אחת הסיבות שמחשבתו של תום נסחפה מצרותיו הסודיות הייתה, שהיא מצאה עניין חדש וכבד משקל להתעניין בו. בקי תאצ'ר הפסיקה לבוא לבית הספר. תום נאבק בגאוותו כמה ימים, וניסה "לשלוח אותה לכל הרוחות", אבל נכשל. הוא התחיל למצוא את עצמו מסתובב סביב בית אביה, בלילות, ומרגיש אומלל מאוד. היא הייתה חולה. מה אם תמות! הייתה בהלה במחשבה. הוא כבר לא התעניין במלחמה, ואפילו לא בפירטיות. קסם החיים הלך; לא נשאר דבר מלבד עגמומיות. הוא הניח בצד את החישוק שלו, ואת המחבט שלו; לא הייתה בהם שמחה עוד. דודתו דאגה. היא התחילה לנסות עליו כל מיני תרופות. היא הייתה אחת מאותם אנשים שמאוהבים בתרופות פטנט ובכל השיטות החדשניות להפקת בריאות או לתיקונה. היא הייתה ניסיינית מושבעת בדברים האלה. כשמשהו חדש בתחום הזה יצא היא הייתה בקדחת, מיד, לנסות אותו; לא על עצמה, כי היא אף פעם לא הייתה חולה, אלא על כל מי שהיה בהישג יד. היא הייתה מנויה על כל כתבי העת של "בריאות" ועל כל הרמאויות של קריאת מבנה הגולגולת; והבורות החגיגית שבה היו מנופחים הייתה נשימה לנחיריה. כל ה"שטויות" שהכילו על אוורור, ואיך ללכת לישון, ואיך לקום, ומה לאכול, ומה לשתות, וכמה פעילות גופנית לעשות, ובאיזה מצב רוח להחזיק את עצמך, ואיזה סוג בגדים ללבוש, היו כולן בשורה בעיניה, והיא אף פעם לא הבחינה שירחוני הבריאות של החודש הנוכחי בדרך כלל הפכו את כל מה שהמליצו עליו בחודש שלפני. היא הייתה תמימת לב וישרה כאורך היום, וכך היא הייתה קורבן קל. היא אספה יחד את כתבי העת של הנוכלים ואת תרופות הנוכלים שלה, וכך, חמושה במוות, הסתובבה על סוסה החיוור, באופן מטפורי, "והשאול הולך אחריה." אבל היא אף פעם לא חשדה שהיא אינה מלאך מרפא וצרי גלעד בתחפושת, לשכנים הסובלים.
טיפול המים היה חדש, עכשיו, ומצבו הירוד של תום היה מציאה בשבילה. היא הוציאה אותו עם אור השחר כל בוקר, העמידה אותו במחסן העצים והטביעה אותו במבול של מים קרים; אחר כך שפשפה אותו במגבת כמו פצירה, וכך החזירה אותו לעצמו; אחר כך גלגלה אותו בסדין רטוב ושמה אותו מתחת לשמיכות עד שהזיעה את נשמתו נקייה ו"הכתמים הצהובים שלה יצאו דרך הנקבוביות שלו": כפי שאמר תום.
ובכל זאת למרות כל זה, הילד נעשה עצוב וחיוור ומדוכדך יותר ויותר. היא הוסיפה אמבטיות חמות, אמבטיות ישיבה, מקלחות וטבילות. הילד נשאר עגום כמו כרכרת מתים. היא התחילה לעזור למים בדיאטה דלה של דייסת שיבולת שועל ובתחבושות של שלפוחיות. היא חישבה את קיבולתו כמו של כד, ומילאה אותו כל יום בתרופות פלא של נוכלים.
