פתאום נעצרו לפני בית קטן שנראה עלוב מאוד. הגג הגיע עד האדמה, והדלת הייתה נמוכה כל כך, שבני הבית נאלצו לזחול על בטנם כשנכנסו או יצאו. איש לא היה בבית מלבד אישה לפית זקנה, שניקתה דגים לאור מנורת שמן. ואייל הצפון סיפר לה את כל קורותיה של גרדה, אבל קודם כול את קורותיו שלו, כי אלה נראו לו חשובים הרבה יותר. גרדה הייתה קפואה כל כך, שלא יכלה לדבר.
"מסכנה," אמרה האישה הלפית, "יש לך עוד דרך ארוכה לרוץ. יש לך יותר ממאה פרסאות ללכת עד שתגיעו לפינלנד. שם יש למלכת השלג בית קיץ, והיא מדליקה אורות כחולים בכל ערב. אתן לך כמה מילים ממני, ואכתוב אותן על דג בקלה מיובש, כי נייר אין לי. את זה תוכלי לקחת לאישה הפינית, והיא תוכל לתת לך יותר מידע ממני."
כשגרדה התחממה, ואכלה ושתתה, כתבה האישה הלפית כמה מילים על דג בקלה מיובש, ביקשה מגרדה לשמור עליו היטב, הושיבה אותה על אייל הצפון, קשרה אותה היטב, והחיה זינקה לדרך. "דדסה! דדסה!" נשמע שוב באוויר. האורות הכחולים המקסימים ביותר בערו כל הלילה בשמיים, ולבסוף הגיעו לפינלנד. הם דפקו על הארובה של האישה הפינית, כי דלת לא הייתה לה.
בפנים היה חם כל כך, שהאישה הפינית עצמה הסתובבה כמעט ערומה. היא הייתה קטנטנה ומלוכלכת. מיד שחררה את בגדיה של גרדה הקטנה, ופשטה ממנה את כפפותיה העבות ואת מגפיה, כי אחרת היה החום גדול מדי. ואחרי שהניחה חתיכת קרח על ראשו של אייל הצפון, קראה את מה שנכתב על עור הדג. היא קראה את זה שלוש פעמים, ואז ידעה את זה בעל פה. אז הכניסה את הדג לארון, כי אפשר היה בהחלט לאכול אותו, והיא אף פעם לא זרקה שום דבר.
ואז סיפר אייל הצפון קודם את סיפורו שלו, ואחר כך את סיפורה של גרדה הקטנה. והאישה הפינית מצמצה בעיניה, אבל לא אמרה דבר.
"את כל כך חכמה," אמר אייל הצפון. "את יודעת, אני יודע, לקשור את כל רוחות העולם בחוט אחד. אם המלח מתיר קשר אחד, יש לו רוח טובה. אם את השני, היא נושבת חזק למדי. אם הוא מתיר את השלישי ואת הרביעי, היא משתוללת כך שיערות נעקרים. האם תתני לילדה הקטנה שיקוי, כדי שיהיה לה כוח של שנים עשר גברים, ותנצח את מלכת השלג?"
"כוח של שנים עשר גברים!" אמרה האישה הפינית. "הרבה זה יועיל!" אחר כך ניגשה למדף, והוציאה עור גדול מגולגל. כשפרשה אותו, נראו עליו אותיות מוזרות כתובות, והאישה הפינית קראה בקצב כזה שהזיעה זלגה ממצחה.
אבל אייל הצפון התחנן כל כך בשביל גרדה הקטנה, וגרדה הביטה כל כך בתחינה, בעיניים דומעות, באישה הפינית, עד שהיא מצמצה שוב, ומשכה את אייל הצפון הצידה אל פינה, ושם לחשו יחד, בזמן שהחיה קיבלה קרח טרי על ראשה.
"זה נכון שקאי הקטן אצל מלכת השלג, ושהכול שם לגמרי לטעמו, והוא חושב שזה המקום הטוב ביותר בעולם. אבל הסיבה לכך היא שיש לו רסיס זכוכית בעין ובלב. צריך להוציא אותם קודם, אחרת לעולם לא יחזור לבני האדם, ומלכת השלג תשמור על שלטונה בו."
