תום הגיע הביתה במצב רוח עגום, והדבר הראשון שדודתו אמרה לו הראה לו שהביא את צרותיו לשוק לא מבטיח:
"תום, יש לי חשק לפשוט את עורך בעודך חי!"
"דודה, מה עשיתי?"
"נו, עשית מספיק. הנה אני הולכת לסרני הרפר, כמו זקנה רכרוכית, מצפה שאגרום לה להאמין לכל השטויות האלה על החלום הזה, והנה היא גילתה מג'ו שהיית פה ושמעת את כל הדיבורים שהיו לנו בלילה ההוא. תום, אני לא יודעת מה יהיה עם ילד שמתנהג ככה. זה גורם לי להרגיש כל כך רע לחשוב שיכולת לתת לי ללכת לסרני הרפר ולעשות מעצמי טיפשה כזאת ולא לומר מילה."
זה היה צד חדש של הדבר. החוכמה שלו בבוקר נראתה לתום קודם בדיחה טובה, ומחוכמת מאוד. עכשיו היא נראתה פשוט נבזית ועלובה. הוא הרכין את ראשו ולא יכול היה לחשוב על שום דבר לומר לרגע. אז אמר:
"דודה, הלוואי שלא הייתי עושה את זה: אבל לא חשבתי."
"אוי, ילד, אתה אף פעם לא חושב. אתה אף פעם לא חושב על שום דבר חוץ מהאנוכיות שלך. יכולת לחשוב לבוא כל הדרך לכאן מאי ג'קסון בלילה כדי לצחוק על הצרות שלנו, ויכולת לחשוב לרמות אותי בשקר על חלום; אבל אף פעם לא יכולת לחשוב לרחם עלינו ולהציל אותנו מצער."
"דודה, אני יודע עכשיו שזה היה נבזי, אבל לא התכוונתי להיות נבזי. לא התכוונתי, באמת. וחוץ מזה, לא באתי לכאן לצחוק עלייך בלילה ההוא."
"בשביל מה באת, אז?"
"זה היה כדי להגיד לך לא לדאוג לנו, כי לא טבענו."
"תום, תום, הייתי הנפש אסירת התודה ביותר בעולם הזה אילו יכולתי להאמין שאי פעם הייתה לך מחשבה טובה כזאת, אבל אתה יודע שאף פעם לא הייתה לך: ואני יודעת את זה, תום."
"באמת ובתמים שכן, דודה: שלא אזוז אף פעם אם לא."
"אוי, תום, אל תשקר: אל תעשה את זה. זה רק עושה את הדברים גרועים פי מאה."
"זה לא שקר, דודה; זו האמת. רציתי למנוע ממך להתאבל: זה כל מה שגרם לי לבוא."
"הייתי נותנת את כל העולם כדי להאמין לזה: זה היה מכסה הרבה חטאים, תום. הייתי כמעט שמחה שברחת והתנהגת כל כך רע. אבל זה לא הגיוני; כי, למה לא אמרת לי, ילד?"
"נו, את מבינה, כשהתחלת לדבר על ההלוויה, פשוט התמלאתי כולי ברעיון שנבוא ונסתתר בכנסייה, ואיכשהו לא יכולתי לסבול לקלקל את זה. אז פשוט החזרתי את הקליפה לכיס ושתקתי."
"איזו קליפה?"
"הקליפה שכתבתי עליה כדי להגיד לך שהלכנו לשחק פירטים. הלוואי, עכשיו, שהיית מתעוררת כשנישקתי אותך: באמת, בכנות."
הקווים הקשים בפניה של דודתו התרככו ורוך פתאומי עלה בעיניה.
"נישקת אותי, תום?"
"נו, כן, נישקתי."
"אתה בטוח שנישקת, תום?"
"נו, כן, נישקתי, דודה: בטוח בהחלט."
"בשביל מה נישקת אותי, תום?"
"כי אהבתי אותך כל כך, ואת שכבת שם גונחת ואני הצטערתי כל כך."
המילים נשמעו כמו אמת. הגברת הזקנה לא יכלה להסתיר רעד בקולה כשאמרה:
"תנשק אותי שוב, תום!: ותסתלק לבית הספר, עכשיו, ואל תטריד אותי יותר."
ברגע שהלך, היא רצה לארון והוציאה את חורבת המעיל שתום הלך בו לשחק פירטים. אז עצרה, והוא בידה, ואמרה לעצמה:
"לא, אני לא מעזה. ילד מסכן, אני חושבת שהוא שיקר על זה: אבל זה שקר מבורך, מבורך, יש כל כך הרבה נחמה שבאה ממנו. אני מקווה שאלוהים: אני יודעת שאלוהים יסלח לו, כי זה היה כל כך טוב לב מצדו לספר אותו. אבל אני לא רוצה לגלות שזה שקר. לא אסתכל."
היא הניחה את המעיל בצד, ועמדה והרהרה דקה. פעמיים הושיטה את ידה לקחת את הבגד שוב, ופעמיים התאפקה. עוד פעם העזה, והפעם חיזקה את עצמה במחשבה: "זה שקר טוב: זה שקר טוב: לא אתן לו לצער אותי." אז חיפשה בכיס המעיל. רגע אחר כך קראה את פיסת הקליפה של תום מבעד לדמעות זולגות ואמרה: "הייתי יכולה לסלוח לילד, עכשיו, אילו עשה מיליון חטאים!"