המתיישבים באי לינקולן חזרו סוף סוף אל ביתם, בלי שהיו צריכים להיכנס דרך הפתח הישן ליד האגם, וכך נחסכה מהם עבודת בנייה קשה. באמת היה להם מזל גדול שברגע שבו התכוונו להתחיל לפרוץ פנימה, הקופים נבהלו פתאום בצורה מוזרה ובלתי מוסברת וברחו מבית הגרניט. אולי הם גילו שהמתיישבים עומדים להיכנס מכיוון אחר? זאת הייתה ההסבר היחיד לבריחה הפתאומית שלהם.
במשך היום סחבו את גופות הקופים אל תוך היער וקברו אותן. אחר כך המתיישבים התחילו לסדר את כל הבלגן שהפולשים עשו. למרבה המזל, למרות שהקופים הפכו את כל החדרים, הם לא שברו שום דבר.
נב הדליק מחדש את התנור שלו, ומהמחסן הוציא ארוחה גדולה ומשביעה, שכולם אכלו ממנה בהנאה גדולה.
גם ג’ופ לא נשכח. הוא אכל בשמחה שקדים של אורן ושורשים טעימים שקיבל בשפע. פנקרופט שחרר את ידיו, אבל חשב שעדיף עדיין לקשור את רגליו עד שיהיו בטוחים שהוא באמת ממושמע.
בערב, לפני שהלכו לישון, ישבו הרדינג וחבריו סביב השולחן ודיברו על התוכניות החשובות ביותר לביצוע.
הדבר הדחוף ביותר היה לבנות גשר מעל נהר המרסי, כדי שיוכלו להגיע בקלות לחלק הדרומי של האי. אחר כך רצו להקים מכלאה בשביל מוסמונים וחיות אחרות עם צמר.
שתי התוכניות האלה היו חשובות מאוד, כי למתיישבים התחילה להיות בעיה רצינית עם בגדים. בד הבלון יוכל לשמש להכנת בגדים מבד קל, והחיות שבמכלאה יתנו להם צמר לבגדי חורף חמים.
סיירוס הרדינג רצה להקים את המכלאה ליד מקורות הנחל האדום, שם החיות ימצאו הרבה עשב ומים טריים. הדרך לשם כבר הייתה כמעט מוכנה, ובעזרת עגלה טובה יותר יהיה קל להעביר לשם חומרים — במיוחד אם יצליחו ללכוד חיות שיוכלו למשוך את העגלה.
אבל לגבי לול העופות, נב העיר שעדיף שהוא יהיה קרוב לבית, כדי שיהיה נוח לטבח להגיע אליו. המקום הכי מתאים נראה ליד האגם, סמוך לפתח הישן.
עופות מים יוכלו לחיות שם מצוין, ושני העופות שתפסו במסע האחרון יהיו הראשונים שיגדלו שם.
למחרת, ב־3 בנובמבר, התחילו העבודות החדשות בבניית הגשר. כולם השתתפו במשימה החשובה הזאת. המתיישבים לקחו מסורים, גרזנים ופטישים, וירדו אל הנהר כמו נגרים אמיתיים.
שם פנקרופט אמר:
“תארו לעצמכם שבזמן שלא נהיה כאן, האדון ג’ופ יחליט להרים שוב את הסולם שהוא כל כך באדיבות הוריד לנו אתמול!”
“נקשור אותו היטב למטה,” ענה סיירוס הרדינג.
הם תקעו שני יתדות עמוק בחול וקשרו אליהם את הסולם. אחר כך עלו לאורך הגדה השמאלית של נהר המרסי עד שהגיעו לפנייה בנהר.
שם עצרו כדי לבדוק אם זה מקום טוב לבניית גשר.
המקום היה מצוין.
מכאן ועד לנמל הבלון שבדרום האי היו רק כמה קילומטרים, ואפשר יהיה לסלול דרך טובה לעגלות בין בית הגרניט לדרום האי.
באותו זמן סיפר סיירוס הרדינג לחבריו על תוכנית חדשה: להפוך את רמת התצפית למקום מבודד ומוגן מפני חיות וקופים.