"אבל אינך יכולה לתת לגרדה הקטנה משהו שייתן לה כוח על כל זה?"
"איני יכולה לתת לה כוח גדול יותר ממה שיש לה כבר. אתה לא רואה כמה הוא גדול? אתה לא רואה איך בני אדם ובעלי חיים נאלצים לשרת אותה, איך היא עוברת יחפה בעולם בהצלחה כזאת? היא לא צריכה לשמוע מאיתנו על הכוח שלה. הכוח הזה נמצא בלבה, משום שהיא ילדה מתוקה ותמימה! אם היא לא תוכל להגיע בעצמה אל מלכת השלג ולשחרר את קאי הקטן מן הזכוכית, אנחנו לא יכולים לעזור לה. שתי פרסאות מכאן מתחיל הגן של מלכת השלג. לשם תוכל לשאת את הילדה הקטנה. הורד אותה ליד השיח הגדול עם הפירות האדומים שעומד בשלג. אל תתעכב לדבר, אלא מהר לחזור מהר ככל האפשר." ועכשיו הושיבה האישה הפינית את גרדה הקטנה על גבו של אייל הצפון, והוא רץ לדרכו בכל המהירות שאפשר לדמיין.
"הו! אין לי את המגפיים שלי! לא לקחתי את הכפפות שלי!" קראה גרדה הקטנה. היא הרגישה שאין לה אותם בגלל הכפור החותך. אבל אייל הצפון לא העז לעצור. הוא רץ עד שהגיע אל השיח הגדול עם הפירות האדומים, ושם הוריד את גרדה, נשק לה על פיה, ודמעות גדולות ובהירות זלגו מעיני החיה, ואז חזר על עקבותיו מהר ככל האפשר. שם עמדה עכשיו גרדה המסכנה, בלי נעליים ובלי כפפות, באמצע פינלנד הנוראה והקפואה.
היא רצה הלאה מהר ככל שיכלה. אז בא גדוד שלם של פתיתי שלג. אבל הם לא ירדו מלמעלה, והיו בהירים ונוצצים לגמרי מזוהר הצפון. הפתיתים רצו לאורך האדמה, וככל שהתקרבו כך גדלו. גרדה זכרה היטב כמה גדולים ומוזרים נראו פתיתי השלג כשראתה אותם פעם מבעד לזכוכית מגדלת. אבל עכשיו היו גדולים ומבהילים באופן אחר: כולם היו חיים. אלה היו משמרות החזית של מלכת השלג. היו להם הצורות המופלאות ביותר. כמה מהם נראו כמו דורבנים גדולים ומכוערים, אחרים כמו נחשים קשורים זה בזה כשראשיהם בולטים החוצה, ואחרים שוב כמו דובים קטנים ושמנים ששערם סומר. כולם היו לבנים לבן מסנוור, כולם היו פתיתי שלג חיים.
גרדה הקטנה אמרה את תפילת "אבינו שבשמיים". הקור היה עז כל כך, שראתה את נשימתה שלה, שיצאה מפיה כמו עשן. הנשימה נעשתה סמיכה וסמיכה יותר, וקיבלה צורה של מלאכים קטנים, שגדלו יותר ויותר כשנגעו באדמה. לכולם היו קסדות על ראשיהם, ורמחים ומגינים בידיהם. מספרם גדל, וכשגרדה סיימה את התפילה, הקיף אותה לגיון שלם. הם דקרו את פתיתי השלג הנוראים ברמחיהם, כך שהתפזרו לאלף רסיסים, וגרדה הקטנה המשיכה ללכת באומץ ובביטחון. המלאכים ליטפו את ידיה ואת רגליה, ואז הרגישה פחות בקור, והמשיכה מהר אל ארמונה של מלכת השלג.
אבל עכשיו נראה מה שלומו של קאי. הוא לא חשב כלל על גרדה, ובוודאי לא על כך שהיא עומדת לפני הארמון.