הכבשים רצו והצטופפו יחד אל הגדרות, נושפות מנחיריים דקים ורוקעות ברגליים קדמיות עדינות, ראשיהן מוטים לאחור ואד קל עולה מן הדיר הצפוף אל האוויר הקפוא, כששני בעלי החיים מיהרו על פניהן במצב רוח מרומם, בפטפוט ובצחוק רב. הם חזרו דרך השדות אחרי יום טיול ארוך עם הלוטר, צדים וחוקרים ברמות הרחבות שבהן לנחלים מסוימים, יובלי הנהר שלהם, היו התחלותיהם הקטנות הראשונות; וצללי יום החורף הקצר נסגרו עליהם, ועוד היה להם מרחק מה ללכת. בצעדם בכבדות באקראי על פני השדה החרוש, שמעו את הכבשים ופנו אליהן; ועכשיו, מן הדיר, מצאו שביל דרוך שהקל על ההליכה, ושענה, יתר על כן, לאותו דבר קטן ושואל שכל בעלי החיים נושאים בתוכם, האומר בלי טעות, "כן, נכון לגמרי; זה מוביל הביתה!"
"נראה שאנחנו מגיעים לכפר," אמר החפרפר בספקנות מה, מאט את צעדיו, כשהשביל, שהפך עם הזמן לדרך ואחר כך לסמטה, מסר אותם עכשיו לידי כביש סלול היטב. בעלי החיים לא אהבו כפרים, והדרכים שלהם, עמוסות ככל שהיו, הלכו במסלול עצמאי, בלי להתחשב בכנסייה, בדואר, או בבית המרזח.
"הו, לא חשוב!" אמר העכברוש. "בעונה הזאת של השנה כולם בטוחים בבית בשעה כזאת, יושבים סביב האש; גברים, נשים, וילדים, כלבים וחתולים וכולם. נחליק דרך בסדר גמור, בלי שום טרחה או אי נעימות, ואנחנו יכולים להסתכל עליהם דרך החלונות שלהם אם אתה רוצה, ולראות מה הם עושים."
רדת הלילה המהירה של אמצע דצמבר כבר כיתרה לגמרי את הכפר הקטן כשהתקרבו אליו ברגליים רכות על פני שכבה דקה ראשונה של שלג אבקתי. מעט נראה מלבד ריבועים של כתום-אדום עמום משני צדי הרחוב, שבהם אור האש או אור המנורה של כל בית קטן גלש דרך החלונות אל העולם החשוך שבחוץ. רוב החלונות הנמוכים בעלי הסבכה היו בלי תריסים, ולמביטים מבחוץ, הדיירים, מקובצים סביב שולחן התה, שקועים במלאכת יד, או מדברים בצחוק ובתנועות, היה לכל אחד אותו חן מאושר שהוא הדבר האחרון שהשחקן המיומן ילכוד: החן הטבעי שבא עם חוסר מודעות מושלם לכך שמסתכלים. בנועם מתיאטרון אחד לאחר כרצונם, לשני הצופים, רחוקים כל כך מביתם שלהם, היה משהו של ערגה בעיניהם כשהתבוננו בחתול שמלטפים אותו, בילד ישנוני שמרימים אותו ומובילים אותו למיטה, או באיש עייף המתמתח ומנער את מקטרתו על קצה בול עץ עומם.
אבל דווקא מחלון קטן אחד, שתריסו מוגף, רק שקיפות ריקה בלילה, פעמה בחוזקה הרבה ביותר תחושת הבית והעולם הקטן והמוגף שבין הקירות: העולם הגדול והלוחץ של הטבע שבחוץ סגור ונשכח. צמוד לתריס הלבן היה תלוי כלוב ציפורים, בצללית ברורה, כל חוט, מוט ואביזר נבדל ומזוהה, עד לקוביית הסוכר עמומת השוליים מאתמול. על המוט האמצעי, הדייר הפלומתי, ראשו תחוב היטב בנוצות, נראה קרוב אליהם כל כך שקל היה ללטף אותו, אילו ניסו; אפילו הקצוות העדינים של נוצותיו התפוחות היו משורטטים בבירור על המסך המואר. בעודם מביטים, הבחור הקטן והישנוני זז באי נוחות, התעורר, ניער את עצמו, והרים את ראשו. הם יכלו לראות את פתיחת מקורו הזעיר כשפיהק בשעמום, הביט סביב, ואז הניח את ראשו שוב על גבו, בעוד הנוצות הסתורות שקעו בהדרגה לדממה מושלמת. אז משב רוח מר תפס אותם בעורפם, עקיצה קטנה של ברד קפוא על העור העירה אותם כמו מחלום, והם ידעו שבהונותיהם קרות ורגליהם עייפות, וביתם שלהם רחוק מרחק מייגע.
