החורף הגיע עם חודש יוני, שהוא חודש דצמבר של האזורים הצפוניים, והעבודה החשובה ביותר הייתה להכין בגדים חמים וחזקים.
המוסמונים שבמכלאה נגזזו מהצמר שלהם, ועכשיו היה צריך להפוך את חומר הגלם היקר הזה לבד.
כמובן שלסיירוס הרדינג לא היו מכונות סירוק, ניקוי, טוויה או אריגה. לא היו לו נולים, ולא מכונות מיוחדות להכנת חוטים וצמר. לכן הוא היה חייב לעבוד בדרך פשוטה יותר, בלי לטוות ובלי לארוג. הוא החליט להשתמש בתכונה מיוחדת של סיבי הצמר — כשמפעילים עליהם לחץ חזק, הם נדבקים ומתערבבים זה בזה. כך אפשר להכין חומר שנקרא לבד.
אפשר היה להכין את הלבד בתהליך פשוט, שלמרות שהפך את הבד לפחות גמיש, הוא גרם לו לשמור על חום הרבה יותר טוב. הצמר של המוסמונים היה עשוי משערות קצרות מאוד, ולכן התאים במיוחד להכנת לבד.
המהנדס, בעזרת חבריו, כולל פנקרופט שנאלץ שוב לעזוב את הסירה שלו, התחיל בעבודה הראשונה — לנקות את הצמר מהשומן והשמן שהיו ספוגים בו, חומר שנקרא גריז. הניקוי נעשה בתוך מכלים מלאים במים שחוממו לשבעים מעלות, ובהם הושרה הצמר במשך עשרים וארבע שעות. אחר כך הוא נשטף היטב בתמיסת סודה, וכאשר התייבש מספיק בעזרת לחיצה, היה מוכן לדחיסה — כלומר להפוך לחומר מוצק. נכון, זה היה חומר גס ופשוט, שלא היה נחשב שווה הרבה בערים הגדולות של אירופה או אמריקה, אבל בשווקים של אי לינקולן הוא היה נחשב לאוצר אמיתי.
סוג הבד הזה היה כנראה מוכר כבר מימי קדם, ולמעשה הבדים הראשונים מצמר נוצרו בשיטה שסיירוס הרדינג השתמש בה עכשיו. היכולות ההנדסיות של הרדינג באו לידי ביטוי במיוחד בבניית המכונה שלחצה את הצמר; כי הוא הצליח לנצל בחוכמה כוח מכני שעד אז לא השתמשו בו — המפל שנפל אל החוף — כדי להפעיל מתקן מיוחד להכנת הלבד.
לא היה דבר פשוט יותר מהמכונה הזאת. הצמר הונח בתוך שוקת, ועליו נפלו בזה אחר זה פטישי עץ כבדים. זאת הייתה כל המכונה, וכך השתמשו בה במשך מאות שנים, עד שהחליפו את הפטישים בגלילים גדולים של לחץ, והחומר כבר לא הוכה אלא התגלגל בצורה מסודרת.
העבודה, שנוהלה במיומנות בידי סיירוס הרדינג, הצליחה לגמרי. הצמר, שספגו אותו מראש בתמיסת סבון כדי לעזור לסיבים להסתבך ולהידחס יחד וגם כדי למנוע ממנו להתכווץ יותר מדי בזמן ההכאה, יצא מהמכונה בצורת יריעות עבות של לבד. הסיבים הקטנים שבצמר הסתבכו זה בזה בצורה מושלמת, ונוצר חומר שהתאים גם לבגדים וגם לשמיכות.
זה בוודאי לא היה מרינו, מוסלין, קשמיר, סאטן או פלנל. זה היה "לבד לינקולני", ולאי לינקולן הייתה עכשיו עוד תעשייה חדשה. למתיישבים היו סוף סוף בגדים חמים ושמיכות עבות, והם יכלו לחכות בלי פחד לחורף של שנת 1866–1867.
הקור החזק התחיל להורגש בערך ב-20 ביוני, ולצערו הגדול של פנקרופט היה עליו להפסיק את בניית הסירה, שאותה קיווה לסיים עד האביב הבא.
