"עכברושי," אמר החפרפר פתאום, בוקר קיץ בהיר אחד, "אם תואיל, אני רוצה לבקש ממך טובה."
העכברוש ישב על גדת הנהר, ושר שיר קטן. הוא בדיוק חיבר אותו בעצמו, אז היה שקוע בו מאוד, ולא שם לב כראוי לחפרפר או לשום דבר אחר. מן הבוקר המוקדם שחה בנהר, בחברת ידידיו הברווזים. וכשהברווזים עמדו פתאום על ראשם, כמו שברווזים עושים, היה צולל ומדגדג את צווארם, ממש מתחת למקום שבו היה הסנטר שלהם אילו היה לברווזים סנטר, עד שנאלצו לעלות שוב אל פני המים בחיפזון, פולטים מים וכועסים ומנערים את נוצותיהם לעברו, כי אי אפשר לומר כל מה שאתה מרגיש כשראשך מתחת למים. לבסוף התחננו שילך משם ויטפל בעניינים שלו ויניח להם לטפל בשלהם. אז העכברוש הלך, וישב על גדת הנהר בשמש, וחיבר עליהם שיר, שקרא לו
"פזמון הברווזים."
לאורך המפרץ השקט, / בין הסוף הגבוה, / ברווזים מתבוססים, / זנבות למעלה, כולם! / זנבות ברווזות, זנבות ברווזים, / רגליים צהובות רועדות, / מקורים צהובים נעלמים / עסוקים במים!
סבך ירוק ובוצי / שבו השחורים שוחים: / כאן אנחנו שומרים את המזווה, / קריר ומלא ועמום.
כל אחד למה שהוא אוהב! / אנחנו אוהבים להיות / ראש למטה, זנב למעלה, / מתבוססים חופשי!
גבוה בכחול שמעל / סיסים מסתחררים וקוראים: / אנחנו למטה מתבוססים, / זנבות למעלה, כולם!
"אני לא יודע אם אני חושב הרבה על השיר הקטן הזה, עכברוש," העיר החפרפר בזהירות. הוא לא היה משורר בעצמו ולא היה אכפת לו מי יודע זאת; והיה לו טבע גלוי לב.
"וגם הברווזים לא," השיב העכברוש בעליזות. "הם אומרים, 'למה לא נותנים לבחורים לעשות מה שהם רוצים כשהם רוצים ואיך שהם רוצים, במקום שבחורים אחרים ישבו על הגדות ויסתכלו עליהם כל הזמן ויעירו הערות ויכתבו עליהם שירה ודברים? איזו שטות זה הכול!' זה מה שהברווזים אומרים."
"כך זה, כך זה," אמר החפרפר, בלבביות רבה.
"לא, זה לא!" קרא העכברוש בכעס.
"ובכן אז, זה לא, זה לא," השיב החפרפר בהרגעה. "אבל מה שרציתי לבקש ממך היה, לא תיקח אותי לבקר את מר קרפד? שמעתי עליו כל כך הרבה, ואני כל כך רוצה להכיר אותו."
"מה, בוודאי," אמר העכברוש טוב המזג, קופץ על רגליו ומסלק את השירה מדעתו לאותו יום. "תוציא את הסירה, ונחתור לשם מיד. אף פעם אין זמן לא נכון לבקר את קרפד. מוקדם או מאוחר הוא תמיד אותו בחור. תמיד במצב רוח טוב, תמיד שמח לראות אותך, תמיד מצטער כשאתה הולך!"
"הוא ודאי בעל חיים נחמד מאוד," העיר החפרפר, כשנכנס לסירה ולקח את המשוטים, בעוד העכברוש מתמקם בנוחות בירכתיים.
"הוא באמת הטוב בבעלי החיים," השיב העכברוש. "כל כך פשוט, כל כך טוב מזג, וכל כך אוהב. אולי הוא לא פיקח במיוחד: לא כולנו יכולים להיות גאונים; וייתכן שהוא גם רברבן וגם יהיר. אבל יש בו כמה תכונות גדולות, בקרפדי."
