החפרפר רצה זמן רב להכיר את גירית. לפי כל הסיפורים, נראה שהוא אישיות חשובה כל כך, ושאף שנראה לעתים רחוקות, השפעתו הבלתי נראית מורגשת אצל כל מי שבסביבה. אבל בכל פעם שהחפרפר הזכיר את משאלתו לעכברוש המים, תמיד מצא שדוחים אותו. "זה בסדר," היה העכברוש אומר. "גירית יופיע ביום זה או אחר: הוא תמיד מופיע: ואז אציג אותך. הטוב שבבחורים! אבל צריך לא רק לקבל אותו כמו שמוצאים אותו, אלא גם מתי שמוצאים אותו."
"לא תוכל להזמין אותו לכאן לארוחת ערב או משהו?" אמר החפרפר.
"הוא לא יבוא," השיב העכברוש בפשטות. "גירית שונא חברה, והזמנות, וארוחות ערב, וכל הדברים מן הסוג הזה."
"ובכן, אז, מה אם נלך לבקר אותו?" הציע החפרפר.
"הו, אני בטוח שהוא לא יאהב את זה בכלל," אמר העכברוש, נבהל למדי. "הוא כל כך ביישן, הוא בוודאי ייעלב. אף פעם לא העזתי אפילו לבקר אותו בביתו בעצמי, אף שאני מכיר אותו כל כך טוב. מלבד זאת, אנחנו לא יכולים. זה לגמרי לא בא בחשבון, כי הוא גר ממש באמצע היער הפראי."
"ובכן, נניח שכן," אמר החפרפר. "אמרת לי שהיער הפראי בסדר, אתה יודע."
"הו, אני יודע, אני יודע, כך הוא," השיב העכברוש בהתחמקות. "אבל אני חושב שלא נלך לשם עכשיו. עוד לא. זו דרך ארוכה, והוא לא יהיה בבית בעונה הזאת של השנה בכל מקרה, והוא יבוא יום אחד, אם תחכה בשקט."
החפרפר נאלץ להסתפק בזה. אבל גירית מעולם לא בא, וכל יום הביא את שעשועיו, ורק כשהקיץ חלף מזמן, וקור וכפור ודרכים בוציות השאירו אותם בבית הרבה, והנהר הגואה שעט מחוץ לחלונותיהם במהירות שלעגה לשיט מכל סוג שהוא, מצא שמחשבותיו חוזרות בהתמדה רבה אל גירית האפור והבודד, שחי את חייו לבדו, בחורו באמצע היער הפראי.
בחורף ישן העכברוש הרבה מאוד, פרש מוקדם וקם מאוחר. במהלך יומו הקצר כתב לפעמים שירה או עשה עבודות בית קטנות אחרות; וכמובן, תמיד היו בעלי חיים שקפצו לשיחה, וכתוצאה מכך היו הרבה סיפורי סיפורים והשוואת רשמים על הקיץ שחלף ועל כל מעשיו.
איזה פרק עשיר הוא היה, כשמביטים לאחור על הכול! עם איורים רבים כל כך וצבעוניים כל כך! תהלוכת גדת הנהר צעדה ביציבות, נפרשת בתמונות שבאו זו אחר זו בתהלוכה מלכותית. השנית הסגולה הגיעה מוקדם, מנערת תלתלים שופעים וסבוכים לאורך שפת המראה שממנה צחקו אליה פניה. ערברבה, רכה ומתגעגעת, כמו ענן שקיעה ורוד, לא איחרה לבוא אחריה. הסנפיטון, הסגול יד ביד עם הלבן, זחל קדימה לתפוס את מקומו בשורה; ולבסוף בוקר אחד הוורד הכלבי הביישן והמתמהמה עלה בעדינות על הבמה, וידעו, כאילו מוזיקת מיתרים הכריזה על כך באקורדים מלכותיים שנדדו לגבוט, שיוני הגיע לבסוף. חבר אחד בלהקה עוד חיכו לו; נער הרועים שהנימפות יחזרו אחריו, האביר שהגבירות חיכו לו בחלון, הנסיך שינשק את הקיץ הישן ויחזיר אותו לחיים ולאהבה. אבל כשהאחוית, עליזה וריחנית במקטורן ענברי, נעה בחן אל מקומו בקבוצה, אז המחזה היה מוכן להתחיל.