ברגע שעברו את הכפר, במקום שבו הבתים נגמרו בפתאומיות, משני צדי הדרך יכלו להריח שוב דרך החושך את השדות הידידותיים; והם התאזרו לקטע הארוך האחרון, קטע הבית, הקטע שאנחנו יודעים שחייב להיגמר, מתישהו, בנקישת בריח הדלת, באור האש הפתאומי, ובמראה הדברים המוכרים המקבלים את פנינו כנוסעים שנעדרו זמן רב מעבר לים. הם צעדו ביציבות ובשתיקה, כל אחד מהם חושב את מחשבותיו. מחשבותיו של החפרפר נסבו הרבה על ארוחת הערב, כי היה חשוך לגמרי, וכל הארץ הייתה זרה לו עד כמה שידע, והוא הלך בצייתנות בעקבות העכברוש, ומשאיר לו את ההדרכה לגמרי. ובאשר לעכברוש, הוא הלך מעט לפניו, כמנהגו, כתפיו שפופות, עיניו נעוצות בכביש האפור והישר שלפניו; אז הוא לא הבחין בחפרפר המסכן כשפתאום הגיעה אליו הקריאה, ותפסה אותו כמו הלם חשמלי.
אנחנו האחרים, שאיבדנו מזמן את העדינים שבחושים הגופניים, אין לנו אפילו מונחים ראויים לבטא את התקשורת של בעל חיים עם סביבתו, החיה או האחרת, ויש לנו רק את המילה "ריח," למשל, לכלול את כל טווח הרטטים העדינים הממלמלים באפו של בעל החיים לילה ויום, קוראים, מזהירים, מסיתים, דוחים. אחת מן הקריאות המסתוריות והקסומות האלה מתוך הריק הגיעה פתאום אל החפרפר בחושך, וגרמה לו להתעקצץ כולו בפנייתה המוכרת מאוד, אף שעוד לא יכול היה לזכור בבירור מה היא. הוא נעצר במקומו, אפו מחפש לכאן ולכאן במאמציו לתפוס שוב את החוט הדק, את הזרם הטלגרפי, שהזיז אותו כל כך בחוזקה. רגע, והוא תפס אותו שוב; ועימו הפעם באה ההיזכרות בשטף מלא.
בית! זה מה שהם התכוונו אליו, הפניות המלטפות ההן, הנגיעות הרכות ההן שנישאו באוויר, הידיים הקטנות הבלתי נראות ההן המושכות והמושכות, כולן לכיוון אחד! הרי, הוא ודאי קרוב אליו מאוד ברגע הזה, ביתו הישן שנטש בחיפזון ולא חיפש שוב, ביום ההוא שבו מצא לראשונה את הנהר! ועכשיו הוא שולח את צופיו ואת שליחיו לתפוס אותו ולהביא אותו פנימה. מאז בריחתו באותו בוקר בהיר בקושי חשב עליו, שקוע כל כך היה בחייו החדשים, בכל הנאותיהם, בהפתעותיהם, בחוויותיהם הרעננות והשובות. עכשיו, בשטף של זיכרונות ישנים, כמה ברור הוא עמד לפניו, בחושך! עלוב אמנם, וקטן ודל ריהוט, ובכל זאת שלו, הבית שעשה לעצמו, הבית שהיה כל כך שמח לחזור אליו אחרי יום עבודתו. וגם הבית היה מאושר איתו, בבירור, והתגעגע אליו, ורצה אותו בחזרה, ואמר לו זאת, דרך אפו, בצער, בתוכחה, אבל בלי מרירות או כעס; רק בתזכורת מתלוננת שהוא שם, ורוצה אותו.
הקריאה הייתה ברורה, ההזמנה הייתה גלויה. הוא חייב לציית לה מיד, וללכת. "עכברושי!" קרא, מלא התרגשות שמחה, "חכה! חזור! אני צריך אותך, מהר!"
"הו, בוא, חפרפר, נו!" השיב העכברוש בעליזות, עדיין צועד הלאה.
"בבקשה עצור, עכברושי!" התחנן החפרפר המסכן, בייסורי לב. "אתה לא מבין! זה הבית שלי, הבית הישן שלי! בדיוק נתקלתי בריח שלו, והוא קרוב לכאן, באמת קרוב מאוד. ואני חייב ללכת אליו, אני חייב, אני חייב! הו, חזור, עכברושי! בבקשה, בבקשה חזור!"