כבר עכשיו הרמה הייתה מוגנת משלושה צדדים בעזרת מים — מצד אחד האגם, מצד שני הנהר, ומהצד השלישי הים.
רק הצד המערבי נשאר פתוח.
אבל גם את זה היה קל לפתור: לחפור תעלה רחבה ועמוקה שתתחבר אל האגם ותמלא במים. כך כל הרמה תהיה מוקפת במים כמו אי קטן.
“ככה,” אמר המהנדס, “רמת התצפית תהיה בטוחה מכל הפתעה. הדרך היחידה להיכנס תהיה דרך הגשרים שנוכל להרים מתי שנרצה.”
אבל קודם כול היה צריך לסיים את הגשר הגדול.
הם בחרו עצים, כרתו אותם, ניקו מהם ענפים, והכינו מהם קורות ולוחות.
צד אחד של הגשר היה קבוע, אבל הצד השני יכל להתרומם בעזרת משקל מיוחד, כמו גשרים מעל תעלות.
זאת הייתה עבודה גדולה מאוד. נהר המרסי היה רחב מאוד בנקודה הזאת, ולכן היה צריך לתקוע עמודים עמוק בתוך הנהר כדי להחזיק את הגשר.
למזלם, לא חסרו להם כלים, ברזל או רצון לעבוד. ובמשך שבעת החודשים באי, כולם כבר הפכו לאומנים טובים מאוד.
אפילו גדעון ספילט, העיתונאי, הפתיע את פנקרופט בכישרון שלו.
“מי היה מאמין שעיתונאי יודע לעבוד ככה!” חשב המלח.
בניית הגשר נמשכה שלושה שבועות של עבודה קשה. הם אפילו אכלו ארוחות ליד מקום העבודה, וחזרו לבית הגרניט רק כדי לישון.
בזמן הזה ג’ופ התרגל יותר ויותר לאדונים החדשים שלו. הוא היה מסתכל עליהם בסקרנות גדולה.
פנקרופט עדיין לא נתן לו חופש מלא, עד שכל עבודות ההגנה סביב הרמה יסתיימו.
טופ וג’ופ הפכו לחברים טובים ושיחקו יחד, אבל ג’ופ תמיד עשה הכול ברצינות גדולה.
ב־20 בנובמבר הגשר סוף סוף הושלם.
החלק הנפתח שלו התרומם בקלות, והרווח שנוצר היה רחב מספיק כדי שחיות לא יוכלו לעבור.
עכשיו התחילו לדבר על הבאת בד הבלון אל בית הגרניט. אבל בשביל זה היה צריך לקחת עגלה לנמל הבלון, ולסלול דרך דרך היער העבה.
נב ופנקרופט הלכו לבדוק את מצב הבד ודיווחו שהוא שמור היטב במערה שבה הוחבא.
לכן הוחלט להמשיך קודם את העבודות ברמת התצפית.
“זה מצוין,” אמר פנקרופט. “עכשיו נוכל לבנות את לול העופות בלי לחשוש משועלים או חיות אחרות.”
“ואז,” הוסיף נב, “נוכל גם לשתול צמחים חדשים.”
“ולהכין שדה תירס שני!” קרא פנקרופט בגאווה.
ואכן, שדה התירס הראשון הצליח בצורה נהדרת. מהגרגר היחיד שנזרע צמחו עשרה קלחים, ובכל קלח היו שמונים גרגרים.
עכשיו היו למושבה שמונה מאות גרגרי תירס!
חמישים גרגרים נשמרו בזהירות, ואת כל השאר זרעו בשדה חדש ומוגן בגדר חזקה.
פנקרופט אפילו המציא דחלילים שיפחידו את הציפורים.
ב־21 בנובמבר התחיל סיירוס הרדינג לחפור את התעלה שתסגור את הצד המערבי של הרמה.
מתחת לשכבת האדמה הייתה שכבת גרניט קשה, ולכן היה צורך להכין שוב ניטרוגליצרין.
הפיצוצים עבדו מצוין, ותוך פחות משבועיים נחפרה תעלה רחבה ועמוקה.
בסוף השבועיים הראשונים של דצמבר כל מערכת ההגנה הושלמה.
