אבל לא הייתה עליזות בעיירה הקטנה באותו אחר צהריים שליו של יום שבת. בני משפחת הרפר, ומשפחתה של דודה פולי, נכנסו לאבל, בצער גדול ובדמעות רבות. שקט לא רגיל אחז בכפר, אף שבדרך כלל הוא היה שקט מספיק, באמת. הכפריים ניהלו את ענייניהם במבט מפוזר, ודיברו מעט; אבל נאנחו לעתים קרובות. חופשת השבת נראתה כמשא לילדים. לא היה להם לב בשעשועיהם, ובהדרגה נטשו אותם.
אחר הצהריים מצאה בקי תאצ'ר את עצמה מסתובבת עצובה בחצר בית הספר הנטושה, ומרגישה מלנכולית מאוד. אבל לא מצאה שם דבר לנחם אותה. היא דיברה אל עצמה:
"אוי, אילו רק הייתה לי שוב ידית הפליז של כן האח! אבל אין לי עכשיו שום דבר לזכור אותו בו." והיא חנקה יבבה קטנה.
עד מהרה עצרה, ואמרה לעצמה:
"זה היה ממש כאן. אוי, אילו יכולתי לעשות את זה שוב, לא הייתי אומרת את זה: לא הייתי אומרת את זה בשביל כל העולם. אבל הוא הלך עכשיו; לעולם, לעולם, לעולם לא אראה אותו עוד."
המחשבה הזאת שברה אותה, והיא נדדה משם, ודמעות זולגות על לחייה. אז קבוצה גדולה למדי של ילדים וילדות: חברים למשחק של תום וג'ו: עברו שם, ועמדו והביטו מעבר לגדר הכלונסאות ודיברו בטונים של יראת כבוד על איך שתום עשה כך וכך בפעם האחרונה שראו אותו, ואיך שג'ו אמר זוטה קטנה כזאת וכזאת (הרה נבואה נוראה, כפי שיכלו לראות בקלות עכשיו!): וכל דובר הצביע על המקום המדויק שבו עמדו הבחורים האבודים באותו זמן, ואז הוסיף משהו כמו "ואני עמדתי בדיוק ככה: בדיוק כמו שאני עכשיו, וכאילו אתה הוא: הייתי קרוב כמו זה: והוא חייך, בדיוק ככה: ואז משהו נראה כאילו עובר עליי כולי, כזה: נורא, אתה יודע: ואף פעם לא חשבתי מה זה אומר, כמובן, אבל אני יכול לראות עכשיו!"
אחר כך היה ויכוח על מי ראה את הילדים המתים אחרון בחייהם, ורבים טענו לכבוד העגום הזה, והציעו ראיות, שהעד שינה אותן פחות או יותר; וכשהוכרע לבסוף מי באמת ראה את הנפטרים אחרון, והחליף איתם את המילים האחרונות, בני המזל לקחו על עצמם מין חשיבות קדושה, וכל השאר פערו בהם פה וקינאו בהם. בחור מסכן אחד, שלא הייתה לו גדולה אחרת להציע, אמר בגאווה גלויה למדי בזיכרון:
"נו, תום סוייר הוא הרביץ לי פעם."
אבל הניסיון הזה לתהילה נכשל. רוב הילדים יכלו לומר את זה, וכך זה הוזיל את הכבוד יותר מדי. הקבוצה השתרכה משם, עדיין מעלה זיכרונות על הגיבורים האבודים, בקולות של יראה.
כששעת בית הספר של יום ראשון נגמרה, למחרת בבוקר, הפעמון התחיל לצלצל צלצול אבל, במקום לצלצל בדרך הרגילה. זה היה יום ראשון שקט מאוד, והקול העצוב נראה מתאים לדממה המהרהרת ששכבה על הטבע. הכפריים התחילו להתאסף, משתהים רגע במבואה לשוחח בלחישות על המאורע העצוב. אבל לא היו לחישות בבית; רק רשרוש השמלות כמו בהלוויה כשהנשים התאספו למקומותיהן הפריע לשתיקה שם. איש לא זכר מתי הכנסייה הקטנה הייתה מלאה כל כך קודם. לבסוף הייתה הפסקת המתנה, אילמות מצפה, ואז נכנסה דודה פולי, ואחריה סיד ומרי, ואחריהם משפחת הרפר, כולם בשחור עמוק, וכל הקהילה, גם הכומר הזקן, קמה ביראת כבוד ועמדה עד שהאבלים ישבו בספסל הקדמי. הייתה עוד שתיקה של התייחדות, שהופרה מדי פעם ביבבות עמומות, ואז הכומר פרש את ידיו והתפלל. מזמור מרגש הושר, ואחריו הפסוק: "אני התחייה והחיים."
