מזג האוויר השתנה בשבוע הראשון של חודש מרץ. בתחילת החודש היה ירח מלא, והחום היה כבד מאוד. האוויר הרגיש מלא בחשמל, ונראה שעומדים להגיע ימים ארוכים של סערות.
ואכן, ב־2 במרץ נשמעו רעמים חזקים, רוח מזרחית נשבה, וברד היכה בקירות בית הגרניט כמו מטח אבנים. מיד סגרו את הדלתות והחלונות, אחרת כל החדרים היו נרטבים לגמרי. כשראה את אבני הברד, שחלקן היו בגודל של ביצת יונה, פנקראפט חשב מיד על שדה התירס שלו.
הוא רץ במהירות אל השדה, שבו כבר הציצו עלים ירוקים קטנים, ובעזרת יריעת בד גדולה הצליח להגן על היבול שלו.
מזג האוויר הסוער נמשך שבוע שלם, והרעמים לא הפסיקו להתגלגל בשמים.
למתיישבים לא הייתה עבודה דחופה בחוץ, ולכן ניצלו את הימים הסוערים כדי לעבוד בתוך בית הגרניט, שהלך ונעשה נוח ומסודר יותר מיום ליום. המהנדס בנה מחרטה, ובעזרתה יצר כלים שונים למטבח ולחדרים, ובעיקר כפתורים, שחסרו להם מאוד. נבנה גם מתלה לרובים, שנשמרו בזהירות רבה. הם ניסרו, הקציעו, שייפו וחרטו; ובמשך כל ימי הסערה נשמעו רק קולות הכלים והמחרטה, שהתערבבו ברעש הרעמים.
גם מר ג’ופ לא נשכח. הוא קיבל חדר קטן ליד המחסן, עם מיטה מלאה בקש רך, שהתאימה לו מאוד.
״עם ג׳ופ הטוב אף פעם אין מריבות,״ נהג פנקראפט לומר. ״הוא אף פעם לא עונה בחוצפה. איזה משרת נהדר, נב, איזה משרת!״
ג׳ופ כבר התרגל היטב לעבודות הבית. הוא הבריש בגדים, סובב את השיפוד בבישול, הגיש לשולחן, טאטא חדרים, אסף עצים — ואפילו עשה דבר אחד שפנקראפט אהב במיוחד: לפני השינה היה בא לכסות אותו בשמיכה.
בריאותם של כל אנשי המושבה — וגם של החיות — הייתה מצוינת. החיים באוויר הפתוח, האדמה הבריאה והעבודה המתמדת בידיים ובראש שמרו על כולם חזקים ובריאים.
כולם הרגישו נהדר. הרברט אפילו גבה בכמה סנטימטרים במהלך השנה. הוא נעשה חזק ובוגר יותר, והבטיח להיות אדם מצוין גם בגופו וגם באופיו. בזמני המנוחה הוא המשיך ללמוד מהספרים שמצאו בארגז, והמהנדס והכתב לימדו אותו מדעים ושפות.
הסערה הסתיימה בערך ב־9 במרץ, אבל השמים נשארו מעוננים במשך רוב החודש. לעיתים קרובות ירד גשם או היה ערפל, ורק בכמה ימים יפים יצאו למסעות קטנים.
בערך באותו זמן ילדה נקבת האונאגר עיירה קטנה ובריאה. גם בעדר המופלונים שבמכלאה נולדו טלאים קטנים, ונב והרברט בחרו לעצמם אהובים מיוחדים מביניהם. הם גם התחילו לגדל חזירי בר צעירים, והקימו להם דיר ליד הלול. ג׳ופ היה אחראי להביא להם אוכל מהמטבח, והוא ביצע את העבודה ברצינות רבה. לפעמים היה מושך להם בזנב בשביל הצחוק, כמו ילד שובב.
יום אחד בחודש מרץ הזכיר פנקראפט למהנדס הבטחה ישנה.
