קירות הארמון היו עשויים שלג נישא ברוח, והחלונות והדלתות מרוחות חותכות. היו שם יותר ממאה אולמות, כפי שהרוחות ערמו את השלג. הגדול שבהם השתרע על פני כמה פרסאות. כולם היו מוארים בזוהר הצפון העז, וכולם היו גדולים כל כך, ריקים כל כך, קרים כקרח כל כך, ומבהיקים כל כך! שמחה מעולם לא שלטה שם. מעולם לא היה שם אפילו נשף דובים קטן, עם הסערה כתזמורת, שבו היו דובי הקוטב הולכים על רגליהם האחוריות ומציגים את צעדי הריקוד שלהם. מעולם לא מסיבת תה קטנה של עלמות שועלות לבנות צעירות. עצומים, קרים וריקים היו אולמותיה של מלכת השלג. זוהרי הצפון זרחו בדייקנות כזאת, שאפשר היה לדעת בדיוק מתי הם בשיא בהירותם ומתי בשפל. באמצע האולם הריק והאינסופי של השלג היה אגם קפוא. הוא היה סדוק לאלף חתיכות, אבל כל חתיכה הייתה דומה כל כך לחברתה, שנראה שזו מלאכה של אומן מחוכם. באמצע האגם הזה ישבה מלכת השלג כשהייתה בבית, ואז אמרה שהיא יושבת במראת התבונה, ושזה הדבר היחיד והטוב ביותר בעולם.
קאי הקטן היה כחול לגמרי, כן, כמעט שחור מקור. אבל הוא לא הבחין בכך, כי היא נישקה והסירה מגופו כל תחושת קור, ולבו היה גוש קרח. הוא גרר כמה פיסות קרח שטוחות וחדות, וסידר אותן יחד בכל הדרכים האפשריות, כי רצה לעשות מהן משהו. בדיוק כמו שיש לנו פיסות עץ קטנות ושטוחות שבונים מהן צורות גאומטריות, שנקראות "הפאזל הסיני". קאי עשה כל מיני צורות, המסובכות ביותר, כי זה היה פאזל קרח של התבונה. בעיניו היו הצורות יפות להפליא וחשובות ביותר. רסיס הזכוכית שבעינו גרם לכך. הוא מצא צורות שלמות שיצרו מילה כתובה, אבל מעולם לא הצליח ליצור בדיוק את המילה שרצה. המילה הזאת הייתה "נצח". ומלכת השלג אמרה: "אם תצליח לגלות את הצורה הזאת, תהיה האדון של עצמך, ואתן לך במתנה את כל העולם וזוג מחליקיים חדשים." אבל הוא לא הצליח לגלות אותה.
"אני נוסעת עכשיו לארצות החמות," אמרה מלכת השלג. "אני צריכה להציץ לתוך הקלחות השחורות." היא התכוונה להרי הגעש וזוביוס ואטנה. "אתן להם שכבה של לבן, כי כך צריך להיות. וחוץ מזה, זה טוב לתפוזים ולענבים." ואז עפה לה, וקאי ישב לבדו לגמרי באולמות הקרח הריקים, הארוכים פרסאות, והביט בגושי הקרח, וחשב וחשב עד שגולגולתו כמעט נסדקה. שם ישב, קפוא ודומם לגמרי. אפשר היה לחשוב שקפא למוות.
פתאום נכנסה גרדה הקטנה דרך השער הגדול אל הארמון. השער היה עשוי רוחות חותכות. אבל גרדה אמרה את תפילת הערב שלה, והרוחות שקטו כאילו נרדמו. והילדה הקטנה נכנסה אל האולמות העצומים, הריקים והקרים. שם ראתה את קאי. היא זיהתה אותו, עפה לחבק אותו, וקראה, כשזרועותיה מחזיקות בו בחוזקה: "קאי, קאי הקטן והמתוק! מצאתי אותך סוף סוף?"
אבל הוא ישב דומם לגמרי, קפוא וקר. אז הזילה גרדה הקטנה דמעות לוהטות, והן נפלו על חזהו, חדרו ללבו, הפשירו את גוש הקרח, ואכלו את רסיס המראה. הוא הביט בה, והיא שרה את המזמור:
"בעמק פורחים הוורדים, ריחם מתוק ונעים,
ומלאכים יורדים לשם לברך את הילדים."
אז פרץ קאי בבכי. הוא בכה כל כך, שהרסיס התגלגל מעינו החוצה, והוא זיהה אותה וקרא: "גרדה, גרדה הקטנה והמתוקה! איפה היית כל כך הרבה זמן? ואיפה אני הייתי?" הוא הביט סביבו. "כמה קר כאן!" אמר. "כמה ריק וקר!" והוא נאחז בגרדה, שצחקה ובכתה משמחה. זה היה יפה כל כך, שאפילו גושי הקרח רקדו משמחה. וכשהתעייפו ונשכבו, יצרו בדיוק את האותיות שמלכת השלג אמרה לו לגלות. כך היה עכשיו האדון של עצמו, והיה מקבל את כל העולם וזוג מחליקיים חדשים בנוסף.