הרעיון הגדול של המלח היה לצאת למסע גילוי אל אי טייבור, למרות שהרדינג לא אהב את הרעיון של מסע שנעשה רק מתוך סקרנות, כי היה ברור שאין כמעט שום דבר על הסלע השומם והיבש הזה. מסע של מאה וחמישים מייל בסירה קטנה יחסית, דרך ים לא מוכר, בהחלט גרם לו דאגה.
מה יקרה אם הסירה שלהם, אחרי שתצא לים, לא תצליח להגיע אל אי טייבור ולא תוכל לחזור אל אי לינקולן? מה יעלה בגורלה בלב האוקיינוס השקט, ים שכבר גרם לכל כך הרבה אסונות?
הרדינג דיבר פעמים רבות עם פנקרופט על התוכנית הזאת, והוא גילה שהמלח נחוש בצורה מוזרה לבצע את המסע, למרות שגם הוא עצמו לא הצליח להסביר בדיוק למה.
"עכשיו," אמר לו המהנדס יום אחד, "אני חייב להעיר לך, חברי, שאחרי ששיבחת כל כך את אי לינקולן, ואחרי שאמרת כמה עצוב יהיה לך אם תיאלץ לעזוב אותו, דווקא אתה הראשון שרוצה לצאת ממנו."
"רק לכמה ימים," ענה פנקרופט, "רק לכמה ימים, קפטן. זמן ללכת ולחזור, ולראות איך נראה האי הקטן הזה!"
"אבל הוא בכלל לא טוב כמו אי לינקולן."
"את זה אני יודע מראש."
"אז למה להסתכן וללכת לשם?"
"כדי לדעת מה קורה באי טייבור."
"אבל שום דבר לא קורה שם; שום דבר לא יכול לקרות שם."
"מי יודע?"
"ומה אם תיתפסו בסופת הוריקן?"
"בעונה היפה אין חשש לזה," ענה פנקרופט. "אבל, קפטן, מכיוון שצריך להתכונן לכל דבר, אני אבקש את רשותך לקחת איתי רק את הרברט למסע הזה."
"פנקרופט," ענה המהנדס והניח את ידו על כתף המלח, "אם יקרה לך משהו, או לנער הזה, שהמקרה הפך לילד שלנו, אתה חושב שנוכל אי פעם להפסיק להאשים את עצמנו?"
"קפטן הרדינג," ענה פנקרופט בביטחון מלא, "אנחנו לא נגרום לכם לצער כזה. חוץ מזה, נדבר שוב על המסע הזה כשיגיע הזמן. ואני חושב שכשתראה את הסירה הקטנה והחזקה שלנו, וכשתראה איך היא שטה בים כשנפליג מסביב לאי — כי כולנו נעשה את זה יחד — אני בטוח שלא תהסס יותר לתת לי לצאת. אני לא מסתיר ממך שהסירה שלך תהיה יצירת מופת."
"תגיד לפחות 'הסירה שלנו', פנקרופט," ענה המהנדס, שנרגע בינתיים.
כך הסתיימה השיחה, עד שתתחדש שוב מאוחר יותר, בלי שאף אחד מהם הצליח לשכנע את השני.
השלג הראשון ירד לקראת סוף חודש יוני. לפני כן דאגו למלא היטב את המחסן שבמכלאה, כך שלא היה צורך להגיע אליה בכל יום; אבל הם החליטו שלא יעבור יותר משבוע בלי שמישהו יבקר שם.
המלכודות הוצבו שוב, וגם המכונות שסיירוס הרדינג בנה נוסו בפעם הראשונה. עצמות הלווייתן המכופפות, שהיו קפואות בתוך קרח ומכוסות בשכבת שומן עבה, הונחו בשולי היער במקום שבו חיות נהגו לעבור בדרכן אל האגם.
לשמחתו הגדולה של המהנדס, ההמצאה הזאת, שהועתקה מציידי האלאוטים, הצליחה בצורה מושלמת. תריסר שועלים, כמה חזירי בר ואפילו יגואר אחד נתפסו כך. החיות נמצאו מתות, כשהעצמות שהתיישרו מחדש קרעו את הקיבה שלהן.