רמת התצפית הפכה כמעט לאי אמיתי, מוקפת במים מכל הצדדים ומוגנת מפני כל חיה.
למרות החום הגדול של דצמבר, המתיישבים המשיכו לעבוד במרץ, ועכשיו התחילו לבנות את לול העופות.
מאז שהרמה נסגרה לגמרי, ג’ופ קיבל חופש מלא.
הוא לא ניסה לברוח בכלל. להפך — הוא נעשה עוזר מצוין. הוא גרר עצים, סחב אבנים ועבד בהתלהבות.
לול העופות נבנה ליד האגם והוקף בגדר. בפנים הכינו מקומות מיוחדים לעופות העתידיים.
הראשונים שנכנסו היו שני העופות שתפסו קודם, ולא עבר הרבה זמן עד שנולדו להם אפרוחים קטנים.
אחריהם הגיעו ברווזים יפים, פסיונים צבעוניים ועופות נוספים.
אפילו שקנאים ושלדגים באו בעצמם אל שפת המים.
בהתחלה היו קצת מריבות ורעשים, אבל בסוף כל העופות הסתדרו יחד יפה מאוד.
סיירוס הרדינג גם בנה שובך יונים קטן בפינת הלול.
היונים התרגלו במהירות לבית החדש שלהן וחזרו אליו בכל ערב.
עכשיו הגיע הזמן להשתמש בבד הבלון ולהכין ממנו חולצות ובגדים אחרים.
כדי להביא אותו היה צריך לשפר את העגלה הכבדה שלהם — אבל עדיין חסרה להם חיה שתמשוך אותה.
“בטוח יש באי איזו חיה שיכולה לעשות את זה,” אמר פנקרופט.
“בהחלט,” הוסיף בהתלהבות. “עד שהקפטן יבנה לנו קטר קיטור ורכבת מבית הגרניט לנמל הבלון!”
יום אחד, ב־23 בדצמבר, נשמעו פתאום הצעקות של נב והנביחות של טופ.
המתיישבים רצו מיד, מפחד שקרה משהו רע.
ומה הם ראו?
שתי חיות גדולות ויפות שנכנסו בטעות אל הרמה בזמן שהגשרים היו פתוחים.
הן נראו כמו סוסים קטנים או חמורים — זכר ונקבה — עם פרווה אפורה, רגליים לבנות ופסים שחורים על הראש והצוואר.
“אלה אונאגרים!” קרא הרברט. “חיות שהן קצת בין זברה לחמור פרא!”
“למה לא פשוט חמורים?” שאל נב.
“כי האוזניים שלהם קצרות יותר והם הרבה יותר חינניים,” ענה הרברט.
“חמורים או סוסים, לא משנה,” קטע אותו פנקרופט. “אלה ‘כוחות תנועה’, כמו שהקפטן אומר — וחייבים לתפוס אותם!”
פנקרופט זחל בשקט דרך העשב, הוריד את הגשר הקטן — והאונאגרים הפכו לאסירים.
אבל במקום לאלף אותם בכוח, החליטו לתת להם להסתובב בחופשיות על הרמה.
המהנדס התחיל לבנות להם אורווה ליד לול העופות, עם אוכל ומקום נוח לישון בו.
בינתיים הכינו רתמות מסיבים של צמחים, וסללו דרך ישרה דרך היער עד לנמל הבלון.
כעבור כמה ימים ניסו בפעם הראשונה לרתום את האונאגרים לעגלה.
בהתחלה החיות השתוללו מאוד, אבל בסוף נרגעו והסכימו למשוך את העגלה.
ביום הנסיעה כולם עלו לעגלה, חוץ מפנקרופט שהלך ליד החיות.
הדרך הייתה קופצנית ומלאת מהמורות, אבל הם הגיעו בשלום לנמל הבלון.
שם העמיסו על העגלה את בד הבלון ואת כל החבלים והציוד שלו.
בשמונה בערב חזרה העגלה אל בית הגרניט.
האונאגרים נלקחו אל האורווה החדשה שלהם, ופנקרופט, לפני שהלך לישון, הוציא אנחת סיפוק גדולה כל כך — שכל ההדים של בית הגרניט חזרו עליה שוב ושוב.