הם חיכו בסבלנות מה שנראה זמן רב מאוד, רוקעים בשלג כדי לחמם את רגליהם. לבסוף שמעו קול צעדים איטיים ומדשדשים מתקרבים אל הדלת מבפנים. זה נשמע, כפי שהעיר החפרפר לעכברוש, כמו מישהו ההולך בנעלי בית גדולות מדי בשבילו ושחוקות בעקב; וזה היה נבון מצד החפרפר, כי בדיוק זה מה שזה היה.
נשמע קול בריח נשלף, והדלת נפתחה כמה סנטימטרים, די להראות חוטם ארוך וזוג עיניים ישנוניות ממצמצות.
"עכשיו, בפעם הבאה שזה יקרה," אמר קול גס וחשדני, "אכעס מאוד מאוד. מי זה הפעם, מפריע לאנשים בלילה כזה? דבר!"
"הו, גירית," קרא העכברוש, "תן לנו להיכנס, בבקשה. זה אני, עכברוש, וידידי חפרפר, ואיבדנו את דרכנו בשלג."
"מה, עכברושי, האיש הקטן והיקר שלי!" קרא גירית, בקול שונה לגמרי. "היכנסו, שניכם, מיד. הרי אתם ודאי קפואים. מעולם לא שמעתי! אבודים בשלג! וביער הפראי, גם, ובשעה כזאת של הלילה! אבל היכנסו."
שני בעלי החיים נפלו זה על זה בלהיטותם להיכנס, ושמעו את הדלת נסגרת מאחוריהם בשמחה ובהקלה גדולות.
גירית, שלבש חלוק ארוך, ונעלי הבית שלו היו באמת שחוקות מאוד בעקב, נשא פמוט שטוח בכפו וכנראה היה בדרכו למיטה כשנשמעה קריאתם. הוא הביט בהם בחביבות וטפח על ראשי שניהם. "זה לא לילה שבו בעלי חיים קטנים צריכים להיות בחוץ," אמר באבהיות. "אני חושש שעשית שוב מן השובבויות שלך, עכברושי. אבל בואו; בואו למטבח. יש שם אש מצוינת, וארוחת ערב והכול."
הוא דשדש לפניהם, נושא את האור, והם הלכו אחריו, דוחקים זה בזה בציפייה, לאורך מסדרון ארוך, קודר, ולומר את האמת, עלוב בהחלט, אל מין אולם מרכזי; שממנו יכלו לראות במעומעם מסדרונות ארוכים אחרים דמויי מנהרות מסתעפים, מסדרונות מסתוריים ובלי סוף נראה לעין. אבל היו גם דלתות באולם: דלתות אלון חזקות ונוחות למראה. אחת מהן פתח גירית לרווחה, ומיד מצאו את עצמם בכל הזוהר והחום של מטבח גדול מואר באש.
הרצפה הייתה מלבנים אדומות שחוקות היטב, ועל האח הרחב בערה אש של בולי עץ, בין שתי פינות אח נאות החבויות בקיר, הרחק מכל חשד של רוח פרצים. זוג ספסלים בעלי משענת גבוהה, זה מול זה משני צדי האש, נתנו עוד מקומות ישיבה לבעלי נטייה חברתית. באמצע החדר עמד שולחן ארוך של קרשים פשוטים מונחים על חמורים, עם ספסלים לאורך כל צד. בקצה אחד שלו, שם עמדה כורסה דחויה לאחור, היו פרושים שאריות ארוחת הערב הפשוטה אך השופעת של גירית. שורות של צלחות נקיות ללא רבב קרצו ממדפי המזנון בקצה הרחוק של החדר, ומן הקורות שמעל היו תלויים בשרים מעושנים, צרורות עשבי תיבול מיובשים, רשתות בצל, וסלי ביצים. זה נראה מקום שבו גיבורים יכולים לחגוג כראוי אחרי ניצחון, שבו קוצרים עייפים יכולים להסתדר בעשרות לאורך השולחן ולחגוג את חג האסיף שלהם בשמחה ובשיר, או שבו שניים או שלושה ידידים בעלי טעם פשוט יכולים לשבת כרצונם ולאכול ולעשן ולדבר בנוחות ובשביעות רצון. רצפת הלבנים האדמדמה חייכה אל התקרה המפויחת; ספסלי האלון, מבריקים משימוש ארוך, החליפו מבטים עליזים זה עם זה; צלחות על המזנון גיחכו אל סירים על המדף, ואור האש העליז הבהב ושיחק על כל דבר בלי הבחנה.