צריך לספר כאן על אירוע אחד, לא רק מפני שהוא מעניין בפני עצמו, אלא גם מפני שזו הייתה הפעם הראשונה שבה ניסו המתיישבים ליצור קשר עם שאר בני האדם בעולם.
גדעון ספילט כבר חשב כמה פעמים אם לזרוק אל הים מכתב בתוך בקבוק, בתקווה שזרמי הים יובילו אותו אולי לחוף מיושב, או אולי לשלוח הודעה בעזרת יונים.
אבל איך אפשר היה באמת לקוות שיונים או בקבוקים יעברו מרחק של אלף ומאתיים מייל שהפריד בין האי לבין כל ארץ מיושבת? זה היה נראה כמעט מטורף.
אבל ב-30 ביוני הצליחו, לא בלי קושי, לתפוס אלבטרוס שנפצע קלות ברגלו מכדור שירה הרברט. זאת הייתה ציפור נהדרת, עם מוטת כנפיים של עשרה רגל, שיכלה לחצות ימים עצומים כמו האוקיינוס השקט.
הרברט רצה לשמור את הציפור היפה הזאת, כי הפצע שלה היה צפוי להחלים במהירות, והוא חשב שיוכל לאלף אותה; אבל ספילט הסביר לו שאסור להחמיץ את ההזדמנות לנסות לתקשר עם ארצות אחרות בעזרת השליח המכונף הזה. אם האלבטרוס הגיע ממקום מיושב, אין ספק שהוא יחזור לשם ברגע שישוחרר.
אולי בתוך ליבו גדעון ספילט, שבו לפעמים התעורר העיתונאי, לא הצטער על ההזדמנות לשלוח אל העולם כתבה מרגשת על הרפתקאותיהם של תושבי אי לינקולן. איזו הצלחה זאת תהיה עבור הכתב הרשמי של הניו יורק הראלד, ועבור הגיליון שיפרסם את הכתבה, אם היא רק תגיע לעורך העיתון, ג'יימס בנט המכובד!
גדעון ספילט כתב תקציר קצר של הסיפור, והכניס אותו לשקית חזקה ואטומה למים, עם בקשה מכל מי שימצא אותה להעביר אותה למשרדי הניו יורק הראלד. את השקית הקטנה קשרו לצווארו של האלבטרוס ולא לרגלו, כי הציפורים האלה נוהגות לנוח על פני המים. אחר כך שחררו את שליח האוויר המהיר הזה, ולא בלי התרגשות צפו בו המתיישבים נעלם בתוך הערפל שבמערב.
"לאן הוא הולך?" שאל פנקרופט.
"לכיוון ניו זילנד," ענה הרברט.
"נסיעה טובה!" צעק המלח, שבעצמו לא ממש האמין שייצא משהו גדול מצורת התקשורת הזאת.
עם החורף חזרו לעבודות בתוך בית הגרניט — תיקון בגדים ועבודות שונות, וביניהן גם הכנת המפרשים לסירה שלהם, שנחתכו מבד הכדור הפורח הענקי שכמעט לא נגמר.
במהלך חודש יולי היה הקור חזק מאוד, אבל לא חסרו להם עצים או פחם. סיירוס הרדינג התקין אח נוסף בחדר האוכל, ושם בילו את ערבי החורף הארוכים.
הם דיברו בזמן שעבדו, קראו בזמן שהידיים היו פנויות, וכך הזמן עבר בצורה מועילה לכולם.
זאת הייתה ממש הנאה בשביל המתיישבים לשבת בחדרם, שהיה מואר היטב בנרות ומחומם היטב בפחם, אחרי ארוחת ערב טובה, כשקפה סמבוק מעלה אדים בכוסות והמקטרות מפיצות עשן ריחני, בזמן שמחוץ לבית הסערה מייללת.
הנוחות שלהם הייתה יכולה להיות מושלמת, אילו בכלל יכולה להיות נוחות מושלמת לאנשים הרחוקים כל כך מבני אדם אחרים וללא שום דרך לתקשר איתם.