בעוברם עיקול בנהר, ראו בית ישן, נאה ומכובד, מלבנים אדומות ומעודנות, עם מדשאות מטופחות היטב המגיעות עד שפת המים.
"הנה אחוזת קרפד," אמר העכברוש; "והמפרצון ההוא משמאל, שבו השלט אומר, 'פרטי. אסור לעגון,' מוביל לבית הסירות שלו, שם נשאיר את הסירה. האורוות שם מימין. זה אולם המשתאות שאתה מסתכל עליו עכשיו: ישן מאוד, הוא. קרפד עשיר למדי, אתה יודע, וזה באמת אחד הבתים הנחמדים ביותר בסביבה, אף שאנחנו אף פעם לא מודים בזה בפני קרפד."
הם החליקו במעלה המפרצון, והחפרפר הרים את משוטיו כשעברו אל צלו של בית סירות גדול. כאן ראו סירות נאות רבות, תלויות מן הקורות או משוכות על מגלשה, אבל אף אחת לא במים; ולמקום היה מראה לא בשימוש ונטוש.
העכברוש הביט סביבו. "אני מבין," אמר. "השיט נגמר. נמאס לו ממנו, והוא סיים איתו. אני תוהה באיזה שיגעון חדש הוא אחוז עכשיו? בוא ונחפש אותו. נשמע על כך הכול די מהר."
הם ירדו מן הסירה, וטיילו על פני המדשאות העליזות המקושטות בפרחים בחיפוש אחר קרפד, שעליו נתקלו עד מהרה כשהוא נח בכיסא גן קלוע, עם הבעה טרודה בפניו, ומפה גדולה פרושה על ברכיו.
"הידד!" קרא, קופץ כשראה אותם, "זה נהדר!" הוא לחץ את כפות שניהם בחום, בלי לחכות שיציגו לפניו את החפרפר. "כמה נחמד מצדכם!" המשיך, רוקד סביבם. "בדיוק עמדתי לשלוח סירה במורד הנהר בשבילך, עכברושי, עם פקודות מפורשות שיביאו אותך לכאן מיד, מה שלא תעשה. אני צריך אותך מאוד: את שניכם. עכשיו מה תיקחו? בואו פנימה ותשתו משהו! אתם לא יודעים איזה מזל זה, שהופעתם בדיוק עכשיו!"
"בוא נשב בשקט קצת, קרפדי!" אמר העכברוש, משליך את עצמו לכורסה נוחה, בעוד החפרפר לקח אחרת לצידו והעיר איזו הערה מנומסת על "מקום המגורים המקסים" של קרפד.
"הבית הטוב ביותר על כל הנהר," קרא קרפד בקולניות. "או בכל מקום אחר, אם כבר," לא יכול היה שלא להוסיף.
כאן דחק העכברוש בחפרפר. לרוע המזל קרפד ראה אותו עושה זאת, והאדים מאוד. הייתה רגע של שתיקה מביכה. אז פרץ קרפד בצחוק. "בסדר, עכברושי," אמר. "זו רק הדרך שלי, אתה יודע. וזה לא בית רע כל כך, נכון? אתה יודע שאתה די אוהב אותו בעצמך. עכשיו, תשמעו. בואו נהיה הגיוניים. אתם בדיוק בעלי החיים שרציתי. אתם חייבים לעזור לי. זה חשוב ביותר!"
"זה על החתירה שלך, אני מניח," אמר העכברוש, באוויר תמים. "אתה מתקדם די טוב, אף שאתה עדיין מתיז לא מעט. עם הרבה מאוד סבלנות, וכל כמות של אימון, אולי..."