גירית החביב הושיב אותם על ספסל להתחמם מול האש, וציווה עליהם להסיר את מעיליהם ומגפיהם הרטובים. אז הביא להם חלוקים ונעלי בית, ובעצמו רחץ את שוקו של החפרפר במים חמים ותיקן את החתך בפלסטר עד שהכול היה טוב כמו חדש, אם לא יותר. באור ובחום העוטפים, חמים ויבשים לבסוף, עם רגליים עייפות מונחות לפניהם, וצלצול מרמז של צלחות המסודרות על השולחן מאחור, נראה לבעלי החיים שהוכו בסערה, עכשיו בעוגן בטוח, שהיער הפראי הקר וחסר הנתיבים שזה עתה השאירו בחוץ רחוק קילומטרים על קילומטרים, וכל מה שסבלו בו חלום שנשכח למחצה.
כשלבסוף התחממו לגמרי, קרא להם גירית לשולחן, שם היה עסוק בעריכת סעודה. הם הרגישו רעבים למדי קודם, אבל כשראו לבסוף באמת את ארוחת הערב שנערכה להם, באמת נראה שזו רק שאלה במה יתקפו קודם כשהכול מושך כל כך, והאם הדברים האחרים יואילו לחכות להם עד שיהיה להם זמן לשים לב אליהם. שיחה הייתה בלתי אפשרית זמן רב; וכשחודשה לאט, זה היה הסוג המצער של שיחה שבא מדיבור בפה מלא. לגירית לא היה אכפת מדבר כזה כלל, וגם לא שם לב למרפקים על השולחן, או לכך שכולם מדברים בבת אחת. כיוון שהוא עצמו לא יצא לחברה, היה לו רעיון שהדברים האלה שייכים לדברים שבאמת לא משנים. (אנחנו יודעים כמובן שהוא טעה, והשקפתו הייתה צרה מדי; כי הם משנים מאוד, אף שייקח יותר מדי זמן להסביר למה.) הוא ישב בכורסתו בראש השולחן, והנהן ברצינות מדי פעם כשבעלי החיים סיפרו את סיפורם; והוא לא נראה מופתע או מזועזע מכלום, ומעולם לא אמר, "אמרתי לכם," או, "בדיוק מה שתמיד אמרתי," או העיר שהיו צריכים לעשות כך וכך, או שלא היו צריכים לעשות משהו אחר. החפרפר התחיל להרגיש ידידותי מאוד כלפיו.
כשארוחת הערב באמת נגמרה לבסוף, וכל אחד מבעלי החיים הרגיש שעורו מתוח עכשיו ככל שבטוח באופן הגון, ושבזמן הזה לא אכפת לו כמלוא הנימה משום אדם או דבר, התקבצו סביב הגחלים הלוהטות של מדורת העץ הגדולה, וחשבו כמה נהדר לשבת ערים כל כך מאוחר, ועצמאיים כל כך, ושבעים כל כך; ואחרי שפטפטו זמן מה על דברים באופן כללי, אמר גירית בלבביות, "נו! ספרו לנו את החדשות מן החלק שלכם בעולם. מה שלום קרפד הזקן?"
"הו, מרע לרע יותר," אמר העכברוש ברצינות, בעוד החפרפר, מתרווח על ספסל ומתחמם באור האש, ועקביו גבוהים מראשו, ניסה להיראות עצוב כראוי. "עוד התרסקות רק בשבוע שעבר, ורעה. אתה מבין, הוא מתעקש לנהוג בעצמו, והוא חסר יכולת לחלוטין. אילו רק היה מעסיק בעל חיים הגון, יציב ומאומן היטב, משלם לו שכר טוב, ומשאיר לו הכול, הוא היה מסתדר בסדר גמור. אבל לא; הוא משוכנע שהוא נהג מלידה מן השמים, ואף אחד לא יכול ללמד אותו שום דבר; וכל השאר בא בעקבות זה."
