השבוע הראשון של ינואר הוקדש להכנת בגדי בד חדשים בשביל אנשי המושבה.
המחטים שמצאו בארגז שימשו עכשיו ידיים חזקות, גם אם לא עדינות במיוחד, ומה שנתפר — נתפר היטב וחזק.
חוטים לא חסרו להם, בזכות רעיון של סיירוס הרדינג להשתמש מחדש בחוטים שכבר היו בבד של הבלון. גדעון ספילט והרברט פרמו בסבלנות עצומה את כל התפרים הישנים, כי פנקרופט ויתר מהר מאוד על העבודה הזאת — היא עצבנה אותו יותר מדי. אבל כשזה הגיע לתפירה עצמה, אף אחד לא היה טוב ממנו. הרי ידוע שמלחים יודעים לתפור מצוין.
את הבד של הבלון ניקו בעזרת חומרים שהכינו מצמחים שרופים. אחרי שהסירו ממנו את הציפוי הקשה, הבד חזר להיות רך ונעים. אחר כך השאירו אותו באוויר, והוא נעשה לבן ונקי.
מהבד הזה הכינו בערך תריסר חולצות וזוגות גרביים. נכון, הגרביים לא היו סרוגים אלא תפורים מבד כותנה, אבל למתיישבים זה בכלל לא הפריע.
כמה נעים היה להם ללבוש שוב בגדים נקיים!
וכמה נפלא היה לישון בין סדינים אמיתיים, שהפכו את המיטות בבית הגרניט לנוחות הרבה יותר.
באותה תקופה הם גם הכינו נעליים מעור של כלבי ים, כי הנעליים שהביאו מאמריקה כבר התבלו לגמרי.
הנעליים החדשות היו גדולות ונוחות מאוד — ואף אחד לא התלונן שהן לוחצות.
בתחילת שנת 1866 היה חם מאוד באי, אבל הציד ביערות לא נפסק.
אגוטים, חזירי בר קטנים, קפיברות, קנגורואים וחיות רבות אחרות מילאו את היערות, וספילט והרברט היו ציידים כל כך טובים שכמעט אף פעם לא החטיאו.
אבל סיירוס הרדינג ביקש מהם לחסוך בתחמושת.
הוא רצה לשמור את אבק השריפה והכדורים לעתיד, כי מי יודע מה עוד יקרה להם יום אחד אם יעזבו את האי?
במקום כדורי עופרת, שלא נמצאה באי, הוא הכין כדורי ברזל קטנים. הם היו קלים יותר ולכן היו צריכים להיות גדולים יותר, אבל הדיוק של הציידים פיצה על כך.
גם אבק שריפה הוא היה יכול להכין בעצמו, אבל במקום זה בחר להכין חומר אחר שנקרא “כותנת נפץ”.
לשם כך השתמשו בליבה רכה של צמח הסמבוק, שגדל בשפע ליד הנחל האדום.
סיירוס הרדינג כבר ידע להכין את החומצות הדרושות, ולכן הצליח להכין את החומר בלי קושי רב.
החומר החדש היה חזק מאוד ולא נהרס מרטיבות, ולכן היה שימושי מאוד לציידים.
באותו זמן פינו המתיישבים שטח גדול ברמת התצפית כדי לגדל בו צמחים וירקות.
הם יצאו שוב ושוב אל יערות האי והביאו משם צמחי בר שימושיים:
תרד, צנוניות, לפת, גרגיר נחלים ועוד.
הרברט אהב במיוחד להביא צמחים חדשים כדי לנסות לגדל אותם.
הם גם הביאו עצים ופחם, וכל מסע כזה עזר לשפר את הדרכים באי.
מחילת הארנבים המשיכה לספק בשר טרי למטבח של בית הגרניט. למרבה המזל היא הייתה מעבר לנחל ולכן הארנבים לא הגיעו לשדות החדשים.
גם הצדפות שעל הסלעים סיפקו אוכל טעים מאוד.