ואיזה מחזה הוא היה! בעלי חיים מנומנמים, מכורבלים בחוריהם בעוד רוח וגשם הולמים בדלתותיהם, נזכרו בבקרים שקטים ונוקבים, שעה לפני הזריחה, כשהערפל הלבן, שעוד לא התפזר, נצמד לאורך פני המים; ואז הלם הצלילה המוקדמת, הריצה לאורך הגדה, והשינוי הקורן של האדמה, האוויר והמים, כשפתאום השמש הייתה שוב איתם, והאפור היה זהב והצבע נולד וזינק מן האדמה שוב. הם נזכרו במנוחת הצהריים הנרפית של הצהריים החמים, עמוק בסבך הירוק, השמש חודרת בחיצים וכתמים זהובים זעירים; בשיט וברחצה של אחר הצהריים, בטיולים לאורך שבילים מאובקים ודרך שדות חיטה צהובים; ובערב הארוך והקריר לבסוף, כשכל כך הרבה חוטים נאספו, כל כך הרבה ידידויות הושלמו, וכל כך הרבה הרפתקאות תוכננו למחרת. היה הרבה על מה לדבר בימי החורף הקצרים ההם כשבעלי החיים מצאו את עצמם סביב האש; ובכל זאת, היה לחפרפר הרבה זמן פנוי, וכך אחר צהריים אחד, כשהעכברוש בכורסתו מול הלהבה נמנם לסירוגין וניסה חרוזים שלא התאימו, החליט לצאת לבדו ולחקור את היער הפראי, ואולי להתוודע למר גירית.
זה היה אחר צהריים קר ודומם עם שמים קשים ופלדיים מעל, כשהחליק מן הטרקלין החם אל האוויר הפתוח. הארץ שכבה חשופה ובלי עלה אחד סביבו, והוא חשב שמעולם לא ראה רחוק כל כך ואינטימי כל כך אל תוכם של הדברים כמו באותו יום חורף, כשהטבע היה שקוע בתרדמתו השנתית ונראה כאילו בעט מעליו את השמיכות. חורשות, עמקים, מחצבות וכל המקומות הנסתרים, שהיו מכרות מסתוריים לחקירה בקיץ העלוותי, חשפו עכשיו את עצמם ואת סודותיהם באופן נוגע ללב, ונראו כאילו מבקשים ממנו להתעלם מעוניים העלוב זמן מה, עד שיוכלו להשתולל שוב בתחפושת עשירה כמו קודם, ולהטעות ולפתות אותו בהונאות הישנות. זה היה מעורר רחמים במובן מסוים, ובכל זאת מעודד: אפילו משמח. הוא שמח שהוא אוהב את הארץ בלי קישוטים, קשה, ומופשטת ממחלפותיה. הוא הגיע אל עצמותיה החשופות, והן היו נאות וחזקות ופשוטות. הוא לא רצה את התלתן החם ואת משחק העשבים המזריעים; מסכי הגדר החיה, הווילונות הגליים של האשור והבוקיצה נראו מוטב רחוקים; ובעליזות רוח רבה המשיך הלאה לעבר היער הפראי, ששכב לפניו נמוך ומאיים, כמו שונית שחורה באיזה ים דרומי שקט.
לא היה דבר שיבהיל אותו בכניסה הראשונה. זרדים פצפצו תחת רגליו, בולי עץ הכשילו אותו, פטריות על גדמים דמו לקריקטורות, והבהילו אותו לרגע בדמיונן למשהו מוכר ורחוק; אבל כל זה היה כיף, ומרגש. זה משך אותו הלאה, והוא חדר למקום שבו האור היה מועט יותר, והעצים התכופפו קרוב יותר ויותר, וחורים עיקמו אליו פיות מכוערים משני צדדיו.
הכול היה דומם מאוד עכשיו. הדמדומים התקדמו עליו ביציבות, במהירות, מתקבצים מאחור ומלפנים; והאור נראה כאילו מתנקז כמו מי שיטפון.
אז התחילו הפנים.
מעבר לכתפו, ובאופן לא ברור, חשב לראשונה שראה פנים; פנים קטנים, מרושעים, בצורת טריז, מביטים בו מתוך חור. כשהסתובב והתעמת איתם, הדבר נעלם.