"כמה היו לו?" שאל גירית בקדרות.
"התרסקויות, או מכונות?" שאל העכברוש. "הו, ובכן, אחרי הכול, זה אותו דבר: אצל קרפד. זו השביעית. ובאשר לאחרות: אתה מכיר את בית הכרכרות שלו? ובכן, הוא ערום: ממש ערום עד הגג: בשברי מכוניות, אף אחד מהם לא גדול מן הכובע שלך! זה מסביר את ששת האחרות: עד כמה שאפשר להסביר אותן."
"הוא היה בבית החולים שלוש פעמים," הוסיף החפרפר; "ובאשר לקנסות שנאלץ לשלם, זה פשוט נורא לחשוב על זה."
"כן, וזה חלק מן הצרה," המשיך העכברוש. "קרפד עשיר, כולנו יודעים; אבל הוא לא מיליונר. והוא נהג גרוע עד ייאוש, ומתעלם לגמרי מן החוק והסדר. נהרג או נהרס: זה חייב להיות אחד משני הדברים, במוקדם או במאוחר. גירית! אנחנו ידידיו: האם לא עלינו לעשות משהו?"
גירית עבר מעט מחשבה קשה. "עכשיו תשמעו!" אמר לבסוף, בחומרה מה; "כמובן שאתם יודעים שאני לא יכול לעשות שום דבר עכשיו?"
שני ידידיו הסכימו, ובהחלט הבינו את טענתו. לפי כללי הנימוס של בעלי החיים, אף בעל חיים לא מצופה לעולם לעשות דבר מאומץ, או הרואי, או אפילו פעיל במידה מתונה בעונת החורף המתה. כולם ישנוניים: חלקם ישנים ממש. כולם כלואים בגלל מזג האוויר, פחות או יותר; וכולם נחים מימים ולילות מפרכים, שבמהלכם כל שריר בהם נבחן בחומרה, וכל מרץ נשמר במתיחה מלאה.
"טוב מאוד אז!" המשיך גירית. "אבל, ברגע שהשנה תתהפך באמת, והלילות יתקצרו, ובאמצעם מתעוררים ומרגישים חסרי מנוחה ורוצים לקום ולעשות עם הזריחה, אם לא לפני: אתם יודעים!..."
שני בעלי החיים הנהנו ברצינות. הם ידעו!
"ובכן, אז," המשיך גירית, "אנחנו: כלומר, אתה ואני וידידנו החפרפר כאן: ניקח את קרפד בידיים ברצינות. לא נסבול שום שטות. נחזיר אותו לתבונה, בכוח אם יהיה צורך. נעשה אותו לקרפד נבון. אנחנו... אתה ישן, עכברוש!"
"לא אני!" אמר העכברוש, מתעורר בבהלה.
"הוא נרדם פעמיים או שלוש מאז ארוחת הערב," אמר החפרפר, צוחק. הוא עצמו הרגיש ער למדי ואפילו עליז, אף שלא ידע למה. הסיבה הייתה, כמובן, שבהיותו מטבעו בעל חיים תת-קרקעי מלידה ומחינוך, מיקומו של בית גירית התאים לו בדיוק וגרם לו להרגיש בבית; בעוד העכברוש, שישן כל לילה בחדר שינה שחלונותיו נפתחו אל נהר מאוורר, הרגיש באופן טבעי שהאווירה דוממת ומעיקה.
"ובכן, הגיע הזמן שכולנו נלך למיטה," אמר גירית, קם ומביא פמוטים שטוחים. "בואו, שניכם, ואראה לכם את מקום מגוריכם. וקחו את הזמן מחר בבוקר: ארוחת בוקר בכל שעה שתרצו!"
