זה היה בוקר בהיר בתחילת הקיץ; הנהר חזר לגדותיו הרגילות ולקצבו המקובל, ושמש חמה נראתה כאילו מושכת כל דבר ירוק ושיחי ודוקרני מן האדמה אליה, כמו בחוטים. החפרפר ועכברוש המים היו ערים מאז השחר, עסוקים מאוד בעניינים הקשורים בסירות ובפתיחת עונת השיט; צביעה ולכה, תיקון משוטים, תיקון כריות, חיפוש אחר אנקולי סירה חסרים, וכן הלאה; והם סיימו את ארוחת הבוקר בטרקלין הקטן שלהם ודנו בלהיטות בתוכניותיהם ליום, כשנשמעה דפיקה כבדה בדלת.
"אוף!" אמר העכברוש, מרוח כולו בביצה. "תראה מי זה, חפרפר, כמו בחור טוב, כיוון שגמרת."
החפרפר הלך לענות לקריאה, והעכברוש שמע אותו משמיע קריאת הפתעה. אז פתח את דלת הטרקלין לרווחה, והכריז בחשיבות רבה, "מר גירית!"
זה היה דבר מופלא, באמת, שגירית יערוך להם ביקור רשמי, או באמת לכל אחד. בדרך כלל היה צריך לתפוס אותו, אם רצית אותו מאוד, כשהחליק בשקט לאורך גדר חיה מוקדם בבוקר או מאוחר בערב, או אחרת לחפש אותו בביתו שלו באמצע היער, וזה היה מבצע רציני.
גירית צעד בכבדות לתוך החדר, ועמד והביט בשני בעלי החיים בהבעה מלאת רצינות. העכברוש הניח לכפית הביצה שלו ליפול על המפה, וישב פעור פה.
"השעה הגיעה!" אמר גירית לבסוף בחגיגיות רבה.
"איזו שעה?" שאל העכברוש באי נוחות, מעיף מבט בשעון שעל מדף האח.
"של מי השעה, מוטב שתאמר," השיב גירית. "הרי, שעתו של קרפד! השעה של קרפד! אמרתי שאקח אותו בידיים ברגע שהחורף יעבור היטב, ואני הולך לקחת אותו בידיים היום!"
"שעתו של קרפד, כמובן!" קרא החפרפר בשמחה. "הידד! אני זוכר עכשיו! נלמד אותו להיות קרפד נבון!"
"הבוקר הזה ממש," המשיך גירית, תופס כורסה, "כפי שלמדתי אמש ממקור אמין, עוד מכונית חדשה וחזקה במיוחד תגיע לאחוזת קרפד לניסיון. ברגע זה ממש, אולי, קרפד עסוק בהתלבשות בבגדים המכוערים במיוחד ההם היקרים לו כל כך, ההופכים אותו מקרפד נאה (יחסית) לחפץ שמכניס כל בעל חיים הגון שנתקל בו להתקף אלים. אנחנו חייבים לקום ולפעול, לפני שיהיה מאוחר מדי. אתם, שני בעלי החיים, תלוו אותי מיד לאחוזת קרפד, ועבודת ההצלה תושלם."
"צדקת!" קרא העכברוש, קופץ. "נציל את בעל החיים המסכן והאומלל! נחזיר אותו בתשובה! הוא יהיה הקרפד המוחזר בתשובה ביותר שהיה אי פעם לפני שנגמור איתו!"
הם יצאו במעלה הדרך בשליחות הרחמים שלהם, גירית מוביל את הדרך. בעלי חיים כשהם בחברה הולכים בדרך ראויה ונבונה, בטור עורפי, במקום להשתרע על כל רוחב הדרך ולא להיות לשום תועלת או תמיכה זה לזה במקרה של צרה או סכנה פתאומית.