״אמרת פעם שתבנה מכשיר שיחליף את הסולמות הארוכים של בית הגרניט,״ אמר לו. ״מתי תעשה את זה?״
״זה לא יהיה קשה,״ השיב סיירוס הרדינג. ״אבל זה באמת נחוץ?״
״בוודאי!״ קרא פנקראפט. ״כבר יש לנו את כל הדברים החשובים, עכשיו אפשר לחשוב גם על קצת נוחות. לא קל לטפס בסולם כשסוחבים דברים כבדים.״
״טוב, פנקראפט, ננסה לשמח אותך,״ חייך המהנדס.
״אבל אין לך מכונה.״
״נבנה אחת.״
״מכונת קיטור?״
״לא. מכונת מים.״
ואכן, למהנדס כבר היה כוח טבעי שיוכל להפעיל את המכשיר — המים שזרמו בתוך בית הגרניט. הוא הרחיב את המעבר של הנחל הקטן, וכך יצר זרם חזק יותר. מתחת לזרם התקין גלגל עם כפות, שחובר בכבל חזק לסל גדול.
כך נוצרה מעלית פשוטה: בעזרת חבל אפשר היה להעלות את הסל עד לפתח בית הגרניט.
ב־17 במרץ הופעלה המעלית בפעם הראשונה, וכולם היו מרוצים מאוד. מעכשיו כבר לא היה צורך לטפס בסולם עם עצים, פחם או מזון — הכול עלה בסל. אפילו המתיישבים עצמם השתמשו בו. במיוחד שמח טופ הכלב, שלא ידע לטפס כמו ג׳ופ, ולעיתים קרובות היה צריך שיישאו אותו על הגב.
בערך באותו זמן ניסה סיירוס הרדינג לייצר זכוכית. בתחילה השתמש בכבשן החרס הישן. היו כמה ניסיונות שנכשלו, אבל לבסוף הצליח להקים בית מלאכה קטן לזכוכית, שבו עבד יחד עם ספילט והרברט במשך ימים שלמים.
החומרים הדרושים לזכוכית היו פשוטים: חול, גיר וסודה. את החול מצאו על החוף, גיר יצרו מאבן, ואצות ים סיפקו את הסודה. בעזרת הפחם חיממו את הכבשן לטמפרטורה גבוהה מאוד.
הכלי שהיה הכי קשה להכין היה צינור הניפוח של הזגג — צינור ברזל ארוך. פנקראפט הצליח לבנות אחד בעצמו מברזל דק שגלגל לצורת צינור.
ב־28 במרץ התחילו לעבוד. ערבבו חול, גיר, סודה וקצת פחם, וחיממו הכול עד שנהפך לחומר נוזלי סמיך. סיירוס לקח מעט מהחומר בקצה הצינור, גלגל אותו, ואז נתן להרברט לנשוף בצד השני.
הרברט נשף בכל כוחו, והחומר התנפח כמו בועה גדולה. אחר כך חיממו אותו שוב, חתכו אותו ושטחו אותו ללוח זכוכית.
כך יצרו את חלון הזכוכית הראשון שלהם. הוא לא היה שקוף לגמרי, אבל בהחלט אפשר היה לראות דרכו.
גם בקבוקים וכוסות הם הכינו בקלות יחסית. פנקראפט ביקש לנסות בעצמו, ונשף כל כך חזק עד שהכוסות שלו יצאו עקומות ומצחיקות — אבל הוא היה גאה בהן מאוד.
יום אחד יצאו סיירוס והרברט לציד ביער המערבי. בזמן שהלכו, הרברט שאל שאלות רבות על מדע וטבע, והמהנדס ענה לו בסבלנות. בגלל השיחות שלהם הם כמעט לא ירו בשום חיה, והשעה כבר הייתה מאוחרת, כשלפתע הרברט עצר וצעק בשמחה:
״קפטן הרדינג! אתה רואה את העץ הזה?״
הוא הצביע על צמח שנראה קצת כמו דקל קטן.