הוא הוביל את שני בעלי החיים לחדר ארוך שנראה חצי חדר שינה וחצי עליית גג. מלאי החורף של גירית, שאכן נראה בכל מקום, תפס חצי מן החדר: ערימות תפוחים, לפתות ותפוחי אדמה, סלים מלאים אגוזים, וצנצנות דבש; אבל שתי המיטות הלבנות הקטנות על שאר הרצפה נראו רכות ומזמינות, והמצעים עליהן, אף שגסים, היו נקיים והריחו יפה לבנדר; והחפרפר ועכברוש המים, משילים מעליהם את בגדיהם בשלושים שניות בערך, צנחו בין הסדינים בשמחה ובשביעות רצון גדולות.
בהתאם להוראותיו של גירית החביב, שני בעלי החיים העייפים ירדו לארוחת הבוקר מאוחר מאוד למחרת בבוקר, ומצאו אש בהירה בוערת במטבח, ושני קיפודים צעירים יושבים על ספסל ליד השולחן, אוכלים דייסת שיבולת שועל מקערות עץ. הקיפודים הפילו את כפותיהם, קמו על רגליהם, והרכינו את ראשיהם בכבוד כשהשניים נכנסו.
"הנה, שבו, שבו," אמר העכברוש בנעימות, "ותמשיכו עם הדייסה שלכם. מאיפה באתם, צעירים? איבדתם את דרככם בשלג, אני מניח?"
"כן, בבקשה, אדוני," אמר הבכור מבין שני הקיפודים בכבוד. "אני ובילי הקטן כאן, ניסינו למצוא את הדרך לבית הספר: אמא רצתה שנלך, לא משנה איזה מזג אוויר: וכמובן הלכנו לאיבוד, אדוני, ובילי, הוא נבהל ובכה, בהיותו צעיר ורך לב. ולבסוף נתקלנו בדלת האחורית של מר גירית, והעזנו לדפוק, אדוני, כי מר גירית, הוא ג'נטלמן טוב לב, כמו שכולם יודעים..."
"אני מבין," אמר העכברוש, חותך לעצמו פרוסות מצלע בייקון, בעוד החפרפר הפיל כמה ביצים לסיר. "ואיך מזג האוויר בחוץ? אתה לא צריך להגיד לי 'אדוני' כל כך הרבה," הוסיף.
"הו, נורא רע, אדוני, נורא עמוק השלג," אמר הקיפוד. "אין יציאה בשביל ג'נטלמנים כמוכם היום."
"איפה מר גירית?" שאל החפרפר, כשחימם את קנקן הקפה מול האש.
"האדון הלך לחדר העבודה שלו, אדוני," השיב הקיפוד, "והוא אמר שהוא הולך להיות עסוק במיוחד הבוקר, ובשום אופן אסור להפריע לו."
ההסבר הזה, כמובן, הובן היטב על ידי כל הנוכחים. העובדה היא, כפי שכבר נאמר, שכאשר חיים חיים של פעילות נמרצת שישה חודשים בשנה, ושל נמנום יחסי או ממשי בששת האחרים, בתקופה האחרונה אי אפשר לטעון כל הזמן לישנוניות כשיש אנשים בסביבה או דברים לעשות. התירוץ נעשה חדגוני. בעלי החיים ידעו היטב שגירית, אחרי שאכל ארוחת בוקר דשנה, פרש לחדר העבודה שלו והתיישב בכורסה ורגליו על כורסה אחרת ומטפחת כותנה אדומה על פניו, והיה "עסוק" כדרכו הרגילה בעונה זו של השנה.
פעמון הדלת הקדמית צלצל בקול רם, והעכברוש, שהיה משומן מאוד מטוסטים בחמאה, שלח את בילי, הקיפוד הקטן, לראות מי זה. נשמעו רקיעות רבות במבואה, ועד מהרה חזר בילי ולפניו הלוטר, שהשליך את עצמו על העכברוש בחיבוק ובצעקת ברכה חמה.
"רד ממני!" פלט העכברוש, בפה מלא.