הוא האיץ את צעדיו, אומר לעצמו בעליזות לא להתחיל לדמיין דברים, אחרת פשוט לא יהיה לזה סוף. הוא עבר חור נוסף, ועוד אחד, ועוד אחד; ואז: כן!: לא!: כן! בהחלט פנים קטנים וצרים, עם עיניים קשות, הבזיקו לרגע מחור, ונעלמו. הוא היסס: התאזר במאמץ וצעד הלאה. אז פתאום, וכאילו כך היה כל הזמן, כל חור, רחוק וקרוב, והיו מאות כאלה, נראה כאילו יש לו פנים, באים והולכים במהירות, כולם נועצים בו מבטים של רשעות ושנאה: כולם קשי עיניים ומרושעים וחדים.
אילו רק יכול היה להתרחק מן החורים בגדות, חשב, לא יהיו עוד פנים. הוא סטה מן השביל וצלל אל המקומות הלא דרוכים של היער.
אז התחילה השריקה.
היא הייתה קלושה וחדה מאוד, והרחק מאחוריו, כששמע אותה לראשונה; אבל איכשהו היא גרמה לו למהר קדימה. אז, עדיין קלושה וחדה מאוד, נשמעה הרחק לפניו, וגרמה לו להסס ולרצות לחזור. כשעצר בהיסוס, היא פרצה משני צדדיו, ונראתה כאילו נקלטת ומועברת הלאה לכל אורך היער עד גבולו הרחוק ביותר. הם היו ערים ודרוכים ומוכנים, בבירור, מי שלא יהיו! והוא: הוא היה לבד, ובלי נשק, ורחוק מכל עזרה; והלילה נסגר.
אז התחילה הטפיפה.
בהתחלה חשב שזה רק עלים נושרים, כל כך קל ועדין היה קולה. אז, כשגברה, קיבלה קצב סדיר, והוא ידע שזה לא אחר מאשר טפ-טפ-טפ של רגליים קטנות, עדיין רחוקות מאוד. האם זה לפניו או מאחוריו? נראה שזה קודם אחד, ואחר כך השני, ואחר כך שניהם. זה גבר והתרבה, עד שמכל עבר, כשהקשיב בחרדה, נוטה לכאן ולכאן, נראה כאילו זה סוגר עליו. כשעמד דומם להקשיב, בא ארנב רץ במהירות לעברו בין העצים. הוא חיכה, מצפה שיאט את קצבו, או יסטה ממנו לכיוון אחר. במקום זאת, בעל החיים כמעט התחכך בו כשזינק על פניו, פניו נוקשות וקשות, עיניו בוהות. "צא מכאן, טיפש, צא!" שמע אותו החפרפר ממלמל כשהסתובב סביב גדם ונעלם במורד מחילה ידידותית.
הטפיפה גברה עד שנשמעה כמו ברד פתאומי על שטיח העלים היבשים שנפרש סביבו. נראה שכל היער רץ עכשיו, רץ במהירות, צד, רודף, סוגר על משהו או: על מישהו? בבהלה התחיל גם הוא לרוץ, בלי מטרה, לא ידע לאן. הוא נתקל בדברים, נפל על דברים ולתוך דברים, זינק מתחת לדברים והתחמק סביב דברים. לבסוף מצא מקלט בחלל העמוק והחשוך של עץ אשור זקן, שהציע מחסה, מסתור: אולי אפילו ביטחון, אבל מי יכול לדעת? בכל אופן, הוא היה עייף מדי לרוץ הלאה, ויכול היה רק להתכרבל בעלים היבשים שנסחפו לתוך החלל ולקוות שהוא בטוח לזמן מה. וכששכב שם מתנשף ורועד, והקשיב לשריקות ולטפיפות בחוץ, ידע זאת לבסוף, במלוא מלואה, את הדבר האיום ההוא שתושבים קטנים אחרים של השדה והגדר החיה נתקלו בו כאן, והכירו אותו כרגע האפל ביותר שלהם: את הדבר ההוא שהעכברוש ניסה לשווא להגן עליו מפניו: את אימת היער הפראי!
בינתיים העכברוש, חם ונוח, נמנם ליד האח. דף החרוזים הגמורים למחצה שלו החליק מברכו, ראשו נפל לאחור, פיו נפתח, והוא שוטט לאורך הגדות הירוקות של נהרות חלום. אז גחלת החליקה, האש פצפצה ושלחה למעלה פרץ להבה, והוא התעורר בבהלה. בהיזכרו במה שהיה עסוק בו, הושיט יד אל הרצפה להביא את חרוזיו, עיין בהם דקה, ואז הביט סביב לחפש את החפרפר כדי לשאול אותו אם הוא יודע חרוז טוב למשהו.