בנוסף, הדיג באגם ובנהר היה מוצלח מאוד. פנקרופט הכין חכות עם קרסים מברזל, ולעיתים קרובות תפסו דגים גדולים וטעימים.
נב, שהיה טבח מצוין, ידע להכין מכל המאכלים האלה ארוחות מגוונות וטעימות.
רק דבר אחד היה חסר להם מאוד:
לחם.
הם עדיין לא הצליחו להכין מספיק ממנו, והדבר ממש הורגש בשולחן האוכל שלהם.
המתיישבים גם צדו צבים שהגיעו לחופי כף מנדיבל.
בחול היו המון ביצי צבים עגולות עם קליפה לבנה וקשה.
“זה ממש שדה של ביצים!” אמר גדעון ספילט. “כל מה שצריך זה לאסוף אותן!”
אבל הם לא הסתפקו רק בביצים. הם גם תפסו כמה צבים והביאו אותם לבית הגרניט.
נב הכין מהם מרק צבים טעים מאוד עם עשבי תיבול, וזכה למחמאות רבות.
עוד מזל טוב חיכה להם באותה תקופה:
להקות של סלמונים נכנסו אל נהר המרסי כדי להטיל ביצים במעלה הנהר.
המתיישבים בנו מחסומים קטנים בנהר ותפסו יותר ממאה דגים גדולים.
הם המליחו אותם ושמרו לחורף, כשהנהרות יקפאו ולא יהיה אפשר לדוג.
בינתיים ג’ופ התקדם מאוד בתפקידו החדש כמשרת.
הלבישו אותו בז’קט קטן, מכנסיים לבנים וסינר עם כיסים — שאותם הוא אהב במיוחד.
נב לימד אותו בסבלנות עצומה, וג’ופ למד במהירות מדהימה.
הוא אהב להיות במטבח ולחקות כל דבר שנב עשה.
יום אחד הופיע ג’ופ פתאום עם מפית על הזרוע, מוכן להגיש ארוחה לשולחן.
הוא עבד ברצינות גמורה:
החליף צלחות, הגיש קערות, מזג מים, והכול בצורה כל כך רצינית, עד שהמתיישבים התפקעו מצחוק.
“ג’ופ, עוד מרק!”
“ג’ופ, תביא צלחת!”
“ג’ופ, קצת בשר!”
וג’ופ, בלי להתבלבל בכלל, עשה הכול מצוין.
פנקרופט היה מאושר.
“ג’ופ,” הוא אמר לו, “אני חושב שבאמת צריך להכפיל לך את המשכורת!”
כמובן שלג’ופ לא הייתה שום כוונה לעזוב את בית הגרניט.
הוא אהב מאוד את אדוניו, ולעיתים קרובות הצטרף אליהם לטיולים ביער.
היה מצחיק לראות אותו הולך עם מקל על הכתף כאילו הוא נושא רובה.
אם היה צריך לקטוף פירות מעץ גבוה — ג’ופ טיפס מיד.
אם גלגל של העגלה נתקע בבוץ — ג’ופ היה דוחף אותו בקלות בכוח הכתפיים שלו.
“איזה בחור נהדר!” היה פנקרופט אומר לעיתים קרובות. “אם הוא היה שובב כמו שהוא טוב, אי אפשר היה להסתדר איתו!”
בסוף ינואר התחילו המתיישבים בעבודה חדשה במרכז האי.
הם החליטו להקים מכלאה גדולה ליד מקורות הנחל האדום, למרגלות הר פרנקלין.
שם רצו להחזיק את המוסמונים והעזים הפראיות, במיוחד כדי לקבל מהם צמר לבגדי חורף.
כמעט כל בוקר יצאו הרדינג, הרברט ופנקרופט בדרך החדשה שנקראה “דרך המכלאה”.
הם בחרו מקום יפה עם עשב רענן, עצים קטנים ונחל זורם.
מסביב למקום בנו גדר חזקה וגבוהה מאוד, כדי שהחיות לא יוכלו לברוח.
בניית המכלאה נמשכה שלושה שבועות שלמים.