הם הגיעו לשביל הכרכרות של אחוזת קרפד ומצאו, כפי שצפה גירית, מכונית חדשה ומבריקה, גדולה מאוד, צבועה באדום בוהק (הצבע האהוב על קרפד), עומדת מול הבית. כשהתקרבו לדלת היא נפתחה לרווחה, ומר קרפד, לבוש במשקפי מגן, כובע, מגפיים ומעיל עצום, ירד בהתנפחות במדרגות, מושך על ידיו את כפפות הנהיגה שלו.
"הלו! בואו, בחורים!" קרא בעליזות כשראה אותם. "הגעתם בדיוק בזמן לבוא איתי לנסיעה עליזה: לבוא לנסיעה: ל... אה... עליזה..."
קולו הלבבי גמגם ודעך כשהבחין במבט החמור והבלתי מתפשר על פני ידידיו השותקים, והזמנתו נשארה לא גמורה.
גירית צעד במעלה המדרגות. "קחו אותו פנימה," אמר בחומרה לחבריו. אז, כשקרפד נדחף דרך הדלת, נאבק ומוחה, פנה אל הנהג הממונה על המכונית החדשה.
"אני חושש שלא יזדקקו לך היום," אמר. "מר קרפד שינה את דעתו. הוא לא יזדקק למכונית. אנא הבן שזה סופי. אין צורך שתחכה." אז הלך אחרי האחרים פנימה וסגר את הדלת.
"עכשיו!" אמר לקרפד, כשארבעתם עמדו יחד באולם, "קודם כול, תוריד את הדברים המגוחכים האלה!"
"לא אוריד!" השיב קרפד, ברוח רבה. "מה פשר העלבון הגס הזה? אני דורש הסבר מיידי."
"תורידו אותם ממנו, אז, אתם השניים," ציווה גירית בקצרה.
הם נאלצו להשכיב את קרפד על הרצפה, בועט וקורא כל מיני שמות, לפני שיכלו לגשת לעבודה כראוי. אז העכברוש ישב עליו, והחפרפר הוריד ממנו את בגדי הנהיגה חתיכה אחר חתיכה, והם העמידו אותו שוב על רגליו. חלק ניכר מרוחו הרברבנית נראה כאילו התאדה עם הסרת שריונו הנאה. עכשיו כשהיה רק קרפד, ולא עוד אימת הכבישים, צחקק בחולשה והביט מאחד לשני בתחינה, ונראה שהוא מבין היטב את המצב.
"ידעת שזה חייב להגיע לזה, במוקדם או במאוחר, קרפד," הסביר גירית בחומרה.
"התעלמת מכל האזהרות שנתנו לך, המשכת לבזבז את הכסף שאביך השאיר לך, ואתה מוציא לנו, בעלי החיים, שם רע בסביבה בנהיגתך הזועמת ובהתרסקויותיך ובמריבותיך עם המשטרה. עצמאות זה טוב ויפה, אבל אנחנו, בעלי החיים, אף פעם לא מרשים לידידינו לעשות מעצמם צחוק מעבר לגבול מסוים; ואת הגבול הזה הגעת. עכשיו, אתה בחור טוב במובנים רבים, ואני לא רוצה להיות קשה מדי איתך. אעשה עוד מאמץ אחד להחזיר אותך לתבונה. תבוא איתי לחדר העישון, ושם תשמע כמה עובדות על עצמך; ונראה אם תצא מן החדר ההוא אותו קרפד שנכנסת."
הוא תפס את קרפד בתקיפות בזרועו, הוביל אותו לחדר העישון, וסגר את הדלת מאחוריהם.
"זה לא יועיל!" אמר העכברוש בבוז. "דיבור עם קרפד לעולם לא ירפא אותו. הוא יגיד כל דבר."
הם התרווחו בכורסאות וחיכו בסבלנות. דרך הדלת הסגורה יכלו בקושי לשמוע את הזמזום הארוך והרצוף של קולו של גירית, עולה ויורד בגלי נאום; ועד מהרה הבחינו שהדרשה מתחילה להיות מנוקדת מדי פעם ביבבות ארוכות, שבבירור באו מחזהו של קרפד, שהיה בחור רך לב ואוהב, שקל מאוד להחזיר אותו: לעת עתה: לכל נקודת מבט.