"חשבתי שאמצא אותך כאן," אמר הלוטר בעליזות. "כולם היו בבהלה גדולה לאורך גדת הנהר כשהגעתי הבוקר. עכברוש לא היה בבית כל הלילה: וגם לא חפרפר: משהו נורא ודאי קרה, אמרו; והשלג כיסה כמובן את כל עקבותיכם. אבל ידעתי שכשאנשים בצרה הם בדרך כלל הולכים לגירית, או שגירית יודע על כך איכשהו, אז באתי ישר לכאן, דרך היער הפראי והשלג! אוי! זה היה נהדר, לבוא דרך השלג כשהשמש האדומה עלתה ונראתה על רקע גזעי העצים השחורים! כשהלכת בדממה, מדי פעם גושי שלג החליקו מן הענפים פתאום בפלופ! וגרמו לך לקפוץ ולרוץ למחסה. טירות שלג ומערות שלג צצו משום מקום בלילה: וגשרי שלג, מרפסות, חומות: יכולתי להישאר ולשחק בהם שעות. פה ושם ענפים גדולים נתלשו מעצם כובד השלג, ואדומי חזה ישבו וקיפצו עליהם בדרכם החצופה והיהירה, כאילו עשו את זה בעצמם. שורה פרועה של אווזי בר עברה מעל, גבוה בשמים האפורים, וכמה עורבים הסתחררו מעל העצים, בדקו, ונפנפו הביתה בהבעה מתועבת; אבל לא פגשתי שום יצור נבון לשאול אותו את החדשות. בערך באמצע הדרך נתקלתי בארנב יושב על גדם, מנקה את פניו הטיפשיות בכפותיו. הוא היה בעל חיים מבוהל למדי כשהתגנבתי מאחוריו והנחתי כף קדמית כבדה על כתפו. הייתי צריך לסטור לו על הראש פעם או פעמיים כדי להוציא ממנו טיפת שכל. לבסוף הצלחתי לחלץ ממנו שחפרפר נראה ביער הפראי אמש על ידי אחד מהם. זה היה הדיבור במחילות, אמר, איך שחפרפר, הידיד המיוחד של מר עכברוש, בצרה רעה; איך שאיבד את דרכו, ו'הם' היו בחוץ צדים, ורדפו אותו סביב סביב. 'אז למה אף אחד מכם לא עשה משהו?' שאלתי. 'אולי לא התברכתם בשכל, אבל יש מכם מאות ומאות, בחורים גדולים וחסונים, שמנים כמו חמאה, והמחילות שלכם רצות לכל הכיוונים, ויכולתם להכניס אותו ולשמור עליו בטוח ונוח, או לנסות, בכל אופן.' 'מה, אנחנו?' אמר רק: 'לעשות משהו? אנחנו הארנבים?' אז סטרתי לו שוב ועזבתי אותו. לא היה מה לעשות אחר. בכל אופן, למדתי משהו; ואילו היה לי המזל לפגוש מישהו מ'הם' הייתי לומד עוד משהו: או שהם היו לומדים."
"לא היית בכלל... אה... עצבני?" שאל החפרפר, כשחלק מאימת אתמול חזר אליו למשמע היער הפראי.
"עצבני?" הלוטר הראה מערכת בוהקת של שיניים לבנות וחזקות כשצחק. "הייתי נותן להם עצבים אילו מישהו מהם היה מנסה משהו איתי. הנה, חפרפר, תטגן לי כמה פרוסות בשר מעושן, כמו הבחור הקטן והטוב שאתה. אני רעב נורא, ויש לי המון מה לומר לעכברושי כאן. לא ראיתי אותו נצח."
אז החפרפר טוב המזג, אחרי שחתך כמה פרוסות בשר, שם את הקיפודים לטגן אותו, וחזר לארוחת הבוקר שלו, בעוד הלוטר והעכברוש, ראשיהם צמודים, דיברו בלהט ענייני נהר, שהם עניינים ארוכים ודיבור אינסופי, הזורם כמו הנהר המפכה עצמו.
צלחת בשר מטוגן בדיוק התרוקנה ונשלחה בחזרה לעוד, כשגירית נכנס, מפהק ומשפשף את עיניו, וברך את כולם בדרכו השקטה והפשוטה, בשאלות חביבות על שלום כל אחד. "ודאי מתקרב זמן ארוחת הצהריים," העיר ללוטר. "מוטב שתישאר ותאכל איתנו. אתה ודאי רעב, בבוקר הקר הזה."
