קרוב לשעת הצהריים כל הכפר התחשמל פתאום מן הבשורה המזוויעה. לא היה צורך בטלגרף שעוד לא חלמו עליו; הסיפור עף מאדם לאדם, מקבוצה לקבוצה, מבית לבית, במהירות שהייתה רק מעט פחות ממהירות הטלגרף. כמובן המורה נתן חופש לאותו אחר הצהריים; העיירה הייתה חושבת עליו דברים מוזרים אילו לא נתן.
סכין מגואלת בדם נמצאה קרוב לאיש הנרצח, ומישהו זיהה אותה כשייכת למאף פוטר: כך הלך הסיפור. ואמרו שאזרח שאיחר נתקל בפוטר שוטף את עצמו בפלג בערך באחת או בשתיים בלילה, ושפוטר מיד התגנב משם: נסיבות חשודות, במיוחד השטיפה שלא הייתה הרגל אצל פוטר. אמרו גם שהעיירה נסרקה כולה בחיפוש אחרי ה"רוצח" הזה (הציבור אינו איטי בעניין ניפוי ראיות והגעה לפסק דין), אבל אי אפשר היה למצוא אותו. פרשים יצאו לאורך כל הדרכים לכל כיוון, והשריף "היה בטוח" שהוא ייתפס לפני הלילה.
כל העיירה נסחפה לעבר בית הקברות. שברון הלב של תום נעלם והוא הצטרף לתהלוכה, לא משום שלא היה מעדיף אלף פעמים ללכת לכל מקום אחר, אלא משום שקסם נורא שאין לו הסבר משך אותו. כשהגיע למקום הנורא, השחיל את גופו הקטן דרך ההמון וראה את המחזה העגום. נראה לו שעבר עידן מאז שהיה שם קודם. מישהו צבט את זרועו. הוא הסתובב, ועיניו פגשו את עיני האקלברי. אחר כך שניהם הביטו מיד למקום אחר, ותהו אם מישהו הבחין במשהו במבטם ההדדי. אבל כולם דיברו, והיו מרוכזים במחזה המזוויע שלפניהם.
"בחור מסכן!" "בחור צעיר מסכן!" "זה צריך להיות לקח לשודדי קברים!" "מאף פוטר ייתלה על זה אם יתפסו אותו!" זה היה כיוון ההערות; והכומר אמר, "זה היה משפט; ידו כאן."
עכשיו תום רעד מכף רגל ועד ראש; כי עינו נפלה על פניו האדישות של ג'ו האינדיאני. ברגע הזה ההמון התחיל להתנודד ולהידחק, וקולות צעקו, "זה הוא! זה הוא! הוא בא בעצמו!"
"מי? מי?" מעשרים קולות.
"מאף פוטר!"
"היי, הוא עצר!: תיזהרו, הוא מסתובב! אל תתנו לו לברוח!"
אנשים בענפי העצים מעל ראשו של תום אמרו שהוא לא מנסה לברוח: הוא רק נראה מסופק ומבולבל.
"חוצפה שטנית!" אמר אחד העומדים; "רצה לבוא ולהעיף מבט שקט על מעשה ידיו, אני חושב: לא ציפה לחברה."
ההמון נחלק, עכשיו, והשריף עבר, מוביל בראוותנות את פוטר בזרועו. פניו של המסכן היו מיוסרות, ועיניו הראו את הפחד שאחז בו. כשעמד לפני האיש הנרצח, רעד כמו משיתוק, והוא שם את פניו בידיו ופרץ בבכי.
"לא עשיתי את זה, חברים," התייפח; "במילה ובכבוד שלי אף פעם לא עשיתי את זה."
"מי האשים אותך?" צעק קול.
היריה הזאת נראתה כפוגעת. פוטר הרים את פניו והביט סביבו בחוסר תקווה מעורר רחמים בעיניו. הוא ראה את ג'ו האינדיאני, וקרא:
"אוי, ג'ו האינדיאני, הבטחת לי שאף פעם לא..."
"זו הסכין שלך?" והשריף דחף אותה לפניו.
פוטר היה נופל אילו לא תפסו אותו והורידו אותו בעדינות לאדמה. אז אמר:
"משהו אמר לי שאם לא אחזור לקחת..." הוא רעד; אחר כך נופף בידו הרפויה בתנועה של מנוצח ואמר, "תגיד להם, ג'ו, תגיד להם: אין בזה שום טעם יותר."
אז האקלברי ותום עמדו אילמים ובוהים, ושמעו את השקרן בעל לב האבן מגולל את הצהרתו השלווה, והם מצפים כל רגע שהשמים הבהירים ימטירו את ברקי האל על ראשו, ותוהים לראות כמה זמן המכה מתעכבת. וכשסיים ועדיין עמד חי ושלם, הדחף המהסס שלהם להפר את שבועתם ולהציל את חייו של האסיר המסכן הנבגד דעך ונעלם, כי ברור שהנבל הזה מכר את עצמו לשטן ויהיה קטלני להתערב ברכושו של כוח כזה.
"למה לא הסתלקת? בשביל מה רצית לבוא הנה?" אמר מישהו.