בנוסף לגדר, בנו גם סככות חזקות שבהן החיות יוכלו להסתתר מהגשם והרוח.
כשהכול היה מוכן, הגיע הזמן ללכוד את החיות.
ב־7 בפברואר יצאו כולם לציד הגדול.
ספילט והרברט רכבו על האונאגרים, וטופ עזר מאוד בריצה אחרי העדרים.
התוכנית הייתה פשוטה:
להקיף את המוסמונים והעזים, ולאט־לאט לדחוף אותם לכיוון המכלאה.
זאת הייתה עבודה מעייפת מאוד.
המון ריצות, צעקות, דהירות, והמון בלגן.
מתוך כמאה מוסמונים שהקיפו, רובם הצליחו לברוח.
אבל בסופו של דבר הצליחו להכניס שלושים מוסמונים ועשר עיזי בר אל תוך המכלאה.
ברגע שנכנסו — הדלת נסגרה והם היו אסירים.
המתיישבים היו מרוצים מאוד מהתוצאה.
הם ידעו שבעתיד יהיו להם הרבה צמר ועורות.
באותו ערב חזרו כולם לבית הגרניט עייפים לגמרי.
אבל כבר למחרת חזרו לבדוק את המכלאה.
החיות ניסו להפיל את הגדר, אך לא הצליחו, ולאט־לאט התחילו להירגע.
במשך חודש פברואר לא קרה שום דבר מיוחד.
המתיישבים המשיכו בעבודות היומיומיות שלהם:
שיפרו דרכים, עבדו בגינה, וטיפלו בחיות.
הרברט חזר כמעט מכל טיול עם צמח חדש:
לפעמים תפוחי אדמה, לפעמים חמציצים, ולפעמים צמחים שאפשר להכין מהם שמן.
הגינה שלהם התמלאה בירקות שונים:
חסה, צנוניות, לפת, תפוחי אדמה ועוד.
האדמה ברמת התצפית הייתה פורייה מאוד, והם קיוו ליבולים מצוינים.
גם משקאות לא חסרו להם.
מלבד תה מיוחד ומשקה מצמח הדרקונייה, סיירוס הרדינג אפילו הכין בירה מצמחי אשוח צעירים.
לקראת סוף הקיץ לול העופות כבר היה מלא בציפורים יפות ומיוחדות.
הכול הצליח בזכות העבודה הקשה של המתיישבים החכמים והאמיצים.
בערבים, אחרי ימי העבודה החמים, אהבו כולם לשבת על קצה רמת התצפית, במרפסת קטנה שנב בנה מכוסה בצמחים מטפסים.
שם הם דיברו, צחקו, תכננו תוכניות לעתיד, וסיפרו סיפורים.
פנקרופט תמיד הצליח להצחיק את כולם.
לעיתים קרובות דיברו גם על אמריקה הרחוקה שלהם.
מה קרה במלחמה?
האם הצפון ניצח?
האם המלחמה כבר הסתיימה?
כמה היו שמחים לקבל עיתון אחד קטן!
כבר כמעט שנה שלמה שלא היה להם שום קשר עם העולם.
בקרוב יגיע ה־24 במרץ — היום שבו הבלון שלהם התרסק באי.
אז הם היו ניצולים חסרי אונים, שלא ידעו איך ישרדו.
ועכשיו?
עכשיו הם היו מתיישבים אמיתיים:
עם בית, כלים, שדות, חיות, ואוכל.
הם למדו להשתמש בכל מה שהאי נתן להם — חיות, צמחים ואבנים.
כן, הם דיברו הרבה על כל הדברים האלה ותכננו עוד ועוד תוכניות לעתיד.
אבל סיירוס הרדינג בדרך כלל שתק.
הוא הקשיב לחבריו יותר מאשר דיבר.
לפעמים חייך לרעיונות של הרברט או לבדיחות של פנקרופט, אבל עמוק בפנים המשיך לחשוב על כל אותם דברים מסתוריים ובלתי מוסברים שקרו באי — תעלומה שהוא עדיין לא הצליח לפתור.