"הו, פוי! שיט!" קטע אותו קרפד, בגועל רב. "שעשוע ילדותי טיפשי. ויתרתי על זה מזמן. בזבוז זמן מוחלט, זה מה שזה. זה ממש מצער אותי לראות אתכם, בחורים, שהייתם צריכים לדעת יותר טוב, מבזבזים את כל מרצכם בצורה חסרת תכלית כזאת. לא, גיליתי את הדבר האמיתי, העיסוק האמיתי היחיד לכל החיים. אני מציע להקדיש לו את שארית חיי, ויכול רק להצטער על השנים המבוזבזות שמאחוריי, שהתבזבזו על הבלים. בוא איתי, עכברושי היקר, וגם ידידך החביב, אם יואיל בטובו, רק עד חצר האורווה, ותראו מה שתראו!"
הוא הוביל את הדרך לחצר האורווה בהתאם, והעכברוש הולך אחריו בהבעה חשדנית ביותר; ושם, משוך מבית הכרכרות אל השטח הפתוח, ראו קרון נוודים, בוהק בחדשותו, צבוע צהוב קנרית עם עיטורים ירוקים, וגלגלים אדומים.
"הנה!" קרא קרפד, פוסק רגליים ומתנפח. "הנה החיים האמיתיים בשבילכם, מגולמים בעגלה הקטנה הזאת. הדרך הפתוחה, הכביש המאובק, הבור, שטח המרעה, הגדרות החיות, הגבעות המתגלגלות! מחנות, כפרים, עיירות, ערים! כאן היום, ויוצאים למקום אחר מחר! מסעות, שינוי, עניין, התרגשות! כל העולם לפניכם, ואופק שתמיד משתנה! ושימו לב! זו העגלה הטובה ביותר מסוגה שנבנתה אי פעם, בלי שום יוצא מן הכלל. בואו פנימה ותסתכלו על הסידורים. תכננתי את כולם בעצמי, כן!"
החפרפר התעניין והתרגש מאוד, והלך אחריו בלהיטות במדרגות אל תוך הקרון. העכברוש רק נחר ותחב את ידיו עמוק לכיסיו, ונשאר במקומו.
הוא היה באמת קומפקטי ונוח מאוד. דרגשי שינה קטנים: שולחן קטן שמתקפל אל הקיר: כיריים לבישול, ארוניות, מדפי ספרים, כלוב ציפורים עם ציפור בתוכו; וסירים, מחבתות, כדים וקומקומים מכל גודל וסוג.
"הכול מושלם!" אמר קרפד בניצחון, פותח ארונית. "אתם רואים: ביסקוויטים, לובסטר משומר, סרדינים: כל מה שאפשר לרצות. מי סודה כאן: טבק שם: נייר מכתבים, בייקון, ריבה, קלפים ודומינו: תמצאו," המשיך, כשירדו שוב במדרגות, "תמצאו ששום דבר לא נשכח, כשנצא לדרך היום אחר הצהריים."
"סליחה," אמר העכברוש לאט, כשלעס קש, "אבל האם שמעתי אותך אומר משהו על 'אנחנו,' ו'נצא,' ו'היום אחר הצהריים?'"
"נו, עכברושי הזקן והטוב והיקר," אמר קרפד בתחינה, "אל תתחיל לדבר בצורה הנוקשה והמתנשאת הזאת, כי אתה יודע שאתה חייב לבוא. אני לא יכול בשום אופן להסתדר בלעדיך, אז בבקשה תחשוב על זה כעל עניין סגור, ואל תתווכח: זה הדבר היחיד שאני לא יכול לסבול. אתה בוודאי לא מתכוון לדבוק בנהר הזקן, המשעמם והמעופש שלך כל חייך, ופשוט לגור בחור בגדה, ולשוט? אני רוצה להראות לך את העולם! אני הולך לעשות ממך בעל חיים של ממש, בחור שלי!"
