כמה גזעי עצים צפים לא תהיה לנו שום בעיה לחצות את הנהר."
"ובכל זאת," אמר ספילט, "כדאי לבנות גשר אם נרצה גישה נוחה אל המערב הרחוק."
"גשר!" קרא פנקרוף. "הרי הקפטן הוא המהנדס הכי טוב שיש! הוא יבנה לנו גשר כשנצטרך אחד. ובינתיים — להעביר אתכם הערב לצד השני של המרסי בלי להרטיב אפילו חוט אחד בבגדים שלכם — את זה תשאירו לי. יש לנו מספיק אוכל לעוד יום, וחוץ מזה נוכל למצוא הרבה ציד. קדימה!"
ההצעה של הכתב, שפנקרוף תמך בה בהתלהבות, התקבלה מיד על ידי כולם. כל אחד מהם רצה להיפטר מהספקות שלו, ואם יחזרו דרך כף הטפר — החקירה תושלם. אבל לא היה זמן לבזבז. ארבעים מייל היו דרך ארוכה, והם לא יכלו לקוות להגיע לבית הגרניט לפני הלילה.
בשש בבוקר יצאה החבורה לדרך. ליתר ביטחון טענו את הרובים בכדורים רגילים, וטופ, שהלך ראשון, קיבל הוראה להתרוצץ בשולי היער ולבדוק את השטח.
מקצה לשון היבשה, שיצרה את "הזנב" של חצי האי, התעקל החוף לאורך שמונה קילומטרים בערך. הם עברו את המרחק במהירות, אבל גם בדיקות קפדניות ביותר לא גילו שום סימן לנחיתה ישנה או חדשה — לא שברי עץ, לא סימני מחנה, לא אפר של מדורה ואפילו לא טביעת רגל אחת!
מהנקודה שבה עמדו עכשיו המתיישבים אפשר היה לראות הרחק לכיוון דרום־מערב. במרחק של כעשרים וחמישה מייל הסתיים החוף בכף הטפר, שנראה מטושטש בתוך ערפל הבוקר, ובגלל תעתועי האור נראה כאילו הוא מרחף בין הים ליבשה.
בין המקום שבו עמדו לבין הצד השני של המפרץ הגדול, החוף הורכב תחילה מרצועת אדמה נמוכה שמאחוריה עצים; אחר כך נעשה החוף משונן יותר, עם בליטות חדות אל תוך הים; ולבסוף הסתיים בסלעים שחורים שהיו מפוזרים בבלגן יפהפה ויצרו את כף הטפר.
כך נראה החלק הזה של האי, שהמתיישבים בחנו במבט אחד קצר בזמן שעצרו לרגע.
"אם אונייה הייתה נכנסת לכאן," אמר פנקרוף, "היא בטוח הייתה הולכת לאיבוד. שרטונות ושוניות בכל מקום! מקום נורא!"
"אבל לפחות היו נשארים ממנה כמה חלקים," העיר הכתב.
"אולי כמה קרשים על הסלעים," ענה המלח, "אבל שום דבר על החול."
"למה?"
"כי החול מסוכן אפילו יותר מהסלעים. הוא בולע כל דבר שנזרק עליו. תוך כמה ימים גוף של אונייה גדולה היה נעלם שם לגמרי!"
"אם כך, פנקרוף," שאל המהנדס, "אם באמת אונייה נטרפה כאן, זה לא מוזר שאין ממנה שום סימן?"
"לא, קפטן, לא אם הזמן והסערות עשו את שלהם. ובכל זאת, היה מוזר אם אפילו תורן אחד או קורה אחת לא היו נשטפים אל החוף."
"אם כך, נמשיך לחפש," אמר סיירוס הרדינג.
בשעה אחת בצהריים הגיעו המתיישבים לצד השני של מפרץ וושינגטון, אחרי שכבר עברו כמעט שלושים קילומטרים.
שם הם עצרו לארוחת צהריים.
מכאן התחיל החוף המשונן, המלא שורות של סלעים ושרטונות. הגלים הארוכים של הים נשברו על הסלעים ויצרו קצף לבן מסביבם. מכאן ועד כף הטפר היה החוף צר מאוד בין שפת היער לבין השוניות.
ההליכה נעשתה קשה יותר בגלל הסלעים הרבים שכיסו את החוף. גם מצוק הגרניט הלך וגבה, ורק הצמרות הירוקות של העצים שעליו נראו מעליו.
אחרי מנוחה של חצי שעה המשיכו המתיישבים בדרכם, ולא השאירו אפילו פינה אחת בין הסלעים בלי לבדוק. פנקרוף ונב אפילו נכנסו שוב ושוב אל המים כאשר משהו משך את תשומת ליבם. אבל הם לא מצאו דבר — רק צורות מוזרות של הסלעים שהטעו אותם.