העכברוש היה בזמן הזה הרחק מאוד לפנים, רחוק מדי לשמוע בבירור מה החפרפר קורא, רחוק מדי לקלוט את הצליל החד של פנייה כואבת בקולו. והוא היה עסוק מאוד במזג האוויר, כי גם הוא הריח משהו: משהו שדמה באופן חשוד לשלג המתקרב.
"חפרפר, אסור לנו לעצור עכשיו, באמת!" קרא בחזרה. "נבוא לזה מחר, מה שלא יהיה שמצאת. אבל אני לא מעז לעצור עכשיו: מאוחר, והשלג מתחיל שוב, ואני לא בטוח בדרך! ואני צריך את האף שלך, חפרפר, אז בוא מהר, כמו בחור טוב!" והעכברוש המשיך בדרכו בלי לחכות לתשובה.
החפרפר המסכן עמד לבדו בדרך, ליבו קרוע לגזרים, ויבבה גדולה מתקבצת, מתקבצת, איפשהו נמוך בתוכו, לזנק אל פני השטח עוד מעט, ידע, בפריצה סוערת. אבל אפילו במבחן כזה נאמנותו לידידו עמדה איתנה. אף לא לרגע חלם לנטוש אותו. בינתיים, משבי הריח מביתו הישן התחננו, לחשו, הפצירו, ולבסוף תבעו אותו בתקיפות. הוא לא העז להתעכב עוד בתוך מעגל הקסם שלהם. במשיכה שקרעה את מיתרי ליבו ממש, פנה במורד הדרך והלך בכניעה בעקבות העכברוש, בעוד ריחות קטנים, קלושים ודקים, עדיין רודפים אחרי אפו הנסוג, הוכיחו אותו על ידידותו החדשה ועל שכחתו הקשוחה.
במאמץ השיג את העכברוש התמים, שהתחיל לפטפט בעליזות על מה שיעשו כשיחזרו, וכמה נהדרת תהיה אש של בולי עץ בטרקלין, ואיזו ארוחת ערב הוא מתכוון לאכול; בלי לשים לב לשתיקת חברו ולמצב רוחו המיוסר. אולם לבסוף, כשהלכו עוד מרחק ניכר, ועברו כמה גדמי עצים בשולי חורשה שגבלה בדרך, עצר ואמר בחביבות, "תשמע, חפרפר, חבר ותיק, אתה נראה עייף מת. לא נשאר בך דיבור, ורגליך נגררות כמו עופרת. נשב כאן דקה וננוח. השלג התאפק עד כה, והחלק הטוב ביותר של מסענו מאחורינו."
החפרפר שקע באומללות על גדם עץ וניסה לשלוט בעצמו, כי הרגיש שזה בוודאי בא. היבבה שנאבק בה זמן רב כל כך סירבה להיות מובסת. למעלה ולמעלה, פילסה את דרכה אל האוויר, ואז עוד אחת, ועוד אחת, ואחרות בעובי ובמהירות; עד שהחפרפר המסכן ויתר לבסוף על המאבק, ובכה בחופשיות ובחוסר אונים ובגלוי, עכשיו כשידע שהכול נגמר ושאיבד את מה שבקושי אפשר לומר שמצא.
העכברוש, נדהם ומבוהל מעוצמת התקף הצער של החפרפר, לא העז לדבר זמן מה. לבסוף אמר, בשקט רב ובהשתתפות, "מה זה, חבר ותיק? מה כבר יכול להיות העניין? ספר לנו את צרתך, ותן לי לראות מה אני יכול לעשות."
החפרפר המסכן התקשה להוציא מילים בין גלי החזה שבאו זה אחר זה במהירות רבה כל כך ועצרו את הדיבור וחנקו אותו כשבא. "אני יודע שזה... מקום קטן עלוב ואפרורי," התייפח לבסוף, בקול שבור: "לא כמו... המגורים הנעימים שלך... או האחוזה היפה של קרפד... או הבית הגדול של גירית... אבל זה היה הבית הקטן שלי... ואהבתי אותו... והלכתי ממנו ושכחתי ממנו לגמרי... ואז הרחתי אותו פתאום... בדרך, כשקראתי ולא רצית להקשיב, עכברוש... והכול חזר אליי בשטף... ורציתי אותו!... הו אלי, הו אלי!... וכשלא רצית לחזור, עכברושי... והייתי צריך לעזוב אותו, אף שהרחתי אותו כל הזמן... חשבתי שליבי יישבר... יכולנו רק ללכת ולהעיף בו מבט אחד, עכברושי... רק מבט אחד... הוא היה קרוב... אבל לא רצית לחזור, עכברושי, לא רצית לחזור! הו אלי, הו אלי!"
ההיזכרות הביאה גלי צער חדשים, והיבבות שוב השתלטו עליו לגמרי, ומנעו כל דיבור נוסף.