לעיתים קרובות הם דיברו על מולדתם, על החברים שהשאירו מאחור, ועל גדולתה של הרפובליקה האמריקאית, שהשפעתה רק תלך ותגדל. סיירוס הרדינג, שהיה מעורב מאוד בענייני האיחוד, עניין מאוד את חבריו בסיפורים, ברעיונות ובתחזיות שלו.
יום אחד קרה שספילט אמר:
"אבל עכשיו, סיירוס היקר, כל התנועה התעשייתית והמסחרית הזאת שאתה חושב שתמשיך לגדול — האם אין סכנה שיום אחד היא תיעצר לגמרי?"
"להיעצר? ובגלל מה?"
"בגלל המחסור בפחם, שאפשר בהחלט לקרוא לו המינרל היקר ביותר."
"כן, היקר ביותר באמת," ענה המהנדס, "ונראה כאילו הטבע רצה להראות כמה הוא יקר בכך שהפך את היהלום, שהוא בעצם פחמן טהור, לדבר כל כך מיוחד."
"אתה לא מתכוון להגיד, קפטן," קטע אותו פנקרופט, "שאנחנו שורפים יהלומים בתנורים שלנו בצורת פחם?"
"לא, חברי," ענה הרדינג.
"אבל," המשיך גדעון ספילט, "אתה לא מכחיש שיום אחד כל הפחם ייגמר?"
"אה! עדיין יש כמויות עצומות של פחם, ומאה אלף הכורים שמוציאים ממנו בכל שנה מאה מיליון יחידות משקל עוד לא קרובים בכלל לרוקן אותו."
"עם העלייה בשימוש בפחם," ענה ספילט, "אפשר לצפות שמאה אלף הפועלים יהפכו בקרוב למאתיים אלף, ושגם כמות הכרייה תוכפל."
"ללא ספק; אבל אחרי המכרות של אירופה, שיעבדו בעתיד בצורה טובה יותר עם מכונות חדשות, גם המכרות באמריקה ובאוסטרליה יספקו עוד זמן רב את צורכי המסחר."
"לכמה זמן?" שאל העיתונאי.
"לפחות למאתיים וחמישים או שלוש מאות שנה."
"זה מרגיע בשבילנו, אבל חדשות רעות בשביל הנינים שלנו!" העיר פנקרופט.
"הם ימצאו משהו אחר," אמר הרברט.
"נקווה שכן," ענה ספילט, "כי בלי פחם לא יהיו מכונות, ובלי מכונות לא יהיו רכבות, ספינות קיטור, מפעלים — שום דבר מהדברים שהעולם המודרני צריך!"
"אבל מה הם ימצאו?" שאל פנקרופט. "אתה יכול לנחש, קפטן?"
"כמעט, חברי."
"ומה ישרפו במקום פחם?"
"מים," ענה הרדינג.
"מים!" קרא פנקרופט. "מים בתור דלק לספינות ולמנועים! מים כדי לחמם מים!"
"כן, אבל מים שפורקו לחלקים הבסיסיים שלהם," ענה סיירוס הרדינג, "וכנראה שהפירוק ייעשה בעזרת חשמל, שיהפוך בעתיד לכוח חזק וקל לשימוש. כל התגליות הגדולות, לפי חוקים מסתוריים כלשהם, נראות כאילו הן משלימות זו את זו באותו הזמן. כן, חברים שלי, אני מאמין שיום אחד ישתמשו במים כדלק; שמימן וחמצן, שמהם הם מורכבים, יספקו מקור בלתי נגמר של חום ואור, חזק יותר מכל מה שפחם מסוגל לתת. יום אחד מחסני הפחם של ספינות הקיטור ושל הקטרים יהיו מלאים בגזים האלה במקום בפחם, והם יבערו בתנורים בעוצמה אדירה. לכן אין מה לפחד. כל עוד כדור הארץ מיושב, הוא יספק את צורכי האנשים שחיים עליו, ולא יחסר אור או חום כל עוד עולם הצמחים, המינרלים ובעלי החיים ממשיכים להתקיים. לכן אני מאמין שכאשר מאגרי הפחם ייגמרו, נחמם את עצמנו בעזרת מים. המים יהיו הפחם של העתיד."