"לא אכפת לי," אמר העכברוש בעקשנות. "אני לא בא, וזהו. ואני הולך לדבוק בנהר הזקן שלי, ולגור בחור, ולשוט, כמו שתמיד עשיתי. ויותר מזה, חפרפר הולך לדבוק בי ולעשות כמוני, נכון, חפרפר?"
"כמובן," אמר החפרפר בנאמנות. "אני תמיד אדבק בך, עכברוש, ומה שאתה אומר שיהיה: חייב להיות. בכל זאת, זה נשמע כאילו זה היה יכול להיות: ובכן, די כיף, אתה יודע!" הוסיף בערגה. חפרפר מסכן! חיי ההרפתקה היו דבר חדש כל כך בשבילו, ומרטיט כל כך; והפן החדש הזה שלהם היה מפתה כל כך; והוא התאהב ממבט ראשון בעגלה בצבע הקנרית ובכל אביזריה הקטנים.
העכברוש ראה מה עובר בדעתו, והיסס. הוא שנא לאכזב אנשים, והוא חיבב את החפרפר, והיה עושה כמעט כל דבר כדי לרצות אותו. קרפד התבונן בשניהם מקרוב.
"בואו פנימה, ותאכלו ארוחת צהריים," אמר בדיפלומטיות, "ונדבר על זה. אנחנו לא צריכים להחליט שום דבר בחיפזון. כמובן, לא באמת אכפת לי. אני רק רוצה לגרום לכם, בחורים, הנאה. 'חיה למען אחרים!' זה המוטו שלי בחיים."
במהלך ארוחת הצהריים: שהייתה מצוינת, כמובן, כמו כל דבר באחוזת קרפד תמיד: קרפד פשוט נתן לעצמו דרור. בהתעלמו מן העכברוש, המשיך לנגן על החפרפר חסר הניסיון כמו על נבל. בהיותו מטבעו בעל חיים פטפטן, ותמיד נשלט על ידי דמיונו, צייר את סיכויי הטיול ואת שמחות החיים בחוץ ולצד הדרך בצבעים זוהרים כל כך שהחפרפר בקושי יכול היה לשבת בכיסאו מרוב התרגשות. איכשהו, עד מהרה נראה כמובן מאליו לשלושתם שהטיול הוא דבר סגור; והעכברוש, אף שעדיין לא היה משוכנע בדעתו, הניח לטוב ליבו לגבור על התנגדויותיו האישיות. הוא לא יכול היה לשאת לאכזב את שני ידידיו, שכבר היו שקועים עמוק בתוכניות ובציפיות, מתכננים את עיסוקו הנפרד של כל יום לכמה שבועות קדימה.
כשהיו מוכנים לגמרי, הוביל קרפד, המנצח עכשיו, את חבריו אל המכלאה ושלח אותם לתפוס את הסוס האפור הזקן, שבלי שהתייעצו איתו, ולרוגזו הרב, הוקצה על ידי קרפד לעבודה המאובקת ביותר במסע המאובק הזה. הוא העדיף בגלוי את המכלאה, ולקח הרבה זמן לתפוס אותו. בינתיים ארז קרפד את הארוניות הדוק עוד יותר בדברים נחוצים, ותלה שקי מספוא, רשתות בצל, צרורות חציר וסלים מתחתית העגלה. לבסוף נתפס הסוס ונרתם, והם יצאו לדרך, כולם מדברים בבת אחת, כל אחד מבעלי החיים או צועד לצד העגלה או יושב על היצול, כפי שהתחשק לו. זה היה אחר צהריים זהוב. ריח האבק שהעלו היה עשיר ומספק; מתוך פרדסים עבותים משני צדי הדרך קראו ושרקו אליהם ציפורים בעליזות; עוברי אורח טובי מזג, שחלפו על פניהם, אמרו להם "יום טוב," או עצרו לומר דברים נחמדים על העגלה היפה שלהם; וארנבים, יושבים בפתחי בתיהם בגדרות החיות, הרימו את כפותיהם הקדמיות, ואמרו, "הו אלי! הו אלי! הו אלי!"