"ועוד איך!" השיב הלוטר, קורץ לחפרפר. "המראה של הקיפודים הצעירים והזוללים האלה ממלאים את עצמם בבשר מטוגן גורם לי להרגיש רעב ממש."
הקיפודים, שבדיוק התחילו להרגיש רעבים שוב אחרי הדייסה שלהם, ואחרי שעבדו כל כך קשה בטיגון, הביטו בביישנות במר גירית, אבל היו ביישנים מדי לומר משהו.
"הנה, אתם שני הצעירים, לכו הביתה לאמא שלכם," אמר גירית בחביבות. "אשלח מישהו איתכם להראות לכם את הדרך. לא תרצו ארוחת צהריים היום, אני ערב לזה."
הוא נתן להם שישה פני לכל אחד וטפיחה על הראש, והם הלכו בהנפת כובעים רבת כבוד ובנגיעה בבלוריות.
עד מהרה ישבו כולם לארוחת צהריים יחד. החפרפר מצא את עצמו מושב ליד מר גירית, וכיוון שהשניים האחרים עדיין היו שקועים ברכילות נהר שממנה שום דבר לא יכול היה להסיח אותם, ניצל את ההזדמנות לספר לגירית כמה נוח וביתי הכול מרגיש לו. "ברגע שאתה היטב מתחת לאדמה," אמר, "אתה יודע בדיוק איפה אתה. שום דבר לא יכול לקרות לך, ושום דבר לא יכול להגיע אליך. אתה אדון לעצמך לגמרי, ואתה לא צריך להתייעץ עם אף אחד או לשים לב למה שהם אומרים. הדברים ממשיכים אותו דבר מעל, ואתה נותן להם, ולא טורח בעניינם. כשאתה רוצה, אתה עולה למעלה, והנה הדברים, מחכים לך."
גירית פשוט קרן אליו. "זה בדיוק מה שאני אומר," השיב. "אין ביטחון, או שלום ושלווה, אלא מתחת לאדמה. ואז, אם הרעיונות שלך גדלים ואתה רוצה להתרחב: הרי, חפירה וגירוד, והנה! אם אתה מרגיש שהבית שלך גדול מדי, אתה סותם חור או שניים, והנה שוב! בלי בנאים, בלי סוחרים, בלי הערות של בחורים המציצים מעבר לחומה שלך, ומעל לכול, בלי מזג אוויר. הבט בעכברוש, עכשיו. חצי מטר של מי שיטפון, והוא צריך לעבור לדירה שכורה; לא נוחה, במקום לא נוח, ויקרה נורא. קח את קרפד. אני לא אומר דבר נגד אחוזת קרפד; הבית הטוב ביותר בסביבה, כבית. אבל נניח שפורצת שריפה: איפה קרפד? נניח שרעפים עפים, או קירות שוקעים או נסדקים, או חלונות נשברים: איפה קרפד? נניח שיש רוח פרצים בחדרים: אני עצמי שונא רוח פרצים: איפה קרפד? לא, למעלה ובחוץ טוב מספיק כדי לשוטט ולהרוויח את המחיה; אבל מתחת לאדמה לחזור אליו לבסוף: זה הרעיון שלי על בית!"
החפרפר הסכים מכל הלב; וגירית כתוצאה מכך נעשה ידידותי מאוד איתו. "כשארוחת הצהריים תיגמר," אמר, "אראה לך את כל המקום הקטן הזה שלי. אני יכול לראות שתעריך אותו. אתה מבין מה צריכה להיות אדריכלות ביתית, אתה."
אחרי ארוחת הצהריים, לפיכך, כשהשניים האחרים התמקמו בפינת האח והתחילו ויכוח סוער בנושא הצלופחים, הדליק גירית פנס וציווה על החפרפר ללכת אחריו. בחצותם את האולם, ירדו באחת המנהרות הראשיות, והאור המהבהב של הפנס חשף משני הצדדים חדרים גדולים וקטנים, חלקם רק ארונות, אחרים כמעט רחבים ומרשימים כמו אולם האוכל של קרפד. מעבר צר בזווית ישרה הוביל אותם למסדרון אחר, וכאן חזר אותו דבר. החפרפר היה המום מן הגודל, מן ההיקף, מן ההסתעפויות של הכול; מאורך המעברים העמומים, מן הקשתות המוצקות של חדרי המחסן הדחוסים, מן הבנייה בכל מקום, העמודים, הקשתות, הריצופים. "איך לכל הרוחות, גירית," אמר לבסוף, "מצאת אי פעם זמן וכוח לעשות את כל זה? זה מדהים!"