הם גילו אמנם שצדפות טעימות היו שם בשפע, אבל זה לא יכול היה לעזור להם הרבה עד שיבנו דרך נוחה לעבור בין שני צדי נהר המרסי ועד שישפרו את אמצעי ההובלה שלהם.
ובכל זאת, שום דבר לא הסביר את תעלומת הספינה הטרופה. אילו הייתה שם אונייה אמיתית, ודאי היו רואים מיד את גופה, או לפחות תורנים וקורות שנשטפו אל החוף, בדיוק כמו התיבה שמצאו עשרים מייל משם. אבל לא היה כלום.
בסביבות שלוש אחר הצהריים הגיעו הרדינג וחבריו למפרצון קטן ונעים. זה היה ממש נמל טבעי קטן, בלתי נראה מן הים, שאפשר היה להיכנס אליו רק דרך מעבר צר.
מאחורי המפרצון הזה נראה כאילו רעידת אדמה קדומה קרעה את קו הסלעים, ודרך משופעת הובילה אל רמה גבוהה, שהייתה כנראה במרחק של כעשרה מייל מכף הטפר וכשישה קילומטרים בקו ישר מגבעות התצפית.
גדעון ספילט הציע לחבריו לעצור כאן למנוחה. הם הסכימו בשמחה, כי ההליכה הארוכה הגבירה מאוד את התיאבון שלהם, ואף אחד לא סירב לחזק את עצמו בחתיכת בשר צבי. הארוחה הקטנה הזאת הייתה אמורה להספיק להם עד ארוחת הערב בבית הגרניט. בתוך דקות אחדות כבר ישבו כולם מתחת לקבוצת עצי אורן יפים ואכלו בתיאבון את האוכל שנב הוציא מן השק.
המקום היה גבוה כחמישה־עשר מטרים מעל פני הים. הנוף היה רחב מאוד, אבל מעבר לכף הסתיים במפרץ האיחוד. אי הסלעים וגבעות התצפית לא נראו משם, מפני שהגבעות והעצים הסתירו את האופק הצפוני.
מיותר לומר שלמרות השטח העצום שאפשר היה לראות, וגם אחרי שהמהנדס סקר את האופק בעזרת הטלסקופ, לא נראתה שום ספינה.
גם החוף נבדק בזהירות רבה, מקו המים ועד המצוק, ואפילו בעזרת הטלסקופ לא נמצא דבר.
"טוב," אמר גדעון ספילט, "נראה שנצטרך להתנחם בכך שאף אחד לא יבוא להתווכח איתנו על הבעלות על אי לינקולן!"
"אבל הכדור!" קרא הרברט. "הוא לא היה דמיון, נכון?"
"בטח שלא!" קרא פנקרוף, ונזכר בשן החסרה שלו.
"אם כך, איזו מסקנה אפשר להסיק?" שאל הכתב.
"זו," ענה המהנדס, "שלפני שלושה חודשים או יותר, ספינה כלשהי הגיעה לכאן — מרצון או שלא מרצון."
"מה? אז אתה באמת חושב שהיא נעלמה בלי להשאיר עקבות?" שאל הכתב.
"לא, ידידי ספילט," ענה הרדינג, "אבל אם בטוח שאדם דרך על האי, נראה בטוח לא פחות שהוא כבר עזב אותו."
"אם כך," אמר הרברט, "הספינה הפליגה מכאן שוב?"
"כנראה שכן."
"ואנחנו פספסנו הזדמנות לחזור לארץ שלנו?" שאל נב.
"אני חושש שכן."
"טוב," אמר פנקרוף, שכבר התחיל להתגעגע לבית הגרניט, "אם פספסנו את ההזדמנות — נמשיך הלאה. אין מה לעשות."
אבל בדיוק כשעמדו לקום, נשמע טופ נובח בקול רם. הכלב יצא מן היער ובפיו חתיכת בד מלוכלכת בבוץ.
נב חטף אותה מידיו.
זאת הייתה חתיכת בד חזקה מאוד!
טופ המשיך לנבוח, ובריצותיו קדימה ואחורה כאילו ביקש מאדוניו לבוא אחריו אל תוך היער.
"עכשיו יש לנו הסבר לכדור!" קרא פנקרוף.
"ניצול מספינה טרופה!" אמר הרברט.
"אולי פצוע!" הוסיף נב.
"או מת..." אמר הכתב.
כולם רצו אחרי הכלב בין עצי האורן הגבוהים שעל שפת היער. הרדינג וחבריו הכינו את הרובים למקרה חירום.