מאוחר בערב, עייפים ומאושרים וקילומטרים רבים מן הבית, עצרו בשטח מרעה נידח הרחק מכל יישוב, שחררו את הסוס לרעות, ואכלו את ארוחת הערב הפשוטה שלהם בשבתם על העשב לצד העגלה. קרפד דיבר גבוהה גבוהה על כל מה שהוא הולך לעשות בימים הבאים, בעוד הכוכבים נעשו מלאים וגדולים יותר סביבם, וירח צהוב, שהופיע פתאום ובשקט משום מקום מסוים, בא לארח להם חברה ולהקשיב לשיחתם. לבסוף נכנסו לדרגשים הקטנים שלהם בעגלה; וקרפד, מותח את רגליו, אמר בישנוניות, "נו, לילה טוב, בחורים! אלה החיים האמיתיים לג'נטלמן! תדברו לי על הנהר הזקן שלכם!"
"אני לא מדבר על הנהר שלי," השיב העכברוש הסבלני. "אתה יודע שאני לא, קרפד. אבל אני חושב עליו," הוסיף בעצב, בטון נמוך יותר: "אני חושב עליו: כל הזמן!"
החפרפר הושיט יד מתחת לשמיכתו, גישש אחר כפו של העכברוש בחושך, ולחץ אותה. "אעשה מה שתרצה, עכברושי," לחש. "נברח מחר בבוקר, מוקדם מאוד: מוקדם מאוד מאוד: ונחזור לחור הזקן והיקר שלנו על הנהר?"
"לא, לא, נחזיק מעמד עד הסוף," לחש העכברוש בחזרה. "תודה רבה, אבל אני צריך לעמוד לצד קרפד עד שהטיול הזה ייגמר. לא יהיה בטוח להשאיר אותו לנפשו. זה לא ייקח הרבה זמן. השיגעונות שלו אף פעם לא לוקחים. לילה טוב!"
הסוף היה באמת קרוב יותר משחשד אפילו העכברוש.
אחרי כל כך הרבה אוויר פתוח והתרגשות, קרפד ישן שינה עמוקה מאוד, ושום כמות של טלטולים לא יכלה להעיר אותו מן המיטה למחרת בבוקר. אז החפרפר והעכברוש ניגשו לעבודה, בשקט ובגבורה, ובעוד העכברוש טיפל בסוס, והדליק אש, וניקה את הספלים והצלחות מאמש, והכין דברים לארוחת הבוקר, צעד החפרפר לכפר הקרוב ביותר, מרחק רב, להביא חלב וביצים ודברים נחוצים שונים שקרפד, כמובן, שכח לספק. כל העבודה הקשה כבר נעשתה, ושני בעלי החיים נחו, מותשים לגמרי, עד שקרפד הופיע בזירה, רענן ועליז, ומעיר אילו חיים קלים ונעימים הם חיים כולם עכשיו, אחרי הדאגות והטרדות והעייפות של ניהול משק הבית בבית.
היה להם טיול נעים באותו יום על פני גבעות עשב ולאורך שבילים צדדיים צרים, והם חנו כמו קודם, בשטח מרעה, רק שהפעם דאגו שני האורחים שקרפד יעשה את חלקו ההוגן בעבודה. כתוצאה מכך, כשבא זמן היציאה למחרת בבוקר, קרפד לא היה נלהב כלל וכלל מפשטות החיים הקדמוניים, ולמעשה ניסה לחזור למקומו בדרגש, משם נמשך בכוח. דרכם עברה, כמו קודם, דרך השדות בשבילים צרים, ורק אחר הצהריים יצאו אל הכביש הראשי, הכביש הראשי הראשון שלהם; ושם אסון, מהיר ובלתי צפוי, זינק עליהם: אסון גורלי באמת למסע שלהם, אבל מכריע לגמרי בהשפעתו על המשך דרכו של קרפד.