העכברוש בהה ישר לפניו, בלי לומר דבר, רק טופח על כתפו של החפרפר בעדינות. אחרי זמן מה מלמל בקדרות, "אני רואה הכול עכשיו! איזה חזיר הייתי! חזיר: זה אני! פשוט חזיר: חזיר רגיל!"
הוא חיכה עד שיבבותיו של החפרפר נעשו בהדרגה פחות סוערות ויותר קצובות; הוא חיכה עד שלבסוף רחרוחים היו תכופים ויבבות רק לסירוגין. אז קם ממקומו, ובהעירו בקלות דעת, "ובכן, עכשיו מוטב שבאמת נמשיך, חבר ותיק!" יצא שוב במעלה הדרך, על פני הדרך המייגעת שבאו בה.
"לאן אתה (היק) הולך (היק), עכברושי?" קרא החפרפר הדומע, מרים את עיניו בבהלה.
"אנחנו הולכים למצוא את הבית שלך, חבר ותיק," השיב העכברוש בנעימות; "אז מוטב שתבוא, כי יהיה צורך לחפש אותו, ונצטרך את האף שלך."
"הו, חזור, עכברושי, נו!" קרא החפרפר, קם וממהר אחריו. "אין בזה טעם, אני אומר לך! מאוחר מדי, וחשוך מדי, והמקום רחוק מדי, והשלג בא! ו... ומעולם לא התכוונתי להודיע לך שאני מרגיש ככה בעניין: הכול היה מקרה וטעות! ותחשוב על גדת הנהר, ועל ארוחת הערב שלך!"
"לעזאזל עם גדת הנהר, וגם עם ארוחת הערב!" אמר העכברוש בלבביות. "אני אומר לך, אני הולך למצוא את המקום הזה עכשיו, גם אם אשאר בחוץ כל הלילה. אז התעודד, חבר ותיק, ותן לי את זרועך, ועוד מעט נחזור לשם."
עדיין מרחרח, מתחנן, ומסרב, נתן החפרפר לחברו התקיף לגרור אותו בחזרה לאורך הדרך, בעוד זה מנסה בשטף של דיבור עליז ואנקדוטות להחזיר את רוחו ולגרום לדרך המייגעת להיראות קצרה יותר. כשלבסוף נראה לעכברוש שהם ודאי מתקרבים לאותו חלק של הדרך שבו החפרפר "נעצר," אמר, "עכשיו, לא עוד דיבורים. לעבודה! השתמש באף שלך, והתרכז בזה."
הם המשיכו בשתיקה קטע קטן, כשפתאום העכברוש הרגיש, דרך זרועו שהייתה שלובה בזרוע החפרפר, מין רטט חשמלי קלוש שעבר לאורך גופו של בעל החיים ההוא. מיד השתחרר, נסוג צעד, וחיכה, כולו קשב.
האותות עוברים!
החפרפר עמד רגע קפוא, בעוד אפו המורם, רועד קלות, מישש את האוויר.
אז ריצה קצרה ומהירה קדימה: טעות: עצירה: ניסיון לאחור; ואז התקדמות איטית, יציבה ובטוחה.
העכברוש, נרגש מאוד, נשאר צמוד לעקביו כשהחפרפר, במשהו כמו מראה של סהרורי, חצה תעלה יבשה, טיפס דרך גדר חיה, ופילס את דרכו באפו על פני שדה פתוח וחסר שבילים וחשוף באור הכוכבים הקלוש.
פתאום, בלי אזהרה, צלל; אבל העכברוש היה דרוך, והלך אחריו מיד במורד המנהרה שאליה הוביל אותו אפו שאינו טועה בנאמנות.
היא הייתה צפופה ומחניקה, וריח האדמה היה חזק, ונראה לעכברוש שעבר זמן רב לפני שהמעבר נגמר והוא יכול היה לעמוד זקוף ולהתמתח ולנער את עצמו. החפרפר הצית גפרור, ולאורו ראה העכברוש שהם עומדים בשטח פתוח, מטואטא היטב ומפוזר בחול מתחת לרגליים, וממש מולם הייתה דלת הכניסה הקטנה של החפרפר, ועליה צבוע "קצה חפרפר" באותיות גותיות, מעל ידית הפעמון שבצד.