"זה היה באמת מדהים," אמר גירית בפשטות, "אילו אני עשיתי את זה. אבל למעשה לא עשיתי שום דבר מזה: רק ניקיתי את המעברים והחדרים, ככל שהיה לי צורך בהם. יש עוד הרבה מזה, מסביב. אני רואה שאתה לא מבין, ואני חייב להסביר לך. ובכן, לפני זמן רב מאוד, במקום שבו מתנופף עכשיו היער הפראי, לפני שאי פעם שתל את עצמו וגדל למה שהוא עכשיו, הייתה עיר: עיר של בני אדם, אתה יודע. כאן, היכן שאנחנו עומדים, הם גרו, והלכו, ודיברו, וישנו, וניהלו את עסקיהם. כאן החזיקו את סוסיהם באורוות ועשו משתאות, מכאן רכבו להילחם או נסעו לסחור. הם היו עם חזק, ועשיר, ובונים גדולים. הם בנו לדורות, כי חשבו שעירם תעמוד לעד."
"אבל מה עלה בגורלם?" שאל החפרפר.
"מי יכול לדעת?" אמר גירית. "אנשים באים: הם נשארים זמן מה, הם פורחים, הם בונים: והם הולכים. זו דרכם. אבל אנחנו נשארים. היו כאן גיריות, סיפרו לי, הרבה לפני שאותה עיר נהייתה. ועכשיו יש כאן שוב גיריות. אנחנו חבורה עמידה, ואולי נעזוב לזמן מה, אבל אנחנו מחכים, ואנחנו סבלניים, ואנחנו חוזרים. וכך יהיה תמיד."
"ובכן, וכשהם הלכו לבסוף, האנשים ההם?" אמר החפרפר.
"כשהם הלכו," המשיך גירית, "הרוחות החזקות והגשמים העיקשים לקחו את העניין בידיהם, בסבלנות, בלי הרף, שנה אחר שנה. אולי גם אנחנו הגיריות, בדרכנו הקטנה, עזרנו מעט: מי יודע? הכול היה למטה, למטה, למטה, בהדרגה: הרס והשטחה והיעלמות. אז הכול היה למעלה, למעלה, למעלה, בהדרגה, כשזרעים גדלו לשתילים, ושתילים לעצי יער, ופטל ושרך זחלו פנימה לעזור. רקבובית עלים עלתה ומחקה, נחלים בגאות החורף שלהם הביאו חול ואדמה לסתום ולכסות, ועם הזמן ביתנו היה שוב מוכן בשבילנו, ונכנסנו. מעלינו, על פני האדמה, קרה אותו דבר. בעלי חיים הגיעו, אהבו את מראה המקום, קבעו את משכנם, התיישבו, התפשטו, ופרחו. הם לא הטרידו את עצמם בעבר: הם אף פעם לא; הם עסוקים מדי. המקום היה קצת גבשושי ומלא תלוליות, באופן טבעי, ומלא חורים; אבל זה היה דווקא יתרון. והם לא מטרידים את עצמם גם בעתיד: העתיד שבו אולי האנשים ייכנסו שוב: לזמן מה: כפי שייתכן מאוד. היער הפראי מאוכלס היטב עכשיו; בכל החבורה הרגילה, טובים, רעים, וכאלה ואחרים: אני לא מזכיר שמות. צריך את כל הסוגים כדי לעשות עולם. אבל אני משער שאתה יודע עליהם משהו בעצמך עכשיו."
"אני יודע באמת," אמר החפרפר, ברעד קל.