הם התקדמו עמוק יותר בתוך היער, אבל לאכזבתם הגדולה לא ראו שום סימן לכך שאדם עבר שם. השיחים והמטפסים היו שלמים, והם אפילו נאלצו לחתוך אותם בגרזנים, בדיוק כמו במעמקי היער. קשה היה להאמין שרגל אדם דרכה שם אי פעם.
אבל טופ המשיך לרוץ קדימה ואחורה — לא כמו כלב שמחפש באקראי, אלא כמו יצור חכם שעוקב אחרי רעיון ברור.
כעבור שבע או שמונה דקות עצר טופ בקרחת יער מוקפת עצים גבוהים. המתיישבים הביטו סביבם, אבל לא ראו דבר — לא מתחת לשיחים ולא בין הגזעים.
"מה קרה, טופ?" שאל סיירוס הרדינג.
טופ נבח חזק יותר וקפץ סביב גזע של אורן ענקי. פתאום צעק פנקרוף:
"הו! נפלא! מצוין!"
"מה זה?" שאל ספילט.
"חיפשנו ספינה טרופה בים או על היבשה!"
"נו?"
"והנה מצאנו אחת באוויר!"
והמלח הצביע על חתיכת בד לבנה גדולה שנתפסה בראש האורן, ואחד הקרעים שלה נפל למטה — אותו קרע שטופ הביא להם.
"אבל זאת לא ספינה טרופה!" קרא גדעון ספילט.
"סליחה מאוד!" ענה פנקרוף.
"למה? זה—?"
"זה כל מה שנשאר מהספינה המעופפת שלנו — מהכדור הפורח שלנו — שנתפס שם למעלה על ראש העץ!"
פנקרוף צדק, והוא פרץ בקריאת שמחה אדירה.
"יש פה בד מצוין! מספיק בד בשביל בגדים לשנים! מטפחות! חולצות! הא־הא, מר ספילט, מה אתה אומר על אי שבו חולצות צומחות על עצים?"
ואכן, היה זה מזל גדול בשביל המתיישבים שהכדור הפורח, אחרי הזינוק האחרון שלו באוויר, נפל על האי וכך נתן להם הזדמנות למצוא אותו שוב. הם יכלו להשתמש בו כפי שהוא, אולי אפילו לנסות לברוח בעזרתו יום אחד, או להשתמש במאות המטרים של בד הכותנה האיכותי שלו.
לכן שמחתו של פנקרוף הייתה משותפת לכולם.
אבל עכשיו היה צריך להוריד את שרידי הכדור מן העץ ולהביא אותם למקום בטוח — וזאת לא הייתה משימה פשוטה כלל. נב, הרברט והמלח טיפסו עד לצמרת העץ, ובכל כישוריהם ניסו לשחרר את הכדור המרוסק.
העבודה נמשכה שעתיים. לבסוף היו על הקרקע לא רק מעטפת הכדור, עם השסתום, הקפיצים וחלקי המתכת, אלא גם הרשת, כמויות עצומות של חבלים, הטבעת הגדולה והעוגן. חוץ מן הקרע הגדול, המעטפת הייתה במצב טוב יחסית.
זה היה ממש אוצר שנפל מן השמיים.
"בכל זאת, קפטן," אמר המלח, "אם אי פעם נחליט לעזוב את האי, זה לא יהיה בכדור פורח, נכון? הספינות המעופפות האלה לא הולכות לאן שרוצים! כבר יש לנו ניסיון בזה. במקום זה נבנה סירה של עשרים טון, ומהבד הזה נכין מפרשים. והשאר יספיק לבגדים."
"נראה, פנקרוף," ענה סיירוס הרדינג. "נראה."
"בינתיים צריך להסתיר הכול במקום בטוח," אמר נב.
ברור היה שאי אפשר לסחוב את כל ערימת הבדים, החבלים והציוד עד בית הגרניט. המשקל היה עצום, ועד שימצאו דרך טובה להעביר אותם, היה חשוב להגן על האוצר הזה מפני סערה.
המתיישבים התאחדו וגררו את הכול עד לחוף, שם מצאו חלל גדול בתוך הסלעים, שהיה מוגן גם מרוח וגם מגשם.
"היינו צריכים מחסן — ועכשיו יש לנו אחד," אמר פנקרוף. "אבל מכיוון שאי אפשר לנעול אותו, כדאי להסתיר את הפתח. לא מפני גנבים עם שתי רגליים, אלא מפני כאלה עם ארבע!"
בשש בערב הכול כבר היה מסודר במקום, ואחרי שקראו למפרץ בשם המתאים "נמל הכדור", המשיכו המתיישבים בדרכם לעבר כף הטפר.