הם טיילו לאורך הכביש הראשי בנחת, החפרפר ליד ראש הסוס, מדבר אליו, כי הסוס התלונן שמשאירים אותו נורא מחוץ לעניינים, ואף אחד לא מתחשב בו כלל; קרפד ועכברוש המים הולכים מאחורי העגלה ומדברים יחד: לפחות קרפד דיבר, והעכברוש אמר מדי פעם, "כן, בדיוק; ומה אמרת לו?": וחושב כל הזמן על משהו שונה מאוד, כשהרחק מאחוריהם שמעו זמזום אזהרה קלוש; כמו זמזום של דבורה רחוקה. בהעיפם מבט לאחור, ראו ענן אבק קטן, עם מרכז כהה של אנרגיה, מתקדם עליהם במהירות לא תיאמן, בעוד מתוך האבק יילל "פופ-פופ!" קלוש כמו בעל חיים חסר מנוחה בכאב. בקושי שמו לב לזה, הם פנו להמשיך בשיחתם, כשברגע (כך נראה) השתנתה התמונה השלווה, ובמשב רוח ובמערבולת קול שגרמו להם לקפוץ אל התעלה הקרובה ביותר, הדבר היה עליהם! ה"פופ-פופ" צלצל בצעקה מתכתית באוזניהם, הייתה להם הצצה של רגע בפנים של זכוכית נוצצת ועור משובח, והמכונית המפוארת, עצומה, עוצרת נשימה, נלהבת, ונהגה מתוח וחובק את ההגה, השתלטה על כל הארץ והאוויר לשבריר שנייה, השליכה ענן אבק עוטף שסנוור ועטף אותם לגמרי, ואז הצטמקה לנקודה במרחק הרחוק, והפכה שוב לדבורה מזמזמת.
הסוס האפור הזקן, שחלם, כשצעד בכבדות, על המכלאה השקטה שלו, במצב חדש וגולמי כזה פשוט נכנע לרגשותיו הטבעיים. מתרומם, מזנק, נסוג בהתמדה לאחור, למרות כל מאמצי החפרפר בראשו, וכל השפה הנמרצת של החפרפר שכוונה אל רגשותיו הטובים, הוא דחף את העגלה לאחור לעבר התעלה העמוקה בצד הדרך. היא התנודדה לרגע: ואז נשמעה התרסקות שוברת לב: והעגלה בצבע הקנרית, גאוותם ושמחתם, שכבה על צידה בתעלה, הריסה שאין לה תקנה.
העכברוש רקד למעלה ולמטה בכביש, נסחף לגמרי בזעם. "נבלים!" צעק, מנופף בשני אגרופיו, "מנוולים, שודדי דרכים, אתם... אתם... חזירי כביש! אתבע אתכם! אדווח עליכם! אגרור אתכם בכל בתי המשפט!" הגעגועים שלו הביתה נעלמו לגמרי, ולרגע היה רב החובל של הכלי בצבע הקנרית שהושלך על שרטון בשל הפזיזות של מלחים יריבים, והוא ניסה להיזכר בכל הדברים הנאים והעוקצניים שנהג לומר לבעלי סירות הקיטור כשהגלים שלהן, כשנסעו קרוב מדי לגדה, נהגו להציף את שטיח הטרקלין שלו בבית.
קרפד התיישב ישר באמצע הכביש המאובק, רגליו מתוחות לפניו, ובהה בעיניים קפואות לכיוון המכונית הנעלמת. הוא נשם נשימות קצרות, על פניו הייתה הבעה שלווה ומרוצה, ומדי פעם מלמל בקול קלוש "פופ-פופ!"