תום נעשה אדיש לרדיפה עד אז. השלב הזה מילא את לבה של הגברת הזקנה בתדהמה. את האדישות הזאת צריך לשבור בכל מחיר. עכשיו שמעה על "קוטל כאבים" בפעם הראשונה. היא הזמינה הרבה מיד. היא טעמה אותו והתמלאה הכרת תודה. זו הייתה פשוט אש בצורה נוזלית. היא נטשה את טיפול המים וכל דבר אחר, ותלתה את אמונתה בקוטל הכאבים. היא נתנה לתום כפית וצפתה בדאגה העמוקה ביותר בתוצאה. צרותיה שקטו מיד, נפשה שלווה שוב; כי ה"אדישות" נשברה. הילד לא היה יכול להראות עניין פראי ולבבי יותר, אילו הדליקה אש מתחתיו.
תום הרגיש שהגיע הזמן להתעורר; חיים מן הסוג הזה אולי רומנטיים מספיק, במצבו הנגוע, אבל נעשו בעלי מעט מדי רגש ויותר מדי גיוון מסיח דעת. אז שקל תוכניות שונות להקלה, ולבסוף נפל על זו של להעמיד פנים שהוא אוהב את קוטל הכאבים. הוא ביקש אותו כל כך הרבה שנעשה מטרד, ודודתו סיימה בכך שאמרה לו לשרת את עצמו ולהפסיק להטריד אותה. אילו היה זה סיד, לא היו לה ספקות לעכור את שמחתה; אבל מכיוון שזה היה תום, היא השגיחה על הבקבוק בסתר. היא מצאה שהתרופה באמת פוחתת, אבל לא עלה בדעתה שהילד מרפא בה את בריאותו של סדק ברצפת הסלון.
יום אחד תום היה בעיצומו של מתן מנה לסדק כשהחתול הצהוב של דודתו בא, מגרגר, מביט בכפית בתאוות בצע, ומבקש לטעום. תום אמר:
"אל תבקש את זה אלא אם אתה רוצה את זה, פיטר."
אבל פיטר סימן שהוא כן רוצה את זה.
"כדאי לך לוודא."
פיטר היה בטוח.
"עכשיו ביקשת את זה, ואני אתן לך את זה, כי אין בי שום דבר קמצני; אבל אם תמצא שזה לא מוצא חן בעיניך, אסור לך להאשים אף אחד חוץ מעצמך."
פיטר הסכים. אז תום פתח בכוח את פיו ושפך את קוטל הכאבים. פיטר קפץ כשני מטרים באוויר, ואז השמיע קריאת מלחמה ויצא סביב ושוב סביב החדר, מתנגש ברהיטים, הופך עציצים, ועושה הרס כללי. אחר כך התרומם על רגליו האחוריות וקיפץ מסביב, בטירוף של הנאה, וראשו מעבר לכתפו וקולו מכריז על אושרו שאין לו שובע. אחר כך שעט מסביב לבית שוב והפיץ תוהו ובוהו והרס בדרכו. דודה פולי נכנסה בזמן לראות אותו עושה כמה סלטות כפולות, משמיע הידד אדיר אחרון, ומפליג דרך החלון הפתוח, לוקח איתו את שאר העציצים. הגברת הזקנה עמדה מאובנת מתדהמה, מציצה מעל משקפיה; תום שכב על הרצפה גוסס מצחוק.
"תום, מה בשם אלוהים קרה לחתול הזה?"
"אני לא יודע, דודה," התנשף הילד.
"הרי, בחיים לא ראיתי דבר כזה. מה גרם לו להתנהג ככה?"
"באמת שאני לא יודע, דודה פולי; חתולים תמיד מתנהגים ככה כשטוב להם."
"הם מתנהגים, הא?" היה משהו בטון שגרם לתום לחשוש.
"כן, גברתי. כלומר, אני מאמין שכן."
"אתה מאמין?"
"כן, גברתי."
הגברת הזקנה התכופפה, ותום מתבונן, בעניין שהודגש בדאגה. מאוחר מדי ניחש את "כוונתה". ידית הכפית המסגירה נראתה מתחת לשולי המיטה. דודה פולי לקחה אותה, הרימה אותה. תום התכווץ, והשפיל את עיניו. דודה פולי הרימה אותו בידית הרגילה: אוזנו: והיכתה בראשו מכה הגונה באצבעונה.