אחרי כשלושה רבעי שעה נפתחה הדלת, וגירית הופיע שוב, מוביל בחגיגיות בכפו קרפד רפוי ומדוכדך מאוד. עורו היה תלוי עליו בשקיות, רגליו התנודדו, ולחייו היו חרושות בדמעות שזלגו בשפע כל כך בעקבות נאומו המרגש של גירית.
"שב שם, קרפד," אמר גירית בחביבות, מצביע על כיסא. "ידידיי," המשיך, "יש לי העונג להודיע לכם שקרפד ראה לבסוף את טעות דרכיו. הוא מצטער באמת על התנהגותו המוטעית בעבר, והוא התחייב לוותר על מכוניות לגמרי ולעד. יש לי את הבטחתו החגיגית לכך."
"אלה חדשות טובות מאוד," אמר החפרפר ברצינות.
"חדשות טובות מאוד באמת," העיר העכברוש בספקנות, "אילו רק... אילו רק..."
הוא הביט חזק מאוד בקרפד כשאמר זאת, ולא יכול היה שלא לחשוב שהוא מבחין במשהו שדמה במעורפל לניצוץ בעינו העצובה עדיין של בעל החיים ההוא.
"נשאר רק דבר אחד לעשות," המשיך גירית המרוצה. "קרפד, אני רוצה שתחזור בחגיגיות, בפני ידידיך כאן, על מה שהודית בו לגמרי בפניי בחדר העישון זה עתה. ראשית, אתה מצטער על מה שעשית, ואתה רואה את האיוולת שבכול?"
הייתה הפסקה ארוכה, ארוכה. קרפד הביט בייאוש לכאן ולכאן, בעוד בעלי החיים האחרים חיכו בשתיקה רצינית. לבסוף דיבר.
"לא!" אמר, בזעף מה, אבל בתקיפות; "אני לא מצטער. וזו בכלל לא הייתה איוולת! זה היה פשוט מפואר!"
"מה?" קרא גירית, מזועזע מאוד. "בעל חיים חוזר לסורו שכמוך, לא אמרת לי זה עתה, שם בפנים..."
"הו, כן, כן, שם בפנים," אמר קרפד בקוצר רוח. "הייתי אומר כל דבר שם בפנים. אתה כל כך רהוט, גירית היקר, וכל כך מרגש, וכל כך משכנע, ומציג את כל הטיעונים שלך כל כך טוב באופן נורא: אתה יכול לעשות בי מה שאתה רוצה שם בפנים, ואתה יודע את זה. אבל חיפשתי בנפשי מאז, ועברתי על הדברים בה, ואני מוצא שאני לא מצטער ולא מתחרט כלל באמת, אז אין שום תועלת לומר שכן; נכון?"
"אז אתה לא מבטיח," אמר גירית, "לעולם לא לגעת במכונית שוב?"
"בהחלט לא!" השיב קרפד בתוקף. "להפך, אני מבטיח בנאמנות שהמכונית הראשונה שאראה, פופ-פופ! אני יוצא בה!"
"אמרתי לך, לא?" העיר העכברוש לחפרפר.
"טוב מאוד, אז," אמר גירית בתקיפות, קם על רגליו. "כיוון שאתה לא נכנע לשכנוע, ננסה מה הכוח יכול לעשות. חששתי שזה יגיע לזה כל הזמן. ביקשת מאיתנו השלושה לעתים קרובות לבוא ולהתארח אצלך, קרפד, בבית הנאה הזה שלך; ובכן, עכשיו אנחנו באים. כשנחזיר אותך לנקודת מבט ראויה אולי נעזוב, אבל לא לפני. קחו אותו למעלה, אתם השניים, ונעלו אותו בחדר השינה שלו, בזמן שאנחנו מסדרים את העניינים בינינו."
"זה לטובתך, קרפדי, אתה יודע," אמר העכברוש בחביבות, כשקרפד, בועט ונאבק, נגרר במעלה המדרגות על ידי שני ידידיו הנאמנים. "תחשוב כמה כיף יהיה לכולנו יחד, בדיוק כמו פעם, כשתתגבר לגמרי על ה... ההתקף הכואב הזה שלך!"