החפרפר היה עסוק בניסיון להרגיע את הסוס, ובזה הצליח אחרי זמן מה. אז הלך להסתכל על העגלה, על צידה בתעלה. זה היה באמת מראה עגום. לוחות וחלונות מנופצים, סרנים מעוקמים ללא תקנה, גלגל אחד תלוש, פחי סרדינים פזורים על פני העולם הרחב, והציפור בכלוב מתייפחת בבכי מעורר רחמים וקוראת שישחררו אותה.
העכברוש בא לעזור לו, אבל מאמציהם המשותפים לא הספיקו כדי ליישר את העגלה. "היי! קרפד!" קראו. "בוא תן יד, אתה לא יכול!"
קרפד לא ענה מילה, ולא זז ממקומו בכביש; אז הלכו לראות מה קרה לו. הם מצאו אותו במין טראנס, חיוך מאושר על פניו, ועיניו עדיין נעוצות בשובל המאובק של המשחית שלהם. מדי פעם עדיין נשמע ממלמל "פופ-פופ!"
העכברוש טלטל אותו בכתפו. "אתה בא לעזור לנו, קרפד?" תבע בחומרה.
"מראה מפואר ומסעיר!" מלמל קרפד, בלי שום כוונה לזוז. "שירת התנועה! הדרך האמיתית לנסוע! הדרך היחידה לנסוע! כאן היום: בשבוע הבא מחר! כפרים מדולגים, עיירות וערים מוקפצות: תמיד האופק של מישהו אחר! הו אושר! הו פופ-פופ! הו אלי! הו אלי!"
"הו, תפסיק להיות חמור, קרפד!" קרא החפרפר בייאוש.
"ולחשוב שמעולם לא ידעתי!" המשיך קרפד במונוטוניות חולמנית. "כל השנים המבוזבזות האלה שמאחוריי, מעולם לא ידעתי, אפילו לא חלמתי! אבל עכשיו: אבל עכשיו שאני יודע, עכשיו שאני מבין לגמרי! הו איזה שביל פרחוני פרוש לפניי, מעתה! אילו ענני אבק יזנקו מאחוריי כשאדהר בדרכי הפזיזה! אילו עגלות אשליך בלי אכפתיות לתעלה בעקבות הסתערותי המפוארת! עגלות קטנות ומגעילות: עגלות פשוטות: עגלות בצבע הקנרית!"
"מה נעשה איתו?" שאל החפרפר את עכברוש המים.
"שום דבר בכלל," השיב העכברוש בתקיפות. "כי באמת אין מה לעשות. אתה מבין, אני מכיר אותו מזמן. הוא אחוז עכשיו. יש לו שיגעון חדש, וזה תמיד תופס אותו ככה, בשלב הראשון. הוא ימשיך ככה ימים עכשיו, כמו בעל חיים ההולך בחלום מאושר, חסר תועלת לגמרי לכל מטרה מעשית. אל תשים לב אליו. בוא נלך לראות מה יש לעשות בעניין העגלה."
בדיקה זהירה הראתה להם שגם אם יצליחו ליישר אותה בעצמם, העגלה לא תיסע עוד. הסרנים היו במצב חסר תקווה, והגלגל החסר התנפץ לחתיכות.
העכברוש קשר את מושכות הסוס על גבו ולקח אותו בראשו, נושא את כלוב הציפור ואת דיירו ההיסטרי ביד השנייה. "בוא!" אמר בקדרות לחפרפר. "זה שמונה או עשרה קילומטרים עד העיירה הקרובה ביותר, ופשוט נצטרך ללכת ברגל. ככל שנתחיל מוקדם יותר, כן ייטב."
"אבל מה עם קרפד?" שאל החפרפר בדאגה, כשיצאו יחד לדרך. "אנחנו לא יכולים להשאיר אותו כאן, יושב באמצע הכביש לבדו, במצב המבולבל שבו הוא נמצא! זה לא בטוח. נניח שעוד דבר כזה יבוא?"
"הו, לעזאזל עם קרפד," אמר העכברוש בפראות; "גמרתי איתו!"