אבל החפרפר לא היה שם.
הוא הקשיב זמן מה. הבית נראה שקט מאוד.
אז קרא "חפרפרון!" כמה פעמים, ומשלא קיבל תשובה, קם ויצא אל המבואה.
כובעו של החפרפר נעדר מן הוו הרגיל שלו. גם ערדליו, שתמיד היו מונחים ליד מעמד המטריות, נעלמו.
העכברוש יצא מן הבית, ובחן בזהירות את פני הקרקע הבוציים בחוץ, בתקווה למצוא את עקבות החפרפר. הנה הם, בוודאי. הערדליים היו חדשים, זה עתה נקנו לחורף, והבליטות על סולייתם היו טריות וחדות. הוא יכול היה לראות את טביעותיהן בבוץ, הולכות ישר ובתכליתיות, ומובילות ישירות אל היער הפראי.
העכברוש נראה רציני מאוד, ועמד שקוע במחשבה דקה או שתיים. אז נכנס שוב לבית, חגר חגורה סביב מותניו, תחב לתוכה זוג אקדחים, לקח אלה עבה שעמדה בפינת המבואה, ויצא אל היער הפראי בקצב נמרץ.
כבר החשיך כשהגיע לשולי העצים הראשונים וצלל בלי היסוס לתוך היער, מביט בדאגה משני צדדיו אחר כל סימן לידידו. פה ושם הגיחו פנים קטנים ומרושעים מחורים, אבל נעלמו מיד למראה בעל החיים האמיץ, אקדחיו, והאלה הגדולה והמכוערת שבידו; והשריקה והטפיפה, ששמע בבירור רב בכניסתו הראשונה, גוועו ופסקו, והכול היה דומם מאוד. הוא פילס את דרכו בגבורה לכל אורך היער, עד שוליו הרחוקים ביותר; אז, בנטשו את כל השבילים, התחיל לחצות אותו, עובר בעמל על פני כל השטח, וכל הזמן קורא בעליזות, "חפרפרון, חפרפרון, חפרפרון! איפה אתה? זה אני: זה עכברוש הזקן!"
הוא חיפש בסבלנות ביער שעה או יותר, כשלבסוף לשמחתו שמע קריאה קטנה עונה. בהתכוונו לפי הקול, פילס את דרכו בחשכה המתעבה עד לרגלי עץ אשור זקן, עם חור בו, ומתוך החור בא קול חלש, אומר "עכברושי! זה באמת אתה?"
העכברוש זחל לתוך החלל, ושם מצא את החפרפר, מותש ועדיין רועד. "הו עכברוש!" קרא, "הייתי מפוחד כל כך, אתה לא יכול לתאר!"
"הו, אני מבין לגמרי," אמר העכברוש בהרגעה. "באמת לא היית צריך ללכת ולעשות את זה, חפרפר. עשיתי כמיטב יכולתי להרחיק אותך מזה. אנחנו, אנשי הגדה, כמעט אף פעם לא באים לכאן לבד. אם אנחנו חייבים לבוא, אנחנו באים בזוגות, לפחות; אז בדרך כלל אנחנו בסדר. מלבד זאת, יש מאה דברים שצריך לדעת, שאנחנו מבינים את כולם ואתה לא, עדיין. אני מתכוון לסיסמאות, ולסימנים, ולאמרות שיש להן כוח והשפעה, ולצמחים שנושאים בכיס, ולחרוזים שחוזרים עליהם, ולתחבולות ולתרגילים שמתרגלים; כולם פשוטים מספיק כשיודעים אותם, אבל צריך לדעת אותם אם אתה קטן, אחרת תמצא את עצמך בצרות. כמובן אילו היית גירית או לוטר, זה היה עניין אחר לגמרי."
"בוודאי שלמר קרפד האמיץ לא היה אכפת לבוא לכאן לבד, נכון?" שאל החפרפר.
"קרפד הזקן?" אמר העכברוש, צוחק מכל הלב. "הוא לא היה מראה את פרצופו כאן לבד, לא בשביל כובע מלא גיני זהב, קרפד לא."
החפרפר התעודד מאוד מקול צחוקו חסר הדאגה של העכברוש, וגם ממראה מקלו ואקדחיו הבוהקים, והוא חדל לרעוד והתחיל להרגיש נועז יותר ושוב כמו עצמו.