"נשמור היטב על הכול בשבילך עד שתבריא, קרפד," אמר החפרפר; "ונדאג שכספך לא יבוזבז, כמו שבוזבז."
"לא עוד תקריות מצערות עם המשטרה, קרפד," אמר העכברוש, כשדחפו אותו לחדר השינה שלו.
"ולא עוד שבועות בבית החולים, כשאחיות מצוות עליך, קרפד," הוסיף החפרפר, נועל עליו את המפתח.
הם ירדו במדרגות, וקרפד צועק עליהם גידופים דרך חור המנעול; ושלושת הידידים התכנסו אז להתייעצות על המצב.
"זה הולך להיות עסק מייגע," אמר גירית, נאנח. "מעולם לא ראיתי את קרפד נחוש כל כך. אולם, נחזיק מעמד עד הסוף. אסור להשאיר אותו לרגע בלי שמירה. נצטרך להתחלף בהיותנו איתו, עד שהרעל ייצא ממערכתו."
הם סידרו משמרות בהתאם. כל בעל חיים ישן בתורו בחדרו של קרפד בלילה, והם חילקו את היום ביניהם. בהתחלה קרפד ללא ספק הקשה מאוד על שומריו הזהירים. כשהתקפיו האלימים אחזו בו היה מסדר את כיסאות חדר השינה בדמיון גס למכונית ומתכופף על הקדמי שבהם, רכון קדימה ובוהה בעיניים קפואות לפניו, משמיע קולות גסים ומחרידים, עד שהגיע השיא, כשהיה מתהפך סלטה שלמה ושוכב שרוע בין הריסות הכיסאות, כנראה מרוצה לגמרי לעת עתה. אולם ככל שעבר הזמן, ההתקפים הכואבים האלה נעשו בהדרגה פחות תכופים, וידידיו השתדלו להסיט את דעתו לאפיקים חדשים. אבל עניינו בדברים אחרים לא נראה מתעורר, והוא נעשה כנראה רפה ומדוכא.
בוקר יפה אחד העכברוש, שתורו היה למשמרת, עלה למעלה להחליף את גירית, שמצא אותו חסר מנוחה לצאת ולמתוח את רגליו בטיול ארוך סביב היער שלו ובמורד מחילותיו. "קרפד עדיין במיטה," אמר לעכברוש, מחוץ לדלת. "אי אפשר להוציא ממנו הרבה, מלבד, 'הו תעזבו אותו, הוא לא רוצה כלום, אולי ירגיש טוב יותר עוד מעט, אולי זה יעבור עם הזמן, אל תדאגו יותר מדי,' וכן הלאה. עכשיו, היזהר, עכברוש! כשקרפד שקט וכנוע ומשחק את גיבור פרס בית הספר של יום ראשון, אז הוא בשיא ערמומיותו. בוודאי משהו מתבשל. אני מכיר אותו. ובכן, עכשיו, עליי ללכת."
"מה שלומך היום, חבר ותיק?" שאל העכברוש בעליזות, כשהתקרב למיטתו של קרפד.
הוא נאלץ לחכות כמה דקות לתשובה. לבסוף ענה קול חלש, "תודה רבה, עכברושי היקר! כמה טוב מצדך לשאול! אבל קודם תגיד לי מה שלומך שלך, ושלום החפרפר המצוין?"
"הו, אנחנו בסדר גמור," השיב העכברוש. "החפרפר," הוסיף בלי זהירות, "יוצא לסיבוב עם גירית. הם יהיו בחוץ עד ארוחת הצהריים, אז אתה ואני נבלה בוקר נעים יחד, ואעשה כמיטב יכולתי לשעשע אותך. עכשיו קפוץ, כמו בחור טוב, ואל תשכב שם מדוכדך בבוקר יפה כזה!"