גרדה נישקה את לחייו, והן הוורידו. היא נישקה את עיניו, והן זרחו כמו עיניה. היא נישקה את ידיו ואת רגליו, והוא היה שוב בריא ועליז. מלכת השלג יכלה לחזור מתי שתרצה. שם עמד כתב השחרור שלו, כתוב בגושי קרח זוהרים.
הם אחזו זה בידו של זה, ויצאו מן האולם הגדול. הם דיברו על סבתם הזקנה ועל הוורדים שעל הגג. ובכל מקום שהלכו, חדלו הרוחות להשתולל, והשמש פרצה החוצה. וכשהגיעו אל השיח עם הפירות האדומים, מצאו שם את אייל הצפון מחכה להם. הוא הביא איתו אילה צעירה, שעטיניה היו מלאים חלב, והיא נתנה לקטנים לשתות ונישקה אותם על שפתיהם. אחר כך נשאו את קאי ואת גרדה, קודם אל האישה הפינית, ושם התחממו בחדר החם ולמדו מה לעשות בדרכם הביתה. ואחר כך אל האישה הלפית, שתפרה להם בגדים חדשים ותיקנה את המזחלת שלהם.
אייל הצפון והאילה הצעירה קיפצו לצדם וליוו אותם עד גבול הארץ. שם הציצה הצמחייה הראשונה, ושם נפרדו קאי וגרדה מן האישה הלפית. "היי שלום! היי שלום!" אמרו כולם. והניצנים הירוקים הראשונים הופיעו, הציפורים הקטנות הראשונות התחילו לצייץ. ומתוך היער באה, רכובה על סוס נהדר, שגרדה הכירה (זה היה אחד הסוסים שהיו רתומים בראש לכרכרת הזהב), עלמה צעירה עם כובע אדום בוהק על ראשה, וחמושה באקדחים. זו הייתה השודדת הקטנה, שנמאס לה להיות בבית, והחליטה לצאת למסע לצפון, ואחר כך לכיוון אחר, אם הצפון לא ימצא חן בעיניה. היא זיהתה מיד את גרדה, וגם גרדה הכירה אותה. זו הייתה פגישה שמחה.
"אתה בחור נאה לשוטט בעולם," אמרה לקאי הקטן. "הייתי רוצה לדעת, באמת, אם מגיע לך שירוצו מקצה העולם ועד קצהו בשבילך?"
אבל גרדה ליטפה את לחייה ושאלה על הנסיך והנסיכה.
"הם נסעו לחוץ לארץ," אמרה השודדת.
"ומה עם העורב?" שאלה גרדה הקטנה.
"הו! העורב מת," ענתה. "הארוסה המאולפת שלו אלמנה, והיא עונדת חוט צמר שחור סביב רגלה. היא מקוננת נורא, אבל כל זה רק דיבורים ושטויות! עכשיו ספרי לי מה עשית ואיך הצלחת לתפוס אותו."
וגרדה וקאי סיפרו שניהם את סיפורם.
"שניפ־שנאפ־שנורה־באסלורה," אמרה השודדת. והיא לחצה את ידיהם, והבטיחה שאם תעבור פעם בעיר שבה הם גרים, תבוא לבקר אותם. ואז רכבה לה. קאי וגרדה אחזו זה בידו של זה. היה מזג אוויר אביבי נהדר, עם שפע של פרחים וירק. פעמוני הכנסייה צלצלו, והילדים זיהו את המגדלים הגבוהים ואת העיר הגדולה. זו הייתה העיר שבה גרו. הם נכנסו ומיהרו לעלות לחדרה של סבתם, ושם עמד הכול כמו קודם. השעון אמר "טיק! טק!" והמחוג הסתובב. אבל כשנכנסו, הבחינו שעכשיו הם מבוגרים. הוורדים שעל הגג השתלשלו פורחים פנימה דרך החלון הפתוח. שם עמדו כיסאות הילדים הקטנים, וקאי וגרדה התיישבו עליהם, אוחזים זה בידו של זה. שניהם שכחו את ההדר הקר והריק של מלכת השלג, כאילו היה חלום. הסבתא ישבה באור השמש הבהיר, וקראה בקול מתוך כתבי הקודש: "אם לא תשובו והייתם כילדים, לא תבואו אל מלכות השמיים."
וקאי וגרדה הביטו זה בעיני זה, ופתאום הבינו את המזמור הישן:
"בעמק פורחים הוורדים, ריחם מתוק ונעים,
ומלאכים יורדים לשם לברך את הילדים."
שם ישבו שני המבוגרים. מבוגרים, ובכל זאת ילדים, ילדים לפחות בלבם. והיה קיץ. קיץ, קיץ נהדר!