"עכשיו," אמר העכברוש עד מהרה, "אנחנו באמת חייבים להתעשת ולצאת הביתה בעוד שיש עוד מעט אור. זה לא יתאים בשום אופן לבלות כאן את הלילה, אתה מבין. קר מדי, דבר ראשון."
"עכברושי היקר," אמר החפרפר המסכן, "אני מצטער נורא, אבל אני פשוט מותש לגמרי וזו עובדה מוצקה. אתה חייב לתת לי לנוח כאן עוד זמן מה, ולחזור לכוחותיי, אם אני אמור להגיע הביתה בכלל."
"הו, בסדר," אמר העכברוש טוב המזג, "תנוח. בכל מקרה כמעט חשוך לגמרי עכשיו; ואמור להיות קצת ירח אחר כך."
אז החפרפר נכנס היטב לתוך העלים היבשים ונמתח, ועד מהרה נרדם, אף שבשינה קטועה ומוטרדת; בעוד העכברוש התכסה גם הוא, כמיטב יכולתו, לחום, ושכב וחיכה בסבלנות, ואקדח בכפו.
כשהחפרפר התעורר לבסוף, רענן מאוד ובמצב רוחו הרגיל, אמר העכברוש, "נו! רק אציץ החוצה ואראה אם הכול שקט, ואז אנחנו באמת חייבים ללכת."
הוא הלך אל פתח מקלטם והוציא את ראשו. אז שמע אותו החפרפר אומר בשקט לעצמו, "הלו! הלו! הנה... עניין... יפה!"
"מה קרה, עכברושי?" שאל החפרפר.
"שלג קרה," השיב העכברוש בקצרה; "או בעצם, ירד. יורד שלג כבד."
החפרפר בא והתכופף לידו, ובהביטו החוצה ראה את היער שהיה כל כך נורא בעיניו במראה שונה לגמרי. חורים, שקעים, שלוליות, מלכודות ואיומים שחורים אחרים לעובר הדרך נעלמו מהר, ושטיח נוצץ של קסם צץ בכל מקום, שנראה עדין מכדי שרגליים גסות ידרכו עליו. אבקה דקה מילאה את האוויר וליטפה את הלחי בעקצוץ, וגזעי העצים השחורים בלטו באור שנראה כאילו בא מלמטה.
"נו, נו, אין מה לעשות," אמר העכברוש, אחרי הרהור. "אנחנו חייבים לצאת לדרך, ולנסות את מזלנו, אני מניח. הגרוע מכול הוא שאני לא יודע בדיוק איפה אנחנו. ועכשיו השלג הזה עושה את הכול שונה כל כך."
ואכן כך. החפרפר לא היה יודע שזה אותו יער. אולם הם יצאו באומץ, ובחרו בכיוון שנראה מבטיח ביותר, אוחזים זה בזה ומעמידים פנים בעליזות בלתי מנוצחת שהם מזהים ידיד ותיק בכל עץ חדש שבירך אותם בקדרות ובשתיקה, או רואים פתחים, פרצות, או שבילים עם פנייה מוכרת, במונוטוניות של המרחב הלבן וגזעי העצים השחורים שסירבו להשתנות.
שעה או שעתיים אחר כך: הם איבדו כל ספירת זמן: עצרו, מדוכדכים, עייפים, ואבודים לגמרי, והתיישבו על גזע עץ שנפל להסדיר את נשימתם ולשקול מה לעשות. הם כאבו מעייפות וחבולים מנפילות; הם נפלו לכמה חורים ונרטבו עד לשד עצמותיהם; השלג נעשה עמוק כל כך שבקושי יכלו לגרור דרכו את רגליהם הקטנות, והעצים היו עבותים ודומים זה לזה יותר מתמיד. נראה שאין סוף ליער הזה, ואין התחלה, ואין בו הבדל, וגרוע מכול, אין דרך החוצה.
"אנחנו לא יכולים לשבת כאן הרבה זמן," אמר העכברוש. "נצטרך לעשות עוד מאמץ, ולעשות משהו. הקור נורא מכדי לתאר, והשלג יהיה עד מהרה עמוק מדי בשבילנו לבוסס דרכו." הוא הציץ סביבו ושקל. "תשמע," המשיך, "זה מה שעולה בדעתי. יש מין עמק קטן כאן לפנינו, שבו הקרקע נראית כולה גבעונית ומלאה תלוליות. נרד אליו, וננסה למצוא איזה מחסה, מערה או חור עם רצפה יבשה, מחוץ לשלג ולרוח, ושם ננוח היטב לפני שננסה שוב, כי שנינו מותשים לגמרי. מלבד זאת, אולי השלג ייפסק, או שמשהו יקרה."