"עכברוש יקר וחביב," מלמל קרפד, "כמה מעט אתה מבין את מצבי, וכמה רחוק אני מ'לקפוץ' עכשיו: אם בכלל! אבל אל תטרח בגללי. אני שונא להיות נטל על ידידיי, ואני לא מצפה להיות כזה עוד זמן רב. באמת, אני כמעט מקווה שלא."
"ובכן, גם אני מקווה שלא," אמר העכברוש בלבביות. "היית טרחה נאה לכולנו כל הזמן הזה, ואני שמח לשמוע שזה הולך להיפסק. ובמזג אוויר כזה, ועונת השיט רק מתחילה! זה רע מצדך, קרפד! זו לא הטרחה שמפריעה לנו, אבל אתה גורם לנו להחמיץ כל כך הרבה."
"אני חושש שדווקא הטרחה מפריעה לכם," השיב קרפד ברפיון. "אני מבין את זה לגמרי. זה טבעי למדי. נמאס לכם להתעסק איתי. אסור לי לבקש מכם לעשות עוד משהו. אני מטרד, אני יודע."
"אתה באמת," אמר העכברוש. "אבל אני אומר לך, הייתי לוקח על עצמי כל טרחה עלי אדמות בשבילך, אילו רק היית בעל חיים נבון."
"אילו חשבתי כך, עכברושי," מלמל קרפד, בחולשה רבה מתמיד, "הייתי מבקש ממך: בפעם האחרונה, כנראה: לקפוץ לכפר מהר ככל האפשר: אפילו עכשיו אולי כבר מאוחר מדי: ולהביא את הרופא. אבל אל תטרח. זו רק טרחה, ואולי מוטב שניתן לדברים ללכת בדרכם."
"מה, בשביל מה אתה צריך רופא?" שאל העכברוש, מתקרב ובוחן אותו. הוא בהחלט שכב דומם ושטוח מאוד, וקולו היה חלש יותר והתנהגותו השתנתה מאוד.
"בוודאי שמת לב לאחרונה..." מלמל קרפד. "אבל, לא: למה שתשים לב? לשים לב לדברים זו רק טרחה. מחר, באמת, אולי תאמר לעצמך, 'הו, אילו רק שמתי לב קודם! אילו רק עשיתי משהו!' אבל לא; זו טרחה. לא חשוב: שכח שביקשתי."
"תשמע, ידידי," אמר העכברוש, שהתחיל להיבהל למדי, "כמובן שאביא לך רופא, אם אתה באמת חושב שאתה צריך אותו. אבל אתה בקושי יכול להיות במצב רע כל כך עדיין. בוא נדבר על משהו אחר."
"אני חושש, ידידי היקר," אמר קרפד, בחיוך עצוב, "ש'דיבור' יכול לעשות מעט במקרה כזה: או רופאים, אם כבר; ובכל זאת, אדם חייב להיאחז בקש הקל ביותר. ודרך אגב: כשאתה כבר בזה: אני שונא לגרום לך טרחה נוספת, אבל במקרה אני זוכר שתעבור ליד הדלת: אכפת לך לבקש באותה הזדמנות מעורך הדין לקפוץ אליי? זה יהיה נוח לי, ויש רגעים: אולי עליי לומר שיש רגע: שבו אדם חייב להתמודד עם משימות לא נעימות, בכל מחיר לטבע המותש!"
"עורך דין! הו, הוא ודאי באמת במצב רע!" אמר העכברוש המבוהל לעצמו, כשמיהר מן החדר, בלי לשכוח, אולם, לנעול את הדלת בזהירות מאחוריו.
בחוץ עצר לשקול. השניים האחרים היו רחוקים, ולא היה לו עם מי להתייעץ.
"מוטב להיות בצד הבטוח," אמר, אחרי מחשבה. "ראיתי את קרפד מדמיין את עצמו חולה נורא קודם, בלי הסיבה הקלה ביותר; אבל מעולם לא שמעתי אותו מבקש עורך דין! אם אין שום דבר באמת, הרופא יגיד לו שהוא חמור זקן, ויעודד אותו; וזה יהיה רווח. מוטב שאפנק אותו ואלך; זה לא ייקח הרבה זמן." אז רץ לכפר בשליחות הרחמים שלו.