החפרפר הוריד פנס ממסמר בקיר והדליק אותו... והעכברוש, מביט סביבו, ראה שהם במין חצר קדמית. ספסל גן עמד בצד אחד של הדלת, ובצד השני מכבש; כי החפרפר, שהיה בעל חיים מסודר כשהיה בבית, לא יכול היה לסבול שבעלי חיים אחרים יבעטו בקרקע שלו לשבילים קטנים שנגמרו בתלוליות עפר. על הקירות היו תלויים סלי תיל עם שרכים בהם, לסירוגין עם מדפונים הנושאים פסלי גבס: גריבלדי, ושמואל התינוק, והמלכה ויקטוריה, וגיבורים אחרים של איטליה המודרנית. לאורך צד אחד של החצר הקדמית עבר מסלול כדורת, עם ספסלים לאורכו ושולחנות עץ קטנים מסומנים בטבעות שרמזו על ספלי בירה. באמצע הייתה בריכה עגולה קטנה ובה דגי זהב, מוקפת שוליים של צדפים. מאמצע הבריכה התנשא מבנה דמיוני מכוסה בעוד צדפים ומעליו כדור זכוכית גדול מוכסף שהשתקפו בו כל הדברים הפוך לגמרי, והייתה לו השפעה נעימה מאוד.
פני החפרפר קרנו למראה כל החפצים האלה היקרים לו כל כך, והוא האיץ בעכברוש להיכנס בדלת, הדליק מנורה במבואה, והעיף מבט אחד סביב ביתו הישן. הוא ראה את האבק שוכב עבה על כל דבר, ראה את המראה העגום והנטוש של הבית שהוזנח זמן רב, ואת ממדיו הצרים והדלים, את תכולתו השחוקה והעלובה: וקרס שוב על כיסא במבואה, אפו על כפותיו. "הו עכברושי!" קרא בעגמומיות, "למה בכלל עשיתי את זה? למה הבאתי אותך למקום הקטן, העני והקר הזה, בלילה כזה, כשיכולת להיות בגדת הנהר בזמן הזה, מחמם את בהונותיך מול אש לוהטת, עם כל הדברים הנחמדים שלך סביבך!"
העכברוש לא שם לב לתוכחות העצמיות העגומות שלו. הוא רץ לכאן ולכאן, פותח דלתות, בודק חדרים וארונות, ומדליק מנורות ונרות ומעמיד אותם בכל מקום. "איזה בית קטן מצוין זה!" קרא בעליזות. "כל כך קומפקטי! כל כך מתוכנן היטב! הכול כאן והכול במקומו! נעשה מזה לילה עליז. הדבר הראשון שאנחנו צריכים הוא אש טובה; אני אדאג לזה: אני תמיד יודע איפה למצוא דברים. אז זה הטרקלין? נהדר! הרעיון שלך, דרגשי השינה הקטנים האלה בקיר? מצוין! עכשיו, אביא את העצים והפחמים, ואתה תביא מטלית אבק, חפרפר: תמצא אחת במגירת שולחן המטבח: ותנסה לסדר קצת את הדברים. תזדרז, חבר ותיק!"
מעודד על ידי חברו המלהיב, התעורר החפרפר וניקה אבק וליטש במרץ ובלב שלם, בעוד העכברוש, רץ הלוך ושוב עם זרועות מלאות דלק, עד מהרה גרם ללהבה עליזה לשאוג במעלה הארובה. הוא קרא לחפרפר לבוא ולהתחמם; אבל החפרפר מיד קיבל עוד התקף של עצבות, צנח על ספה בייאוש אפל וקבר את פניו במטלית האבק שלו. "עכברוש," נאנק, "מה עם ארוחת הערב שלך, בעל חיים מסכן, קר, רעב ועייף שכמוך? אין לי מה לתת לך: כלום: אף לא פירור!"
"איזה בחור אתה להיכנע!" אמר העכברוש בתוכחה. "הרי רק עכשיו ראיתי פותחן סרדינים על מזנון המטבח, בבירור רב; וכולם יודעים שזה אומר שיש סרדינים איפשהו בסביבה. התעורר! התעשת, ובוא איתי לחפש מזון."
הם הלכו וחיפשו מזון בהתאם, חיפשו בכל ארון והפכו כל מגירה. התוצאה לא הייתה מדכאת כל כך אחרי הכול, אף שכמובן יכלה להיות טובה יותר; פחית סרדינים: קופסת ביסקוויטים של ספנים, כמעט מלאה: ונקניק גרמני עטוף בנייר כסף.
"הנה סעודה בשבילך!" העיר העכברוש, כשסידר את השולחן. "אני מכיר כמה בעלי חיים שהיו נותנים את אוזניהם כדי לשבת איתנו לארוחת ערב הלילה!"
"אין לחם!" נאנק החפרפר בעצב; "אין חמאה, אין..."
"אין כבד אווז, אין שמפניה!" המשיך העכברוש, מגחך. "וזה מזכיר לי: מה הדלת הקטנה הזאת בסוף המסדרון? המרתף שלך, כמובן! כל מותרות בבית הזה! רק חכה רגע."