אז שוב קמו על רגליהם, ונאבקו בירידה אל העמק, שם חיפשו מערה או איזו פינה יבשה ומוגנת מפני הרוח החדה והשלג המסתחרר. הם חקרו את אחת התלוליות שעליהן דיבר העכברוש, כשפתאום החפרפר מעד ונפל קדימה על פניו בצווחה.
"הו הרגל שלי!" קרא. "הו השוק המסכנה שלי!" והתיישב על השלג וליטף את רגלו בשתי כפותיו הקדמיות.
"חפרפר זקן מסכן!" אמר העכברוש בחביבות.
"נראה שאין לך הרבה מזל היום, נכון? בוא נסתכל על הרגל. כן," המשיך, כורע להסתכל, "חתכת את השוק, בוודאי. חכה עד שאוציא את המטפחת שלי, ואחבוש לך אותה."
"ודאי מעדתי על ענף או גדם נסתר," אמר החפרפר באומללות. "הו, אלי! הו, אלי!"
"זה חתך נקי מאוד," אמר העכברוש, בוחן אותו שוב בתשומת לב. "זה לא נעשה אף פעם על ידי ענף או גדם. נראה כאילו נעשה בשפה חדה של משהו ממתכת. מוזר!" הוא הרהר זמן מה, ובחן את הגבשושיות והמדרונות שהקיפו אותם.
"נו, לא משנה מה עשה את זה," אמר החפרפר, ושכח את הדקדוק שלו מרוב כאב. "זה כואב בדיוק אותו דבר, מה שלא עשה את זה."
אבל העכברוש, אחרי שחבש בזהירות את הרגל במטפחתו, עזב אותו והיה עסוק בגירוד בשלג. הוא שרט וגרף וחקר, כל ארבע רגליו עובדות בחריצות, בעוד החפרפר מחכה בקוצר רוח, ומעיר מדי פעם, "הו, נו כבר, עכברוש!"
פתאום קרא העכברוש "הידד!" ואחר כך "הידד-ידד-ידד-ידד!" והתחיל לרקוד ריקוד חלוש בשלג.
"מה מצאת, עכברושי?" שאל החפרפר, עדיין מלטף את רגלו.
"בוא ותראה!" אמר העכברוש המאושר, כשהמשיך לרקוד.
החפרפר צלע אל המקום והסתכל היטב.
"ובכן," אמר לבסוף, לאט, "אני רואה את זה היטב. ראיתי דבר כזה קודם, הרבה פעמים. חפץ מוכר, הייתי אומר. מגרד נעליים! נו, אז מה? למה לרקוד סביב מגרד נעליים?"
"אבל אתה לא רואה מה זה אומר, אתה: אתה בעל חיים קהה שכל?" קרא העכברוש בקוצר רוח.
"כמובן שאני רואה מה זה אומר," השיב החפרפר. "זה פשוט אומר שמישהו רשלן ושכחן מאוד השאיר את מגרד הנעליים שלו זרוק באמצע היער הפראי, בדיוק במקום שבו הוא בוודאי יכשיל את כולם. מאוד לא מתחשב מצדו, הייתי אומר. כשאגיע הביתה אלך ואתלונן על זה ל... למישהו, תראה אם לא!"
"הו, אלי! הו, אלי!" קרא העכברוש, מיואש מטמטומו. "הנה, תפסיק להתווכח ובוא תגרד!" והוא חזר לעבודה והעיף את השלג לכל עבר סביבו.
אחרי עוד עמל נוסף מאמציו השתלמו, ושטיחון דלת עלוב מאוד נחשף לעין.
"הנה, מה אמרתי לך?" קרא העכברוש בניצחון גדול.
"שום דבר בכלל," השיב החפרפר, באמת מושלמת. "ובכן," המשיך, "נראה שמצאת עוד פיסת פסולת ביתית, גמורה ומושלכת, ואני מניח שאתה מאושר לגמרי. מוטב שתמשיך ותרקוד את הריקוד שלך סביבה אם אתה חייב, ותגמור עם זה, ואז אולי נוכל להמשיך ולא לבזבז עוד זמן על ערימות אשפה. אנחנו יכולים לאכול שטיחון דלת? או לישון מתחת לשטיחון דלת? או לשבת על שטיחון דלת ולהחליק עליו הביתה על השלג, מכרסם מרגיז שכמותך?"