קרפד, שקפץ בקלילות מן המיטה ברגע ששמע את המפתח מסתובב במנעול, הביט בו בלהיטות מן החלון עד שנעלם במורד שביל הכרכרות. אז, צוחק מכל הלב, התלבש מהר ככל האפשר בחליפה המהודרת ביותר שיכול היה להניח עליה את ידו ברגע זה, מילא את כיסיו במזומנים שלקח ממגירה קטנה בשולחן האיפור, ואחר כך, קושר את הסדינים ממיטתו זה לזה ומהדק קצה אחד של החבל המאולתר סביב העמוד האמצעי של חלון הטיודור הנאה שהיה מאפיין בולט כל כך של חדר השינה שלו, טיפס החוצה, החליק בקלילות ארצה, ובפנותו לכיוון ההפוך מזה של העכברוש, צעד משם בלב קל, שורק מנגינה עליזה.
זו הייתה ארוחת צהריים קודרת לעכברוש כשגירית והחפרפר חזרו לבסוף, והוא נאלץ להתמודד איתם ליד השולחן עם סיפורו העלוב והבלתי משכנע. אפשר לדמיין את הערותיו הצורבות, שלא לומר האכזריות, של גירית, ולכן נדלג עליהן; אבל כאב לעכברוש שאפילו החפרפר, אף שצידד בידידו ככל האפשר, לא יכול היה שלא לומר, "היית קצת טיפשון הפעם, עכברושי! וקרפד, מכל בעלי החיים!"
"הוא עשה את זה נורא טוב," אמר העכברוש הנכלם.
"הוא עבד עליך נורא טוב!" השיב גירית בחום. "אולם, דיבורים לא יתקנו את העניינים. הוא נמלט לגמרי לעת עתה, זה בטוח; והגרוע מכול הוא, שהוא יהיה כל כך יהיר במה שיחשוב לפיקחותו שהוא עלול לעשות כל איוולת. נחמה אחת היא שאנחנו חופשיים עכשיו, ולא צריכים לבזבז עוד מזמננו היקר על שמירה. אבל מוטב שנמשיך לישון באחוזת קרפד עוד זמן מה. אולי יחזירו את קרפד בכל רגע: על אלונקה, או בין שני שוטרים."
כך דיבר גירית, בלי לדעת מה צופן העתיד, או כמה מים, ובאיזה עכירות, יזרמו מתחת לגשרים לפני שקרפד ישב שוב בנחת באחוזת אבותיו.
בינתיים, קרפד, עליז וחסר אחריות, צעד בזריזות לאורך הכביש הראשי, כמה קילומטרים מן הבית. בהתחלה הלך בשבילים צדדיים, וחצה שדות רבים, ושינה את מסלולו כמה פעמים, למקרה של מרדף; אבל עכשיו, בהרגישו בזמן הזה בטוח מפני תפיסה מחדש, והשמש מחייכת אליו בבהירות, וכל הטבע מצטרף במקהלת הסכמה לשיר השבח העצמי שליבו שלו שר לו, הוא כמעט רקד לאורך הדרך בשביעות רצונו וביהירותו.
"עבודה פיקחית זו!" העיר לעצמו מצחקק. "מוח נגד כוח גס: והמוח יצא למעלה: כמו שהוא חייב. עכברושי הזקן והמסכן! אוי! הוא יקבל את שלו כשגירית יחזור! בחור ראוי, עכברושי, עם הרבה תכונות טובות, אבל מעט מאוד תבונה ובלי שום השכלה בכלל. עליי לקחת אותו בידיים יום אחד, ולראות אם אוכל לעשות ממנו משהו."