הוא פנה אל דלת המרתף, ועד מהרה הופיע שוב, מאובק מעט, עם בקבוק בירה בכל כף ועוד אחד מתחת לכל זרוע. "אתה נראה קבצן מפנק את עצמו, חפרפר," העיר. "לא מונע מעצמך כלום. זה באמת המקום הקטן העליז ביותר שהייתי בו אי פעם. עכשיו, איפה בכלל השגת את ההדפסים האלה? הם עושים את המקום כל כך ביתי. לא פלא שאתה אוהב אותו כל כך, חפרפר. ספר לנו הכול עליו, ואיך הגעת לעשות אותו מה שהוא."
אז, בעוד העכברוש עסוק בהבאת צלחות, וסכינים ומזלגות, וחרדל שערבב בגביע ביצה, סיפר החפרפר, וחזהו עדיין עולה ויורד מלחץ רגשותיו האחרונים: בביישנות מה בהתחלה, אבל בחופשיות רבה יותר כשהתלהב מן הנושא: איך זה תוכנן, ואיך זה נחשב, ואיך זה הושג בזכות ירושה מדודה, וזה היה מציאה נפלאה ובזול, והדבר האחר הזה נקנה מחסכונות שנצברו בעמל ובמידה מסוימת של "ויתור". רוחו חזרה אליו לגמרי לבסוף, והוא חייב היה ללכת וללטף את רכושו, ולקחת מנורה ולהראות לאורחו את מעלותיו ולהרחיב עליהן, ושכח לגמרי את ארוחת הערב ששניהם היו זקוקים לה כל כך; העכברוש, שהיה רעב נואשות אבל התאמץ להסתיר זאת, מהנהן ברצינות, בוחן במצח מקומט, ואומר "נפלא," ו"מרשים ביותר," מדי פעם, כשניתנה לו ההזדמנות להערה.
לבסוף הצליח העכברוש לפתות אותו אל השולחן, ובדיוק התחיל לעבוד ברצינות עם פותחן הסרדינים כשנשמעו קולות מן החצר הקדמית בחוץ: קולות כמו דשדוש רגליים קטנות בחצץ ומלמול מבולבל של קולות זעירים, בעוד משפטים קטועים הגיעו אליהם: "עכשיו, כולם בשורה: תרים את הפנס קצת, טומי: תכחכחו קודם בגרון: בלי שיעול אחרי שאני אומר אחת, שתיים, שלוש.: איפה ביל הצעיר?: הנה, בוא, נו, כולנו מחכים..."
"מה קורה?" שאל העכברוש, עוצר בעבודתו.
"אני חושב שאלה ודאי עכברי השדה," השיב החפרפר, בנימה של גאווה בדרכו. "הם מסתובבים ושרים מזמורי חג באופן קבוע בעונה הזאת של השנה. הם ממש מוסד בסביבה הזאת. והם אף פעם לא מדלגים עליי: הם באים לקצה חפרפר אחרונים; ונהגתי לתת להם משקאות חמים, ולפעמים גם ארוחת ערב, כשיכולתי להרשות לעצמי. זה יהיה כמו בימים הטובים לשמוע אותם שוב."
"בוא נסתכל עליהם!" קרא העכברוש, קופץ ורץ אל הדלת.
זה היה מראה יפה, ומתאים לעונה, שנגלה לעיניהם כשפתחו את הדלת לרווחה. בחצר הקדמית, מוארים בקרניים עמומות של פנס קרן, עמדו בחצי עיגול שמונה או עשרה עכברי שדה קטנים, צעיפי צמר אדומים סביב צווארם, כפותיהם הקדמיות תחובות עמוק בכיסיהם, רגליהם מקפצות לחימום. בעיניים בורקות כחרוזים העיפו מבטים ביישניים זה בזה, מצחקקים מעט, מרחרחים ומשתמשים הרבה בשרוולי המעילים. כשהדלת נפתחה, אחד הגדולים שנשא את הפנס בדיוק אמר, "עכשיו, אחת, שתיים, שלוש!" ומיד עלו קולותיהם הקטנים והצייצניים באוויר, שרים אחד ממזמורי החג הישנים שאבותיהם חיברו בשדות שעמדו בור ואחוזים בכפור, או כשהיו כלואים בשלג בפינות האח, והעבירו מדור לדור כדי שיושרו ברחוב הבוצי מול חלונות מוארים בעונת החג.
מזמור
בני הכפר, בעונת כפור זו,
פתחו את דלתותיכם לרווחה,
אף שהרוח תבוא, והשלג איתה,
הכניסו אותנו לשבת ליד האש;
שמחה תהיה לכם בבוקר!