"הייתי רוצה לראות את זה," אמר המלח.
"נולדת מוקדם מדי, פנקרופט," ענה נב, שזו הייתה התרומה היחידה שלו לשיחה.
אבל לא דבריו של נב הם שהפסיקו את השיחה, אלא הנביחות של טופ, שנשמעו שוב באותו טון מוזר שכבר קודם בלבל את המהנדס. באותו הזמן טופ התחיל לרוץ סביב פתח הבאר שנמצא בקצה המעבר שבתוך בית הגרניט.
"למה טופ נובח ככה?" שאל פנקרופט.
"וּלמה ג'ופ נוהם ככה?" הוסיף הרברט.
ואכן, האורנגאוטן, שהצטרף לכלב, הראה סימנים ברורים של פחד וחוסר שקט, ומוזר עוד יותר — שני בעלי החיים נראו מודאגים יותר מאשר כועסים.
"ברור," אמר גדעון ספילט, "שהבאר הזאת מחוברת ישירות לים, ושאיזו חיה ימית מגיעה מדי פעם לנשום בתחתית שלה."
"זה ברור," ענה המלח, "ואין הסבר אחר. שקט שם, טופ! ואתה, ג'ופ, לך לחדר שלך!"
הקוף והכלב השתתקו. ג'ופ הלך לישון, אבל טופ נשאר בחדר והמשיך להשמיע נהמות נמוכות מדי פעם במשך כל הערב.
אף אחד לא דיבר על זה יותר, אבל האירוע הזה העיב על פניו של המהנדס.
בשאר חודש יולי התחלפו גשמים וכפור. הטמפרטורה לא הייתה נמוכה כמו בחורף הקודם, והמקסימום לא ירד מתחת לשמונה מעלות פרנהייט. אבל למרות שהחורף הזה היה פחות קר, הוא היה סוער הרבה יותר. הים איים לעיתים קרובות על בטיחותן של הארובות. לפעמים כמעט היה נדמה כאילו זרם תת-ימי מרים את הגלים הענקיים שהתנפצו ברעש אדיר על קירות בית הגרניט.
כאשר המתיישבים הביטו מהחלונות בגלי הענק שהתנפצו מתחתיהם, הם לא יכלו שלא להתפעל מהמראה האדיר של האוקיינוס בזעמו חסר האונים. הגלים קפצו בקצף לבן מסנוור, החוף נעלם כולו מתחת למים המשתוללים, והצוק נראה כאילו הוא עולה ישר מתוך הים עצמו, בזמן שהרסס התרומם לגובה של יותר ממאה רגל.
במהלך הסערות האלה היה קשה ואפילו מסוכן לצאת החוצה, בגלל עצים שנפלו לעיתים קרובות; ובכל זאת המתיישבים מעולם לא נתנו לשבוע לעבור בלי ביקור במכלאה.
למזלם, המכלאה, שהייתה מוגנת על ידי השלוחה הדרום-מזרחית של הר פרנקלין, לא נפגעה מאוד מההוריקנים, שחסו על העצים, הסככות והגדרות שלה; אבל חצר העופות שעל גבעות פרוספקט, שהייתה חשופה ישירות לרוחות המזרח, ניזוקה מאוד.
שובך היונים איבד את הגג שלו פעמיים, והגדרות עפו ברוח. היה צורך לבנות הכול מחדש בצורה חזקה יותר, כי כפי שאפשר להבין, אי לינקולן נמצא באחד האזורים המסוכנים ביותר של האוקיינוס השקט.
באמת היה נראה כאילו האי נמצא בדיוק במרכזן של סופות ענק, שמצליפות בו בלי הפסקה כמו שוט שמצליף בסביבון — רק שכאן הסביבון עומד במקום והשוט הוא זה שמסתובב.
בשבוע הראשון של אוגוסט מזג האוויר נעשה רגוע יותר, והאוויר חזר להיות שקט, כאילו מעולם לא היה סוער. אבל יחד עם הרוגע חזר גם הקור העז, והמדחום ירד לשמונה מעלות פרנהייט מתחת לאפס.
