סיירוס הרדינג עמד בלי לזוז ובלי לומר מילה. חבריו חיפשו בחושך לאורך הקיר, אולי הרוח הזיזה את הסולם, וגם על הקרקע, אולי הוא נפל למטה… אבל הסולם נעלם לגמרי. אי אפשר היה לדעת בחושך אם משב רוח חזק העיף אותו אל מקום הנחיתה שבאמצע המצוק.
“אם זאת בדיחה,” צעק פנקרופט, “אז זאת בדיחה טיפשית מאוד! לחזור הביתה ולא למצוא מדרגות כדי לעלות לחדר שלך — זה ממש לא משהו שאנשים עייפים יכולים לצחוק עליו!”
נב רק קרא שוב ושוב:
“או! או! או!”
“אני מתחיל לחשוב שקורים דברים מאוד מוזרים באי לינקולן!” אמר פנקרופט.
“מוזרים?” ענה גדעון ספילט. “בכלל לא, פנקרופט. זה דווקא די טבעי. מישהו הגיע בזמן שלא היינו כאן, השתלט על הבית שלנו, והרים את הסולם.”
“מישהו?” קרא המלח. “אבל מי?”
“מי אם לא הצייד שירה את הכדור?” ענה הכתב.
“טוב, אם יש שם מישהו למעלה,” אמר פנקרופט שכבר התחיל לאבד סבלנות, “אני אקרא אליו, והוא חייב לענות!”
בקול חזק מאוד הוא צעק:
“הלווווו!”
ההד חזר שוב ושוב מהצוקים והסלעים.
המתיישבים הקשיבו, ונדמה היה להם ששמעו צחוק קטן ומוזר, אבל הם לא הצליחו להבין מאיפה הוא בא. אף קול לא ענה לפנקרופט, למרות שהוא המשיך לצעוק בכל כוחו.
באמת היה כאן משהו שהיה יכול להדהים אפילו את האדם הכי אדיש, והמתיישבים לא היו אנשים אדישים בכלל. במצב שלהם כל דבר קטן היה חשוב, ובוודאי שבשבעת החודשים שבהם חיו באי הם לא פגשו אף פעם משהו כל כך מפתיע.
כך או כך, הם שכחו מהעייפות שלהם בגלל המקרה המוזר, ונשארו מתחת לבית הגרניט, בלי לדעת מה לחשוב ובלי לדעת מה לעשות. הם שאלו זה את זה שאלות, אבל לאף אחד לא הייתה תשובה טובה, וכל אחד העלה השערה עוד יותר משונה מהקודמת. נב היה עצוב מאוד, בעיקר כי לא הצליח להיכנס למטבח שלו. האוכל שהביאו למסע כבר נגמר, ולא הייתה להם דרך להשיג עוד.
“חבריי,” אמר לבסוף סיירוס הרדינג, “יש רק דבר אחד לעשות עכשיו — לחכות לבוקר, ואז לפעול לפי מה שנראה. אבל בינתיים בואו נלך לארובות. שם נהיה מוגנים, ואם אי אפשר לאכול, לפחות נוכל לישון.”
“אבל מי עשה לנו את התעלול הזה?” שאל שוב פנקרופט, שלא הצליח להתרחק מהמקום.
לא משנה מי זה היה, הדבר היחיד שאפשר היה לעשות הוא ללכת לארובות ולחכות לאור היום. בינתיים נתנו לטופ לשמור מתחת לחלונות של בית הגרניט, וכשטופ קיבל פקודה הוא תמיד ציית בלי לשאול שאלות. הכלב האמיץ נשאר למרגלות המצוק בזמן שאדונו וחבריו חיפשו מחסה בין הסלעים.
אי אפשר לומר שהמתיישבים ישנו טוב על רצפת החול של הארובות, למרות שהיו עייפים מאוד. לא רק שהם היו מודאגים מאוד לגלות מה קרה — האם זאת תאונה שיתברר בבוקר, או שמישהו באמת עשה זאת — אלא שגם המיטות שלהם היו מאוד לא נוחות. אבל לא הייתה להם ברירה, כי כרגע הבית שלהם היה תפוס, והם פשוט לא יכלו להיכנס אליו.