הנה אנו עומדים בקור ובברד,
נושפים על אצבעות ורוקעים ברגל,
באנו מרחוק לברך אתכם:
אתם ליד האש ואנו ברחוב:
מאחלים לכם שמחה בבוקר!
כי לפני שחלף חצי הלילה,
פתאום כוכב הוביל אותנו,
ממטיר אושר וברכה:
אושר מחר ועוד אחר כך,
שמחה לכל בוקר!
יוסף הטוב עמל בשלג:
ראה את הכוכב מעל אורווה נמוכה;
מרים לא יכלה ללכת עוד:
ברוך גג הקש, והמצע למטה!
שמחה הייתה לה בבוקר!
ואז שמעו את המלאכים אומרים
"מי היו הראשונים לקרוא בשמחה?
בעלי החיים כולם, כך קרה,
באורווה שבה גרו!
שמחה תהיה להם בבוקר!"
הקולות פסקו, הזמרים, נבוכים אך מחייכים, החליפו מבטים מן הצד, ודממה באה אחריהם: אבל רק לרגע. אז, מלמעלה ומרחוק, במורד המנהרה שבה עברו זה עתה, נישא לאוזניהם בזמזום מוזיקלי קלוש קול פעמונים רחוקים המצלצלים צלצול עליז ומהדהד.
"שרתם יפה מאוד, בחורים!" קרא העכברוש בלבביות. "ועכשיו היכנסו, כולכם, והתחממו ליד האש, ושתו משהו חם!"
"כן, היכנסו, עכברי שדה," קרא החפרפר בלהיטות. "זה ממש כמו בימים הטובים! סגרו את הדלת אחריכם. משכו את הספסל הזה אל האש. עכשיו, רק חכו רגע, בזמן שאנחנו... הו, עכברושי!" קרא בייאוש, צונח על מושב, ודמעות מאיימות. "מה אנחנו עושים? אין לנו מה לתת להם!"
"תשאיר את כל זה לי," אמר העכברוש השולט. "הנה, אתה עם הפנס! בוא לכאן. אני רוצה לדבר איתך. עכשיו, תגיד לי, יש חנויות פתוחות בשעה כזאת של הלילה?"
"מה, בוודאי, אדוני," השיב עכבר השדה בכבוד. "בעונה הזאת של השנה החנויות שלנו פתוחות בכל מיני שעות."
"אז תשמע!" אמר העכברוש. "תלך מיד, אתה והפנס שלך, ותביא לי..."
כאן באה שיחה ממולמלת רבה, והחפרפר שמע רק חלקים ממנה, כמו: "טרי, שים לב!: לא, חצי קילו מזה יספיק: דאג שתביא של באגינס, כי אני לא ארצה שום דבר אחר: לא, רק הטוב ביותר: אם לא תוכל להשיג שם, נסה במקום אחר: כן, כמובן, תוצרת בית, שום דבר משימורים: ובכן אז, עשה כמיטב יכולתך!" לבסוף נשמע צלצול מטבעות העוברים מכף לכף, עכבר השדה צויד בסל גדול לקניותיו, ויצא במהירות, הוא והפנס שלו.
שאר עכברי השדה, יושבים בשורה על הספסל, רגליהם הקטנות מתנדנדות, התמסרו להנאת האש, וחיממו את אבעבועות הקור שלהם עד שעקצצו; בעוד החפרפר, שלא הצליח למשוך אותם לשיחה קלה, צלל לתולדות משפחה והכריח כל אחד מהם לדקלם את שמות אחיו הרבים, שהיו צעירים מדי, כך התברר, מכדי שיורשו לצאת לשיר מזמורים השנה, אבל ציפו בקרוב מאוד לזכות בהסכמת ההורים.
העכברוש, בינתיים, היה עסוק בבדיקת התווית על אחד מבקבוקי הבירה. "אני רואה שזו ברטון ישנה," העיר בהסכמה. "חפרפר נבון! בדיוק הדבר! עכשיו נוכל לחמם בירה מתובלת! תכין את הדברים, חפרפר, בזמן שאני שולף את הפקקים."
לא לקח הרבה זמן להכין את המשקה ולתחוב את המחמם מפח היטב ללב האדום של האש; ועד מהרה כל עכבר שדה לגם והשתעל ונחנק (כי מעט בירה חמה מגיעה רחוק) וניגב את עיניו וצחק ושכח שאי פעם היה לו קר בכל חייו.
"הם גם מציגים מחזות, הבחורים האלה," הסביר החפרפר לעכברוש. "ממציאים אותם לגמרי בעצמם, ומציגים אותם אחר כך. ומציגים יפה מאוד, גם כן! הם נתנו לנו אחד מצוין בשנה שעברה, על עכבר שדה שנשבה בים על ידי שודד ים מברבריה, והוכרח לחתור בספינת עבדים; וכשנמלט וחזר הביתה, אהובתו נכנסה למנזר. הנה, אתה! אתה היית בו, אני זוכר. קום ודקלם קצת."