ב-3 באוגוסט יצאו לטיול שתכננו כבר כמה ימים, אל החלק הדרום-מזרחי של האי, לכיוון ביצת טאדורן. הציידים התפתו לצוד את עופות המים שבילו שם את החורף שלהם. ברווזי בר, חופמאים, טבלנים וברווזים קטנים היו שם בשפע, והוחלט להקדיש יום שלם לציד הציפורים האלה.
לא רק גדעון ספילט והרברט השתתפו בטיול, אלא גם פנקרופט ונב. רק סיירוס הרדינג נשאר בבית הגרניט, בטענה שיש לו עבודה לעשות.
הציידים הלכו לכיוון נמל הכדור הפורח כדי להגיע אל הביצה, אחרי שהבטיחו לחזור עד הערב. טופ וג'ופ ליוו אותם.
ברגע שעברו את גשר מרסי, המהנדס הרים אותו בחזרה וחזר לבית, כי התכוון לבצע תוכנית שרצה לעשות לבדו.
התוכנית הזאת הייתה לחקור היטב את הבאר הפנימית, שהפתח שלה היה במעבר של בית הגרניט ושחוברה אל הים, כי בעבר המים של האגם עברו דרכה.
למה טופ רץ כל כך הרבה פעמים סביב הפתח הזה? למה הוא השמיע נביחות מוזרות כאלה, כאילו משהו בלתי נראה מושך אותו אל הבאר? ולמה ג'ופ הצטרף אליו באותה חרדה משותפת? האם לבאר היו מעברים נוספים מלבד החיבור אל הים? האם היא הובילה לחלקים אחרים של האי? את זה בדיוק רצה סיירוס הרדינג לגלות.
לכן הוא החליט לחקור את הבאר בזמן שחבריו נעדרו, ועכשיו סוף סוף הייתה לו הזדמנות.
היה קל לרדת לתחתית הבאר בעזרת סולם החבלים שלא השתמשו בו מאז שבנו את המעלית. המהנדס גרר את הסולם אל הפתח, שקוטרו היה כמעט שישה רגל, ונתן לו להתגלגל למטה אחרי שחיבר היטב את הקצה העליון שלו.
אחר כך הדליק פנס, לקח אקדח, תחב חרב קצרה לחגורה שלו, והתחיל לרדת.
הקירות היו שלמים בכל מקום; אבל פה ושם בלטו חתיכות סלע, ובעזרתן יצור זריז בהחלט היה יכול לטפס עד לפתח הבאר.
המהנדס שם לב לזה; אבל למרות שבחן היטב את הבליטות באור הפנס שלו, הוא לא הצליח למצוא שום סימן או שבר שירמזו שמישהו השתמש בהן אי פעם כמו במדרגות.
סיירוס הרדינג ירד עמוק יותר, והאיר עם הפנס לכל הכיוונים.
הוא לא ראה שום דבר חשוד.
כאשר הגיע אל השלבים האחרונים של הסולם, הוא הגיע אל המים, שהיו רגועים לגמרי באותו הזמן. לא בגובה פני המים ולא בשום מקום אחר בבאר היה פתח שהוביל אל תוך הצוק. הקיר שעליו דפק הרדינג בידית החרב נשמע מוצק לחלוטין. זה היה גרניט קשה, ששום יצור חי לא היה יכול לחפור דרכו מעבר.
כדי להגיע אל תחתית הבאר ואז לטפס למעלה, היה צריך לעבור דרך התעלה שמתחת לסלעי החוף, שחיברה את הבאר אל הים, וזה היה אפשרי רק לבעלי חיים ימיים.
אבל השאלה היכן בדיוק מסתיימת התעלה הזאת, באיזה מקום בחוף, ובאיזה עומק מתחת למים — נשארה בלי תשובה.
לבסוף סיירוס הרדינג סיים את הבדיקה שלו, טיפס בחזרה למעלה, משך את הסולם, כיסה את פתח הבאר, וחזר מהורהר אל חדר האוכל כשהוא אומר לעצמו:
"לא ראיתי שום דבר… ובכל זאת יש שם משהו!"