ובית הגרניט היה יותר מסתם בית בשבילם — הוא היה גם המחסן שלהם. שם היו כל הדברים של המושבה: כלי נשק, כלים, תחמושת, אוכל ועוד. המחשבה שמישהו עלול לבזוז הכול, ושיצטרכו להכין מחדש כלי עבודה ונשק, הייתה רצינית מאוד. הדאגה גרמה לאחד מהם לצאת כל כמה דקות לבדוק אם טופ עדיין שומר היטב.
רק סיירוס הרדינג נשאר רגוע וסבלני כהרגלו, למרות שגם הוא היה מוטרד מהמקרה המסתורי הזה. הוא אפילו כעס על עצמו בגלל התחושה המוזרה שלא הצליח להסביר. גדעון ספילט הרגיש אותו דבר, ושניהם דיברו בלחש על התעלומה שאפילו השכל והניסיון שלהם לא הצליחו לפתור.
“זאת בדיחה,” אמר פנקרופט. “מישהו עובד עלינו. טוב, אני לא אוהב בדיחות כאלה, ומי שעשה את זה כדאי לו להיזהר אם הוא ייפול לידיים שלי!”
ברגע שהאור הראשון הופיע במזרח, המתיישבים, חמושים היטב, הלכו אל החוף שמתחת לבית הגרניט. השמש העולה האירה עכשיו את המצוק, והם יכלו לראות את החלונות, שהתריסים שלהם היו סגורים מאחורי וילונות של עלים.
הכול נראה מסודר… אבל זעקה נפלטה מפי המתיישבים כשהם ראו שהדלת, שאותה סגרו לפני שעזבו, הייתה עכשיו פתוחה לרווחה.
מישהו נכנס לבית הגרניט — עכשיו כבר לא היה בזה שום ספק.
הסולם העליון, שהיה תלוי בדרך כלל בין הדלת למשטח הביניים, היה במקומו, אבל הסולם התחתון הורם עד לפתח הבית. ברור היה שהפולשים רצו להגן על עצמם מהפתעה.
פנקרופט שוב צעק.
אין תשובה.
“החצופים!” קרא המלח. “הם שם ישנים בשקט כאילו זה הבית שלהם! היי שם! שודדים! פיראטים! גנבים! בניו של ג’ון בול!”
כשפנקרופט, שהיה אמריקאי, קרא למישהו “בן של ג’ון בול”, הוא חשב שזה העלבון הכי גדול שאפשר לומר.
השמש כבר זרחה לגמרי, וכל חזית בית הגרניט הוארה באור. אבל גם בפנים וגם בחוץ הכול היה שקט.
המתיישבים שאלו את עצמם אם הבית באמת מאוכלס, אבל מצב הסולם הוכיח שכן. גם היה ברור שהיצורים שבתוך הבית, מי שלא יהיו, לא יכלו לברוח. אבל איך מגיעים אליהם?
הרברט חשב אז על רעיון: לקשור חבל לחץ ולירות אותו כך שיעבור בין שלבי הסולם התלוי. בעזרת החבל יוכלו למשוך את הסולם למטה ולהחזיר את הדרך בין החוף לבית הגרניט. לא הייתה להם דרך אחרת, ועם קצת דיוק זה אולי יצליח.
למזלם, קשתות וחצים נשארו בארובות, וגם חבל קל מצמח היביסקוס. פנקרופט קשר את החבל לחץ עם נוצות טובות. הרברט מתח את הקשת, כיוון בזהירות אל תחתית הסולם —
וסיירוס הרדינג, גדעון ספילט, פנקרופט ונב התרחקו מעט כדי לראות אם משהו יופיע בחלונות. הכתב הרים את הרובה שלו וכיוון אל הדלת.
הקשת נמתחה.
החץ עף.
והחבל עבר בדיוק בין שני השלבים האחרונים.
הם הצליחו!
הרברט מיד תפס את קצה החבל. אבל בדיוק כשמשך כדי להוריד את הסולם — יד פתאומית יצאה מבין הקיר לדלת, תפסה את החבל, ומשכה אותו פנימה אל תוך בית הגרניט!