אולם הם לא התקדמו הרבה בדרכם, כשנשמעה טפיפת רגליים מאחוריהם, וקרפד השיג אותם ותחב כף בתוך מרפקו של כל אחד מהם; עדיין נושם נשימות קצרות ובוהה אל הריק.
"עכשיו, תשמע, קרפד!" אמר העכברוש בחדות: "ברגע שנגיע לעיירה, תצטרך ללכת ישר לתחנת המשטרה, ולראות אם הם יודעים משהו על המכונית ההיא ולמי היא שייכת, ולהגיש נגדה תלונה. ואז תצטרך ללכת לנפח או לגלגלן ולסדר שיביאו את העגלה ויתקנו ויסדרו אותה. זה ייקח זמן, אבל זו לא הריסה חסרת תקווה לגמרי. בינתיים, החפרפר ואני נלך לפונדק ונמצא חדרים נוחים שבהם נוכל לשהות עד שהעגלה תהיה מוכנה, ועד שעצביך יתאוששו מן ההלם."
"תחנת משטרה! תלונה!" מלמל קרפד בחולמניות. "אני אתלונן על החזיון היפה ההוא, השמימי ההוא, שזכיתי בו! לתקן את העגלה! גמרתי עם עגלות לעד. אני לעולם לא רוצה לראות את העגלה, או לשמוע עליה, שוב. הו, עכברושי! אתה לא יכול לתאר כמה אני אסיר תודה לך על שהסכמת לבוא לטיול הזה! לא הייתי יוצא בלעדיך, ואז אולי לעולם לא הייתי רואה את: את הברבור ההוא, את קרן השמש ההיא, את הברק ההוא! אולי לעולם לא הייתי שומע את הקול המכשף ההוא, או מריח את הריח המקסים ההוא! אני חייב לך הכול, הטוב שבידידיי!"
העכברוש פנה ממנו בייאוש. "אתה רואה מה זה?" אמר לחפרפר, פונה אליו מעל ראשו של קרפד: "הוא חסר תקווה לגמרי. אני מוותר: כשנגיע לעיירה נלך לתחנת הרכבת, ובמזל אולי נתפוס שם רכבת שתחזיר אותנו לגדת הנהר הלילה. ואם אי פעם תתפוס אותי יוצא לבילוי עם בעל החיים המרגיז הזה שוב!": הוא נחר, ובמשך שארית הצעידה המייגעת ההיא הפנה את הערותיו אך ורק לחפרפר.
כשהגיעו לעיירה הלכו ישר לתחנה והפקידו את קרפד בחדר ההמתנה של המחלקה השנייה, ונתנו לסבל שני פני כדי שישגיח עליו בקפדנות. אז השאירו את הסוס באורוות פונדק, ונתנו אילו הוראות שיכלו לגבי העגלה ותכולתה. לבסוף, אחרי שרכבת איטית הורידה אותם בתחנה לא רחוקה מאוד מאחוזת קרפד, ליוו את קרפד המכושף, ההולך בשנתו, עד דלתו, הכניסו אותו פנימה, והורו לסוכנת הבית שלו להאכיל אותו, להפשיט אותו, ולהשכיב אותו לישון. אז הוציאו את הסירה שלהם מבית הסירות, חתרו במורד הנהר הביתה, ובשעה מאוחרת מאוד התיישבו לארוחת ערב בטרקלין הנעים שלהם על שפת הנהר, לשמחתו ולשביעות רצונו הגדולה של העכברוש.
למחרת בערב ישב החפרפר, שקם מאוחר ולקח את הדברים בנחת רבה כל היום, על הגדה ודג, כשהעכברוש, שביקר את ידידיו ורכל, בא בטיול למצוא אותו. "שמעת את החדשות?" אמר. "לא מדברים על שום דבר אחר, לכל אורך גדת הנהר. קרפד נסע העירה ברכבת מוקדמת הבוקר. והוא הזמין מכונית גדולה ויקרה מאוד."