"אתה... מתכוון... לומר," קרא העכברוש הנרגש, "שהשטיחון הזה לא אומר לך כלום?"
"באמת, עכברוש," אמר החפרפר בעצבנות של ממש, "אני חושב שהיה לנו די מן השטות הזאת. מי שמע אי פעם על שטיחון דלת שאומר למישהו משהו? הם פשוט לא עושים את זה. הם בכלל לא מן הסוג הזה. שטיחוני דלת יודעים את מקומם."
"עכשיו תשמע, אתה: אתה בהמה עבת ראש," השיב העכברוש, כועס באמת, "זה חייב להיפסק. לא עוד מילה, אלא גרד: גרד ושרוט וחפור וחפש מסביב, במיוחד בצדי התלוליות, אם אתה רוצה לישון יבש וחם הלילה, כי זה הסיכוי האחרון שלנו!"
העכברוש תקף בלהט ערימת שלג לידם, נועץ את אלתו בכל מקום ואז חופר בזעם; וגם החפרפר גירד בחריצות, יותר כדי לרצות את העכברוש מכל סיבה אחרת, כי דעתו הייתה שידידו מתחיל לאבד את שפיותו.
כעשר דקות של עבודה קשה, וקצה אלתו של העכברוש פגע במשהו שנשמע חלול. הוא עבד עד שיכול היה להכניס כף ולמשש; ואז קרא לחפרפר לבוא לעזור לו. שני בעלי החיים עבדו קשה, עד שלבסוף תוצאת עמלם עמדה במלואה לעיני החפרפר הנדהם, שעד כה לא האמין.
בצד מה שנראה כערימת שלג עמדה דלת קטנה ומוצקה למראה, צבועה בירוק כהה. ידית פעמון מברזל הייתה תלויה בצד, ומתחתיה, על לוחית נחושת קטנה, חקוק בנאות באותיות גדולות ומרובעות, יכלו לקרוא לאור הירח
מר גירית.
החפרפר נפל לאחור על השלג מרוב הפתעה ושמחה. "עכברוש!" קרא בחרטה, "אתה פלא! פלא של ממש, זה מה שאתה. אני רואה הכול עכשיו! הסקת את זה, צעד אחר צעד, בראשך החכם, מן הרגע שבו נפלתי וחתכתי את השוק, והסתכלת על החתך, ומיד מוחך הנשגב אמר לעצמו, 'מגרד נעליים!' ואז ניגשת ומצאת את מגרד הנעליים עצמו שעשה את זה! עצרת שם? לא. אנשים מסוימים היו מסתפקים בזה לגמרי; אבל לא אתה. השכל שלך המשיך לעבוד. 'רק שאמצא שטיחון דלת,' אמרת לעצמך, 'והתיאוריה שלי מוכחת!' וכמובן מצאת את שטיחון הדלת שלך. אתה כל כך פיקח, אני מאמין שיכולת למצוא כל דבר שרצית. 'עכשיו,' אמרת, 'הדלת הזאת קיימת, ברור כאילו ראיתי אותה. לא נשאר שום דבר אחר לעשות מלבד למצוא אותה!' ובכן, קראתי על דברים כאלה בספרים, אבל מעולם לא נתקלתי בזה בחיים האמיתיים. אתה צריך ללכת למקום שבו יעריכו אותך כראוי. אתה פשוט מבוזבז כאן, בינינו. אילו רק היה לי הראש שלך, עכברושי..."
"אבל כיוון שאין לך," קטע אותו העכברוש, די בחוסר חביבות, "אני מניח שאתה הולך לשבת על השלג כל הלילה ולדבר? קום מיד ותיתלה על ידית הפעמון שאתה רואה שם, ותצלצל חזק, חזק ככל שאתה יכול, בזמן שאני אדפוק!"
בעוד העכברוש תוקף את הדלת במקלו, זינק החפרפר אל ידית הפעמון, תפס אותה והתנדנד עליה, שתי רגליו הרחק מן הקרקע, ומרחוק מאוד יכלו לשמוע בקלישות פעמון עמוק קול עונה.