“הרשעים!” צעק פנקרופט. “אם כדור יכול לעזור לכם, לא תחכו הרבה!”
“אבל מי זה היה?” שאל נב.
“מי זה היה? לא ראית?”
“לא.”
“זה היה קוף! סאפאז’ו, אורנגאוטן, בבון, גורילה — לא משנה מה! קופים פלשו לבית שלנו וטיפסו בסולם בזמן שלא היינו כאן!”
ובאותו רגע, כאילו כדי להוכיח שפנקרופט צדק, הופיעו שניים או שלושה קופים בחלונות. הם דחפו את התריסים החוצה ועשו לבעלי הבית האמיתיים אלפי פרצופים מצחיקים ומכוערים.
“ידעתי שזאת רק בדיחה!” קרא פנקרופט. “אבל אחד מהליצנים האלה ישלם על זה!”
הוא הרים את הרובה, כיוון במהירות אל אחד הקופים — וירה.
כולם נעלמו, חוץ מאחד שנפל פצוע אל החוף.
הקוף היה גדול מאוד ושייך לסוג הקופים הדומים ביותר לבני אדם. הרברט קבע שזה אורנגאוטן.
“איזו חיה נהדרת!” קרא נב.
“נהדרת או לא,” ענה פנקרופט, “אני עדיין לא רואה איך נכנסים לבית שלנו.”
“הרברט הוא קלע טוב,” אמר הכתב. “הוא יכול לנסות שוב.”
“הקופים האלה ערמומיים,” אמר פנקרופט. “הם לא יראו את עצמם שוב בחלונות, ואנחנו לא נוכל לפגוע בהם. וכשאני חושב איזה נזק הם יכולים לעשות בחדרים ובמחסן—”
“סבלנות,” ענה הרדינג. “היצורים האלה לא יצליחו לעצור אותנו להרבה זמן.”
“אני אהיה בטוח בזה רק כשאראה אותם כאן למטה,” ענה המלח.
עברו שעתיים. הקופים כמעט לא הראו את עצמם, אבל מדי פעם אף או כף יד הופיעו ליד הדלת או החלון — ומיד נענו בירייה.
“בואו נסתתר,” אמר לבסוף המהנדס. “אולי הקופים יחשבו שהלכנו וייצאו שוב.”
ההוראות בוצעו. הכתב והרברט הסתתרו מאחורי סלעים עם הרובים שלהם, בזמן שנב, פנקרופט וסיירוס הלכו ליער לצוד משהו לארוחת בוקר.
כעבור חצי שעה חזרו עם כמה יוני סלע שצלו הכי טוב שיכלו. אף קוף לא הופיע.
שעתיים נוספות עברו — ושום דבר לא השתנה.
“זה כבר ממש מוגזם,” אמר הכתב. “והגרוע מכל — אין לנו דרך לסיים את זה.”
“חייבים לגרש את הנוודים האלה איכשהו!” צעק פנקרופט. “גם אם יש שם עשרים מהם, היינו מנצחים אותם אם רק היינו יכולים להגיע אליהם!”
“בואו ננסה להיכנס דרך הפתח הישן שליד האגם,” אמר הרדינג.
“אה!” צעק פנקרופט. “איך לא חשבתי על זה!”
זו באמת הייתה הדרך היחידה להיכנס לבית הגרניט ולהילחם בפולשים. אמנם הפתח היה סגור בקיר אבנים ומלט, אבל אפשר היה לפרק אותו ולבנות מחדש אחר כך.
המתיישבים לקחו כלי עבודה ונשק, ועזבו את הארובות. הם עברו מתחת לחלונות של בית הגרניט, אחרי שאמרו לטופ להישאר לשמור, והתחילו לעלות לאורך נהר המרסי.
אבל הם לא הספיקו ללכת אפילו חמישים צעדים, כשלפתע שמעו את טופ נובח בטירוף.
כולם רצו בחזרה.
כשהגיעו לפנייה ראו שהמצב השתנה לגמרי.
הקופים, כאילו נבהלו פתאום ממשהו, ניסו לברוח. שניים או שלושה מהם טיפסו מחלון לחלון במהירות מדהימה. הם אפילו לא ניסו להוריד את הסולם.