"נו, נו," אמר גירית, טופח על כתפו, "זו הייתה הפעם הראשונה שלך איתם, אתה מבין. הם לא כל כך רעים באמת; וכולנו צריכים לחיות ולתת לחיות. אבל אעביר את המילה מחר, ואני חושב שלא יהיו לך עוד צרות. כל ידיד שלי הולך לאן שהוא רוצה בארץ הזאת, או שאדע למה!"
כשחזרו שוב למטבח, מצאו את העכברוש מתהלך הלוך ושוב, חסר מנוחה מאוד. האווירה התת-קרקעית העיקה עליו והתחילה לעלות לו על העצבים, ונראה שבאמת פחד שהנהר יברח אם הוא לא יהיה שם לשמור עליו. אז לבש את מעילו, ותחב שוב את אקדחיו לחגורתו. "בוא, חפרפר," אמר בדאגה, ברגע שראה אותם. "אנחנו חייבים לצאת כל עוד יש אור יום. לא רוצה לבלות עוד לילה ביער הפראי."
"יהיה בסדר, בחור נאה שלי," אמר הלוטר. "אני בא איתכם, ואני מכיר כל שביל בעיניים עצומות; ואם יש ראש שצריך מכה, אתה יכול לסמוך עליי בביטחון שאכה אותו."
"אתה באמת לא צריך לדאוג, עכברושי," הוסיף גירית בשלווה. "המעברים שלי רצים רחוק יותר ממה שאתה חושב, ויש לי חורי מילוט עד שולי היער בכמה כיוונים, אף שאני לא רוצה שכולם יידעו עליהם. כשתצטרך באמת ללכת, תצא באחד מקיצורי הדרך שלי. בינתיים, תירגע, ושב שוב."
העכברוש בכל זאת עדיין היה להוט לצאת ולטפל בנהר שלו, אז גירית, שלקח שוב את פנסו, הוביל את הדרך לאורך מנהרה לחה ומחניקה שהתפתלה וירדה, חלקה מקושתת, חלקה חצובה בסלע מוצק, למרחק מייגע שנראה קילומטרים. לבסוף התחיל אור יום להיראות במבולבל דרך הצמחייה הסבוכה שנטתה מעל פי המעבר; וגירית, שנפרד מהם בחופזה, דחף אותם בחיפזון דרך הפתח, עשה שהכול ייראה טבעי ככל האפשר שוב, עם מטפסים, שיחים ועלים מתים, ונסוג.
הם מצאו את עצמם עומדים ממש בשולי היער הפראי. סלעים ופטל ושורשי עצים מאחוריהם, ערומים וסבוכים בערבוביה; לפניהם, מרחב גדול של שדות שקטים, תחומים בשורות של גדרות חיות שחורות על השלג, והרחק לפניהם, נצנוץ של הנהר הישן והמוכר, בעוד שמש החורף תלויה אדומה ונמוכה באופק. הלוטר, בהיותו מכיר את כל השבילים, לקח פיקוד על החבורה, והם יצאו בקו ישר למעבר גדר רחוק. בעצרם שם רגע ובהביטם לאחור, ראו את כל גוש היער הפראי, עבות, מאיים, דחוס, נטוע בקדרות בסביבה לבנה עצומה; בבת אחת הסתובבו ומיהרו הביתה, אל אור האש ואל הדברים המוכרים שעליהם שיחק, אל הקול, שנשמע בעליזות מחוץ לחלונם, של הנהר שהכירו ובטחו בו בכל מצבי רוחו, שמעולם לא הפחיד אותם בשום תדהמה.
כשמיהר הלאה, מצפה בלהיטות לרגע שבו יהיה שוב בבית בין הדברים שהכיר ואהב, ראה החפרפר בבירור שהוא בעל חיים של השדה המעובד והגדר החיה, קשור לתלם החרוש, למרעה המוכר, לשביל השוטטות בערב, לערוגת הגן המטופחת. לאחרים החספוס, הסבולת העיקשת, או התנגשות הקרב הממשי, שבאים עם הטבע הפראי; הוא חייב להיות חכם, חייב לדבוק במקומות הנעימים שבהם נפלו לו חבליו ושהיה בהם די הרפתקה, בדרכם, כדי שיספיקו לכל החיים.