עכבר השדה שאליו פנו קם על רגליו, צחקק בביישנות, הביט סביב החדר, ונשאר אילם לגמרי. חבריו עודדו אותו, החפרפר שידל ועודד אותו, והעכברוש הגיע עד כדי כך שתפס אותו בכתפיו וטלטל אותו; אבל שום דבר לא יכול היה להתגבר על פחד הבמה שלו. כולם היו עסוקים בו בחריצות כמו מצילים המפעילים את תקנות האגודה המלכותית להצלת חיים על מקרה של טביעה ממושכת, כשהבריח נקש, הדלת נפתחה, ועכבר השדה עם הפנס הופיע שוב, מתנודד תחת כובד סלו.
לא היה עוד דיבור על הצגת מחזות ברגע שתכולת הסל, הממשית והמוצקה מאוד, הושלכה על השולחן. בפיקודו של העכברוש, כל אחד הוטל לעשות משהו או להביא משהו. בתוך דקות מעטות מאוד ארוחת הערב הייתה מוכנה, והחפרפר, כשתפס את ראש השולחן כמו בחלום, ראה שולחן שהיה ריק זה עתה מכוסה בעובי בנחמות טעימות; ראה את פני ידידיו הקטנים מאירים וקורנים כשהתנפלו בלי דיחוי; ואז נתן לעצמו דרור: כי היה רעב באמת: על המזון שסופק בקסם כזה, חושב איזו חזרה הביתה מאושרת זו התבררה, אחרי הכול. בעודם אוכלים, דיברו על הימים ההם, ועכברי השדה סיפרו לו את הרכילות המקומית עד היום, וענו ככל שיכלו על מאה השאלות שהיה לו לשאול אותם. העכברוש אמר מעט או כלום, רק דאג שלכל אורח יהיה מה שהוא רוצה, ובשפע, ושלחפרפר לא תהיה שום טרחה או דאגה בשום דבר.
הם יצאו בקרקוש לבסוף, אסירי תודה מאוד ומרעיפים איחולי חג, וכיסי מעיליהם ממולאים במזכרות לאחים ולאחיות הקטנים בבית. כשהדלת נסגרה על האחרון שבהם וצלצול הפנסים גווע, החפרפר והעכברוש ליבו את האש, קירבו את כיסאותיהם, רקחו לעצמם כוס לילה אחרונה של בירה חמה, ושוחחו על אירועי היום הארוך. לבסוף אמר העכברוש, בפיהוק עצום, "חפרפר, חבר ותיק, אני מוכן ליפול. ישנוני זו פשוט לא המילה. זה הדרגש שלך בצד ההוא? טוב מאוד, אז, אני אקח את זה. איזה בית קטן נהדר זה! הכול כל כך בהישג יד!"
הוא טיפס לדרגשו והתגלגל היטב בשמיכות, והשינה אספה אותו מיד, כמו שאלומת שעורה מקופלת לזרועות מכונת הקציר.
גם החפרפר העייף שמח ללכת לישון בלי דיחוי, ועד מהרה היה ראשו על הכר, בשמחה ובשביעות רצון גדולות. אבל לפני שעצם את עיניו נתן להן לנדוד סביב חדרו הישן, הרך בזוהר אור האש ששיחק או נח על דברים מוכרים וידידותיים שהיו זמן רב, בלי שידע, חלק ממנו, ועכשיו קיבלו אותו בחזרה בחיוך, בלי טינה. עכשיו היה בדיוק במצב הרוח שהעכברוש המתחשב פעל בשקט להביא אותו אליו. הוא ראה בבירור כמה פשוט וצנוע: כמה צר, אפילו: היה הכול; אבל בבירור, גם, כמה הכול משמעותי לו, ואת הערך המיוחד של עוגן כזה בקיומו של אדם. הוא בכלל לא רצה לנטוש את החיים החדשים ואת מרחביהם הנהדרים, להפנות את גבו לשמש ולאוויר ולכל מה שהציעו לו ולזחול הביתה ולהישאר שם; העולם העליון היה חזק מדי, הוא קרא לו עדיין, אפילו שם למטה, והוא ידע שעליו לחזור לבמה הגדולה. אבל היה טוב לחשוב שיש לו את זה לחזור אליו; את המקום הזה שהיה כולו שלו, את הדברים האלה ששמחו כל כך לראות אותו שוב ושתמיד אפשר היה לסמוך עליהם לאותה קבלת פנים פשוטה.