המתיישבים ירו בהם בלי קושי.
חלקם נפלו פנימה בצרחות חדות.
אחרים קפצו החוצה והתרסקו על הסלעים.
תוך כמה דקות נראה שלא נשאר אף קוף חי בבית הגרניט.
ואז — הסולם החליק פתאום מעבר לפתח, התגלגל ונפל אל הקרקע.
“הלו!” קרא פנקרופט. “זה כבר ממש מוזר!”
“מאוד מוזר,” מלמל המהנדס, וקפץ ראשון על הסולם.
“זהירות, קפטן!” צעק פנקרופט. “אולי עוד נשארו שם כמה מהנבלים האלה!”
“עוד מעט נראה,” ענה הרדינג.
כולם עלו אחריו. תוך דקה הם הגיעו לפתח הבית וחיפשו בכל מקום.
לא היה אף אחד.
גם המחסן נשאר שלם.
“אבל רגע,” קרא פנקרופט. “מי הוריד לנו את הסולם?”
באותו רגע נשמעה צעקה, ואורנגאוטן גדול, שהתחבא במסדרון, פרץ אל החדר כשנב רודף אחריו.
“אה! הגנב!” צעק פנקרופט.
הוא הרים גרזן והתכוון להכות בקוף, אבל סיירוס הרדינג עצר אותו.
“עזוב אותו, פנקרופט.”
“לסלוח לנבל הזה?”
“כן! הוא זה שהוריד לנו את הסולם!”
המהנדס אמר זאת בקול כל כך מוזר, שהיה קשה לדעת אם הוא רציני.
בכל זאת הם השתלטו על האורנגאוטן וקשרו אותו.
“נו,” אמר פנקרופט, “ומה נעשה איתו עכשיו?”
“משרת!” ענה הרברט.
הנער לא צחק בכלל. הוא ידע שהקופים החכמים האלה יכולים לעזור מאוד לבני אדם.
המתיישבים התקרבו אל הקוף והביטו בו היטב. זה היה אורנגאוטן — לא פראי כמו גורילה ולא טיפש כמו בבון. לקופים כאלה יש סימנים רבים של כמעט־אינטליגנציה אנושית. אפשר ללמד אותם להגיש אוכל, לטאטא חדרים, לנקות נעליים ואפילו להשתמש בסכין ומזלג.
הקוף שתפסו היה גדול מאוד — כמעט שני מטרים גובה — עם גוף חזק ויפה, עיניים חכמות ושיער חום מבריק.
“בחור יפה!” אמר פנקרופט. “אם רק היינו יודעים לדבר בשפה שלו!”
“אדון,” שאל נב, “אתה באמת רציני? אנחנו הולכים לקחת אותו כמשרת?”
“כן, נב,” ענה המהנדס בחיוך. “אבל אל תקנא.”
“ואני חושב שהוא יהיה משרת מצוין,” הוסיף הרברט. “הוא נראה צעיר ויהיה קל לחנך אותו. אם נהיה טובים אליו, הוא יאהב אותנו.”
“וזה בדיוק מה שנעשה,” אמר פנקרופט, שכבר שכח את כל הכעס שלו על “הליצנים”.
הוא ניגש אל האורנגאוטן ושאל:
“נו, חבר זקן, מה שלומך?”
הקוף ענה בנהימה קטנה ולא כועסת.
“אתה רוצה להצטרף למושבה שלנו?” שאל פנקרופט. “לשרת את קפטן סיירוס הרדינג?”
עוד נהימה קטנה נשמעה.
“ותסתפק באוכל בתור שכר?”
נהימה שלישית.
“השיחה הזאת קצת חוזרת על עצמה,” העיר גדעון ספילט.
“וזה מצוין,” ענה פנקרופט. “המשרתים הכי טובים הם אלה שמדברים הכי מעט!”
וכך הצטרף חבר חדש למושבה.
ולפי בקשת פנקרופט, קראו לו יופיטר — או בקיצור, ג’ופ.
וכך, בלי הרבה טקסים, האדון ג’ופ הותקן רשמית בבית הגרניט.