״זה ציקס!״ קרא הרברט. ״ראיתי ציור שלו בספר הטבע שלנו!״
״אבל אין עליו פירות,״ אמר המהנדס.
״לא צריך פירות,״ השיב הרברט. ״בתוך הגזע שלו יש קמח!״
״עץ הלחם?״
״כן!״
הרברט צדק. בתוך הגזע היה חומר לבן וקמחי שאפשר להכין ממנו מזון מזין מאוד. הם סימנו את המקום וחזרו לבית הגרניט.
למחרת יצאו כולם לאסוף גזעים של ציקס. סיירוס בנה מכבש שהוציא מהם את הנוזל המר, ומה שנשאר היה קמח טוב. נב הכין ממנו עוגות ופודינגים. זה לא היה בדיוק לחם אמיתי, אבל היה דומה מאוד.
גם החלב מהמכלאה סיפק להם מזון יום־יומי. פנקראפט היה נוסע לעיתים קרובות למכלאה עם ג׳ופ, ואפילו נתן לו להחזיק במושכות. ג׳ופ הצליף בשוט הקטן שלו בגאווה גדולה.
הכול שגשג — גם בבית הגרניט וגם במכלאה. אילו רק היו קרובים יותר למולדתם, לא היה להם כמעט על מה להתלונן.
ובכל זאת, אהבת המולדת חזקה מאוד בלב האדם. אילו הייתה מופיעה לפתע ספינה ליד האי, ודאי היו מסמנים לה ורוצים לחזור הביתה.
ב־1 באפריל, שהיה גם יום ראשון של חג הפסחא, נחו כולם והתפללו יחד. אחר הצהריים ישבו במרפסת שעל שפת רמת התצפית ושתו משקה שהוכן מפירות סמבוק במקום קפה.
הם דיברו על האי הבודד שלהם בלב האוקיינוס השקט, ואז שאל הכתב, גדעון ספילט:
״סיירוס, מאז שמצאנו את הסקסטנט, בדקת שוב את המיקום המדויק של האי?״
״לא עדיין,״ השיב המהנדס.
״כדאי לעשות זאת,״ אמר ספילט. ״המכשיר הזה מדויק יותר מהקודם.״
״למה צריך?״ שאל פנקראפט. ״האי נמצא מצוין בדיוק איפה שהוא!״
״אבל אולי אנחנו קרובים יותר ליבשה ממה שנדמה לנו,״ אמר הכתב.
״מחר נדע,״ השיב סיירוס.
למחרת ביצע המהנדס מדידות חדשות בעזרת הסקסטנט. התוצאה הייתה מדויקת מאוד:
האורך: 150 מעלות ו־30 דקות מערב.
הרוחב: 34 מעלות ו־57 דקות דרום.
כמעט בדיוק כמו שחישב קודם.
הרברט הביא את האטלס, והם פתחו את מפת האוקיינוס השקט. סיירוס בדק את המקום במפה — ופתאום קרא:
״אבל יש אי באזור הזה!״
״אי?״ צעק פנקראפט.
״אי טאבור.״
״אי גדול?״
״לא. אי קטן מאוד בלב האוקיינוס, ואולי אף אחד מעולם לא ביקר בו.״
״אז אנחנו נבקר בו!״ הכריז פנקראפט.
״אנחנו?״
״כן, קפטן. נבנה סירה עם סיפון, ואני אנהיג אותה. כמה רחוק האי?״
״בערך מאה וחמישים מייל מצפון־מזרח.״
״מאה וחמישים מייל? זה כלום!״ קרא פנקראפט. ״עם רוח טובה נגיע תוך יומיים!״
וכך החליטו המתיישבים לבנות ספינה קטנה, שתהיה מוכנה להפלגה באוקטובר, כשיחזור מזג האוויר הטוב.