מלא במחשבות יהירות כאלה צעד הלאה, ראשו באוויר, עד שהגיע לעיירה קטנה, שבה שלט "האריה האדום," המתנדנד מעל הרחוב באמצע הרחוב הראשי, הזכיר לו שלא אכל ארוחת בוקר באותו יום, ושהוא רעב מאוד אחרי ההליכה הארוכה שלו. הוא צעד לתוך הפונדק, הזמין את ארוחת הצהריים הטובה ביותר שאפשר היה לספק בהתראה קצרה כל כך, והתיישב לאכול אותה בחדר הקפה.
הוא היה בערך באמצע ארוחתו כשקול מוכר רק מדי, מתקרב ברחוב, גרם לו להירתע ולהתחיל לרעוד כולו. הפופ-פופ! התקרב והתקרב, אפשר היה לשמוע את המכונית פונה לחצר הפונדק ועוצרת, וקרפד נאלץ להיאחז ברגל השולחן כדי להסתיר את רגשו השולט. עד מהרה נכנסה החבורה לחדר הקפה, רעבה, פטפטנית ועליזה, משתפכת על חוויות הבוקר שלה ועל מעלות המרכבה שהביאה אותה כל כך טוב. קרפד הקשיב בלהיטות, כולו אוזן, זמן מה; לבסוף לא יכול היה לעמוד בזה עוד. הוא חמק מן החדר בשקט, שילם את חשבונו בבר, וברגע שיצא החוצה טייל בשקט אל חצר הפונדק. "לא יכול להיות שום נזק," אמר לעצמו, "בכך שרק אסתכל עליה!"
המכונית עמדה באמצע החצר, בלי שום השגחה, עוזרי האורווה ושאר המסתובבים כולם בארוחתם. קרפד הסתובב סביבה לאט, בוחן, מבקר, מהרהר עמוקות.
"אני תוהה," אמר לעצמו עד מהרה, "אני תוהה אם מכונית מן הסוג הזה מתניעה בקלות?"
ברגע הבא, בקושי יודע איך זה קרה, מצא שהוא אוחז בידית ומסובב אותה. כשהקול המוכר פרץ, התשוקה הישנה תפסה את קרפד ושלטה בו לגמרי, בגוף ובנפש. כמו בחלום מצא את עצמו, איכשהו, יושב במושב הנהג; כמו בחלום, משך בידית וסובב את המכונית סביב החצר והחוצה דרך הקשת; וכמו בחלום, כל תחושת טוב ורע, כל פחד מתוצאות ברורות, נראו מושעים זמנית. הוא הגביר את מהירותו, וכשהמכונית בלעה את הרחוב וזינקה על הכביש הראשי דרך השטח הפתוח, היה מודע רק לכך שהוא קרפד שוב, קרפד במיטבו ובשיאו, קרפד האימה, משתיק התנועה, אדון השביל הבודד, שלפניו כולם חייבים לפנות דרך או להיות מוכים לכדי אין ולילה נצחי. הוא זימר בעודו טס, והמכונית ענתה בזמזום מהדהד; הקילומטרים נבלעו תחתיו כשדהר הוא לא ידע לאן, מגשים את יצריו, חי את שעתו, בלי אכפתיות למה שעלול לבוא עליו.
"לדעתי," העיר יושב ראש ספסל השופטים בעליזות, "הקושי היחיד שמתעורר במקרה הזה, שהוא ברור מאוד בדרך כלל, הוא איך נוכל בכלל לעשות את זה חם מספיק לנוכל חסר התקנה ולבריון הקשוח שאנחנו רואים מתכווץ בתא הנאשמים לפנינו. הבה נראה: הוא נמצא אשם, על פי הראיות הברורות ביותר, ראשית, בגניבת מכונית יקרת ערך; שנית, בנהיגה המסכנת את הציבור; ושלישית, בחוצפה גסה כלפי משטרת הכפר. אדון מזכיר, האם תואיל לומר לנו מהו העונש החמור ביותר שאנחנו יכולים להטיל על כל אחת מן העבירות האלה? בלי, כמובן, לתת לאסיר את הספק לטובתו, כי אין שום ספק."