"עכשיו, אדוני, למה רצית להתייחס ככה ליצור האילם המסכן הזה?"
"עשיתי את זה מרחמים עליו: כי לא הייתה לו דודה."
"לא הייתה לו דודה!: אטום שכמותך. מה זה קשור לעניין?"
"הרבה. כי אם הייתה לו אחת היא הייתה שורפת אותו בעצמה! היא הייתה צולה לו את המעיים בלי יותר רגש מאשר אם הוא היה בן אדם!"
דודה פולי הרגישה ייסורי מצפון פתאומיים. זה העמיד את הדבר באור חדש; מה שהיה אכזריות לחתול עשוי להיות אכזריות לילד, גם. היא התחילה להתרכך; היא הצטערה. עיניה דמעו מעט, והיא הניחה את ידה על ראשו של תום ואמרה בעדינות:
"התכוונתי לטובה, תום. ותום, זה כן עשה לך טוב."
תום הרים את עיניו לפניה עם ניצוץ קל שבקושי ניכר מציץ מבעד לרצינותו.
"אני יודע שהתכוונת לטובה, דודה, וגם אני עם פיטר. זה עשה לו טוב, גם. אף פעם לא ראיתי אותו מתרוצץ ככה מאז..."
"אוי, לך מכאן, תום, לפני שתרגיז אותי שוב. ותנסה לראות אם אתה לא יכול להיות ילד טוב, לשם שינוי, ולא תצטרך לקחת עוד תרופה."
תום הגיע לבית הספר לפני הזמן. שמו לב שהדבר המוזר הזה קרה כל יום בזמן האחרון. ועכשיו, כרגיל לאחרונה, הוא הסתובב ליד שער חצר בית הספר במקום לשחק עם חבריו. הוא חולה, אמר, והוא נראה כך. הוא ניסה להיראות כאילו הוא מסתכל לכל מקום מלבד המקום שאליו הסתכל באמת: במורד הדרך. עד מהרה ג'ף תאצ'ר הופיע, ופניו של תום אורו; הוא הביט רגע, ואז פנה ממנו בעצב. כשג'ף הגיע, תום פנה אליו; ו"הוביל" בזהירות להזדמנויות להעיר משהו על בקי, אבל הבחור הקל דעת אף פעם לא ראה את הפיתיון. תום התבונן והתבונן, מקווה בכל פעם ששמלה מקפצת נראתה, ושונא את בעליה ברגע שראה שהיא לא הנכונה. לבסוף השמלות חדלו להופיע, והוא שקע בייאוש לדיכאון; הוא נכנס לבית הספר הריק והתיישב לסבול. אז עוד שמלה אחת עברה בשער, ולבו של תום קפץ קפיצה גדולה. ברגע הבא הוא היה בחוץ, ו"משתולל" כמו אינדיאני; צועק, צוחק, רודף אחרי ילדים, קופץ מעל הגדר בסכנת חיים ואיברים, עושה גלגלונים, עומד על ראשו: עושה את כל הדברים ההרואיים שיכול להעלות על דעתו, ושומר על עין חומקת, כל הזמן, לראות אם בקי תאצ'ר שמה לב. אבל היא נראתה לא מודעת לכל זה; היא אף פעם לא הסתכלה. האם ייתכן שהיא לא מודעת לכך שהוא שם? הוא העביר את מעלליו לקרבתה המיידית; בא עם קריאות מלחמה, חטף כובע של ילד, השליך אותו לגג בית הספר, פרץ דרך קבוצת ילדים, מפיל אותם לכל כיוון, ונפל שרוע, בעצמו, מתחת לאפה של בקי, כמעט מפיל אותה: והיא הסתובבה, ואפה באוויר, והוא שמע אותה אומרת: "הממ! יש אנשים שחושבים שהם נורא חכמים: תמיד משוויצים!"
לחייו של תום בערו. הוא אסף את עצמו והתגנב משם, מרוסק ומושפל.