פנקרוף והמהנדס דיברו בדרך על כל התוכניות שרצו לבצע במהירות האפשרית. קודם כול צריך לבנות גשר מעל נהר המרסי, כדי ליצור מעבר נוח אל דרום האי; אחר כך להביא את העגלה כדי להחזיר את הכדור, כי הסירה לבדה לא תוכל לשאת אותו; ואז יבנו סירה גדולה עם סיפון, ופנקרוף יתקין לה מפרשים, והם יוכלו להפליג סביב האי כולו.
בינתיים ירד הלילה, וכבר היה חושך מוחלט כשהמתיישבים הגיעו אל נקודת הסחף, המקום שבו מצאו את התיבה היקרה.
משם ועד בית הגרניט נשארו עוד ארבעה מייל, והשעה כבר הייתה חצות כאשר, אחרי שהלכו לאורך החוף עד שפך נהר המרסי, הגיעו אל הפנייה הראשונה של הנהר.
שם היה רוחב הנהר כמעט עשרים וחמישה מטרים, ולא היה פשוט לחצות אותו. אבל פנקרוף כבר הבטיח לפתור את הבעיה, ולכן נאלץ לעמוד במילתו.
למתיישבים הייתה בהחלט סיבה להיות עייפים מאוד. המסע היה ארוך, והעבודה בהורדת הכדור לא חסכה לא את הידיים ולא את הרגליים שלהם. הם רק רצו להגיע לבית הגרניט, לאכול ולישון. אילו כבר היה גשר, היו מגיעים הביתה בתוך רבע שעה.
הלילה היה חשוך מאוד. פנקרוף התחיל להכין רפסודה קטנה כדי להעביר את כולם מעבר לנהר. הוא ונב, חמושים בגרזנים, בחרו שני עצים ליד המים והחלו לכרות אותם.
סיירוס הרדינג וספילט ישבו על הגדה והמתינו עד שיצטרכו לעזור, בעוד הרברט הסתובב לידם בלי להתרחק יותר מדי.
פתאום רץ הילד בחזרה כשהוא מצביע במעלה הנהר וקורא:
"מה צף שם?"
פנקרוף הפסיק לעבוד, וכשראה חפץ מטושטש נע בתוך החשכה, קרא:
"סירה!"
כולם התקרבו וראו להפתעתם הגדולה סירה ששטה עם הזרם.
"הו, סירה!" צעק פנקרוף בלי לחשוב שאולי עדיף לשתוק.
לא נשמעה תשובה. הסירה המשיכה להתקרב, וכשהייתה במרחק של פחות מארבעה מטרים, קרא המלח:
"אבל זאת הסירה שלנו! החבל שלה נקרע והיא נסחפה במורד הנהר. חייבים להודות שהיא הגיעה בדיוק בזמן!"
"הסירה שלנו?" מלמל המהנדס.
פנקרוף צדק. זאת באמת הייתה הסירה שלהם. כנראה שהחבל נשחק על הסלעים ונקרע, והסירה נסחפה לבדה ממקורות נהר המרסי.
היה חשוב מאוד לתפוס אותה לפני שהזרם יסחוף אותה אל הים, אבל נב ופנקרוף הצליחו לעשות זאת בעזרת מוט ארוך.
הסירה נגעה בחוף. המהנדס קפץ ראשון פנימה, ובדק את החבל. אכן, הוא היה שחוק לגמרי.
"טוב," אמר הכתב בשקט, "זה דבר מוזר."
"מוזר מאוד," ענה סיירוס הרדינג.
מוזר או לא — זה היה מזל גדול. הרברט, הכתב, נב ופנקרוף עלו בזה אחר זה אל הסירה. לא היה ספק שהחבל באמת נשחק, אבל הדבר המדהים היה שהסירה הגיעה בדיוק ברגע שבו המתיישבים עמדו שם כדי לתפוס אותה. רבע שעה מוקדם יותר או מאוחר יותר — והיא הייתה נסחפת אל הים ונעלמת.
אילו חיו בימי שדים וקוסמים, היו יכולים לחשוב שהאי רדוף על ידי יצור מסתורי שעוזר לניצולים בכוחות על־טבעיים!
כמה חתירות קצרות הביאו את המתיישבים אל שפך נהר המרסי. הם משכו את הסירה אל החוף ליד הארובות והלכו כולם אל הסולם של בית הגרניט.
אבל בדיוק באותו רגע טופ התחיל לנבוח בזעם, ונב, שחיפש את המדרגות הראשונות, צעק לפתע.
הסולם נעלם!