ככל שהתפילה התקדמה, איש הדת צייר תמונות כאלה של החן, הדרכים המקסימות וההבטחה הנדירה של הבחורים האבודים שכל נפש שם, שחשבה שהיא מזהה את התמונות האלה, הרגישה צביטה בזוכרה שעיוורה את עצמה אליהן בעקביות תמיד קודם, ובאותה עקביות ראתה רק מגרעות ופגמים בילדים המסכנים. הכומר סיפר גם הרבה מקרים נוגעים ללב בחייהם של הנפטרים, שהמחישו את טבעם המתוק והנדיב, והאנשים יכלו לראות בקלות, עכשיו, כמה אצילים ויפים היו המקרים האלה, ונזכרו בצער שבזמן שקרו הם נראו נבלות גמורות, ראויות היטב לרצועה. הקהילה התרגשה יותר ויותר, ככל שהסיפור הפתטי נמשך, עד שלבסוף כל החבורה קרסה והצטרפה לאבלים הבוכים במקהלה של יבבות מיוסרות, והמטיף עצמו נכנע לרגשותיו, ובכה על הדוכן.
היה רשרוש ביציע, שאיש לא הבחין בו; רגע אחר כך דלת הכנסייה חרקה; הכומר הרים את עיניו הזולגות מעל הממחטה שלו, ועמד משותק! תחילה זוג עיניים אחד ואחר כך עוד אחד הלכו אחרי עיני הכומר, ואז כמעט בדחף אחד הקהילה קמה ובהתה כששלושת הילדים המתים באו צועדים במעבר, תום בראש, ג'ו אחריו, והאק, חורבה של סמרטוטים משתלשלים, מתגנב במבוכה מאחור! הם הסתתרו ביציע שאינו בשימוש והקשיבו להספד שלהם עצמם!
דודה פולי, מרי ובני משפחת הרפר השליכו את עצמם על יקיריהם שהוחזרו, חנקו אותם בנשיקות ושפכו הודיות, בזמן שהאק המסכן עמד נבוך ולא נוח, לא יודע בדיוק מה לעשות או איפה להסתתר מעיניים רבות כל כך שלא קיבלו אותו בברכה. הוא היסס, והתחיל להתגנב משם, אבל תום תפס אותו ואמר:
"דודה פולי, זה לא הוגן. מישהו צריך לשמוח לראות את האק."
"וכך יהיה. אני שמחה לראות אותו, יתום מסכן!" ותשומת הלב האוהבת שדודה פולי הרעיפה עליו הייתה הדבר היחיד שמסוגל לגרום לו להרגיש לא נוח יותר משהרגיש קודם.
פתאום הכומר צעק בקולי קולות: "הללו את האל שממנו נובעות כל הברכות: שירו!: ושימו בזה את לבכם!"
והם שמו. מזמור המאה הישן התנפח בפרץ של ניצחון, ובזמן שהרעיד את הקורות תום סוייר הפירט הביט סביבו על הצעירים המקנאים והודה בלבו שזה הרגע הגאה ביותר בחייו.
כשהקהילה "המרומה" יצאה בהמוניה אמרו שכמעט היו מוכנים שיעשו מהם צחוק שוב כדי לשמוע את מזמור המאה מושר כך פעם נוספת.
תום קיבל באותו יום יותר סטירות ונשיקות: לפי מצבי רוחה המשתנים של דודה פולי: משהרוויח קודם בשנה; והוא בקושי ידע מה מהם הביע יותר הכרת תודה לאלוהים ואהבה אליו.