המזכיר גירד את אפו בעטו. "יש שיחשבו," העיר, "שגניבת המכונית הייתה העבירה החמורה ביותר; וכך היא. אבל חוצפה כלפי המשטרה ללא ספק נושאת את העונש החמור ביותר; וכך צריך להיות. נניח שתאמר שנים עשר חודשים על הגניבה, וזה מתון; ושלוש שנים על הנהיגה הזועמת, וזה מקל; וחמש עשרה שנים על החוצפה, שהייתה חוצפה רעה למדי, לפי מה ששמענו מדוכן העדים, גם אם מאמינים רק לעשירית ממה ששמעת, ואני אף פעם לא מאמין ליותר בעצמי: המספרים האלה, אם מחברים אותם נכון, מסתכמים בתשע עשרה שנים..."
"מצוין!" אמר היושב ראש.
"...אז מוטב שתעגל לעשרים שנה ותהיה בצד הבטוח," סיכם המזכיר.
"הצעה מצוינת!" אמר היושב ראש בהסכמה. "אסיר! התעשת ונסה לעמוד זקוף. הפעם זה הולך להיות עשרים שנה בשבילך. ושים לב, אם תופיע לפנינו שוב, באשמה כלשהי, נצטרך לטפל בך ברצינות רבה!"
אז נפלו משרתי החוק האכזריים על קרפד האומלל; העמיסו עליו שלשלאות, וגררו אותו מבית המשפט, צורח, מתפלל, מוחה; על פני כיכר השוק, שם ההמון השובב, תמיד חמור כלפי פשע שנחשף כמו שהוא אוהד ועוזר כשמישהו רק "מבוקש", תקף אותו בלעג, בגזרים ובסיסמאות עממיות; על פני ילדי בית ספר צווחים, פניהם התמימות מוארות בהנאה שתמיד הם שואבים ממראה ג'נטלמן בצרה; על פני גשר הזיזים בעל הקול החלול, מתחת לשער הסורג הדוקרני, מתחת לקשת הזועפת של הטירה הישנה והקודרת, שמגדליה העתיקים התנשאו גבוה מעל; על פני חדרי משמר מלאים חיילים מגחכים שאינם בתפקיד, על פני זקיפים שהשתעלו בדרך מחרידה ועוקצנית, כי זה כל מה שזקיף בעמדתו מעז לעשות כדי להראות את בוזו ותיעובו לפשע; במעלה מדרגות לולייניות שחוקות מזמן, על פני חיילים בקסדות ובשריונות פלדה, מבזיקים מבטים מאיימים דרך מגני פניהם; על פני חצרות, שבהן כלבי מסטיף משכו ברצועותיהם וגירדו את האוויר כדי להגיע אליו; על פני סוהרים עתיקים, רמחי הגרזן שלהם נשענים על הקיר, מנמנמים מעל פשטידה וכד של בירה חומה; הלאה והלאה, על פני חדר מכשיר העינויים וחדר מלחצי האגודלים, על פני הפנייה שהובילה אל הגרדום הפרטי, עד שהגיעו לדלת הצינוק הקודר ביותר ששכן בלב המגדל הפנימי ביותר. שם לבסוף עצרו, במקום שבו ישב סוהר עתיק ומשמש באגודת מפתחות אדירים.
"חי נפשי!" אמר סמל המשטרה, מסיר את קסדתו ומנגב את מצחו. "התעורר, טיפש זקן, וקבל מאיתנו את קרפד הנבזה הזה, פושע שאשמתו עמוקה ביותר וערמומיותו ותושייתו אין כמותן. שמור ונטור אותו בכל מיומנותך; וסמן לך היטב, זקן אפור, שאם יקרה דבר לא רצוי, ראשך הזקן יענה בעד ראשו: ומגפה על שניהם!"
הסוהר הנהן בקדרות, מניח את ידו הצמוקה על כתפו של קרפד האומלל. המפתח החלוד חרק במנעול, הדלת הגדולה נטרקה מאחוריהם; וקרפד היה אסיר חסר אונים בצינוק המרוחק ביותר של המגדל השמור ביותר של הטירה החזקה ביותר בכל אורכה ורוחבה של אנגליה העליזה.