"לא יכולתי שלא: לא יכולתי שלא," גנח פוטר. "רציתי לברוח, אבל נראה שלא יכולתי להגיע לשום מקום חוץ מכאן." והוא חזר להתייפח.
ג'ו האינדיאני חזר על הצהרתו, באותה שלווה, כמה דקות אחר כך בחקירה, בשבועה; והילדים, כשראו שהברקים עדיין מתעכבים, התחזקו באמונתם שג'ו מכר את עצמו לשטן. הוא נעשה עכשיו, בעיניהם, החפץ המעניין ביותר ומבשר הרעות ביותר שהביטו בו אי פעם, והם לא יכלו להסיר את עיניהם המוקסמות מפניו.
הם החליטו בלבם לעקוב אחריו בלילות, כשתהיה הזדמנות, בתקווה לראות לרגע את אדונו הנורא.
ג'ו האינדיאני עזר להרים את גופת האיש הנרצח ולשים אותה בעגלה כדי לפנות אותה; ונלחש בין ההמון הרועד שהפצע דימם מעט! הילדים חשבו שהנסיבה המאושרת הזאת תפנה את החשד בכיוון הנכון; אבל התאכזבו, כי יותר מכפרי אחד העיר:
"זה היה במרחק מטר ממאף פוטר כשזה קרה."
סודו הנורא של תום ומצפונו המכרסם הפריעו לשנתו במשך שבוע שלם אחרי זה; ובארוחת הבוקר בוקר אחד אמר סיד:
"תום, אתה מתהפך ומדבר בשינה כל כך הרבה שאתה מחזיק אותי ער חצי מהזמן."
תום החוויר והשפיל את עיניו.
"זה סימן רע," אמרה דודה פולי, ברצינות. "מה מעיק עליך, תום?"
"כלום. כלום שאני יודע עליו." אבל ידו של הילד רעדה כל כך שהוא שפך את הקפה שלו.
"ואתה מדבר דברים כאלה," אמר סיד. "אתמול בלילה אמרת, 'זה דם, זה דם, זה מה שזה!' אמרת את זה שוב ושוב. ואמרת, 'אל תענו אותי ככה: אני אספר!' לספר מה? מה זה שתספר?"
הכול שחה לפני תום. אין לדעת מה היה יכול לקרות, עכשיו, אבל למזלו הדאגה חלפה מפניה של דודה פולי והיא באה לעזרתו של תום בלי לדעת. היא אמרה:
"שטויות! זה הרצח הנורא הזה. אני חולמת עליו כמעט כל לילה בעצמי. לפעמים אני חולמת שאני עשיתי את זה."
מרי אמרה שהיא הושפעה בדרך דומה מאוד. סיד נראה מרוצה. תום יצא מנוכחותם מהר ככל שיכול באופן סביר, ואחרי זה התלונן על כאב שיניים במשך שבוע, וקשר את לסתותיו כל לילה. הוא אף פעם לא ידע שסיד שכב כל לילה והשגיח, ולעתים קרובות שחרר את התחבושת ואז נשען על מרפקו מקשיב זמן רב, ואחר כך החזיר את התחבושת למקומה. מצוקת נפשו של תום חלפה בהדרגה וכאב השיניים נעשה מטריד ונזנח. אם סיד באמת הצליח להבין משהו מן המלמולים המקוטעים של תום, הוא שמר את זה לעצמו.
נראה לתום שחבריו לבית הספר לעולם לא יגמרו לערוך חקירות על חתולים מתים, וכך לשמור את צרתו נוכחת במחשבתו. סיד הבחין שתום אף פעם לא היה החוקר באחת החקירות האלה, אף שהיה הרגלו להוביל בכל מפעל חדש; הוא הבחין, גם, שתום אף פעם לא שימש עד: וזה היה מוזר; וסיד לא התעלם מן העובדה שתום אפילו הראה סלידה ניכרת מן החקירות האלה, ותמיד נמנע מהן כשיכול. סיד השתומם, אבל לא אמר דבר. בכל זאת, אפילו חקירות יצאו מן האופנה לבסוף, וחדלו לענות את מצפונו של תום.
כל יום או יומיים, בזמן הצער הזה, תום חיכה להזדמנות והלך לחלון הסורג הקטן של הכלא והבריח ל"רוצח" נחמות קטנות ככל שיכול להשיג. הכלא היה מאורת לבנים קטנה וחסרת חשיבות שעמדה בביצה בקצה הכפר, ולא הוצבו לה שומרים; למעשה, רק לעתים רחוקות מישהו ישב בו. המנחות האלה עזרו מאוד להקל על מצפונו של תום.
לכפריים היה רצון עז למרוח את ג'ו האינדיאני בזפת ובנוצות ולהרכיב אותו על מוט, על חטיפת גופות, אבל אופיו היה מאיים כל כך שלא נמצא איש שהיה מוכן להוביל את העניין, אז הוא ננטש. הוא נזהר להתחיל את שתי הצהרותיו בחקירה בקטטה, בלי להודות בשוד הקבר שקדם לה; לכן נחשב לחכם ביותר לא לדון בעניין בבתי המשפט לעת עתה.