היה משהו בהתנהגותה של דודה פולי, כשנישקה את תום, שסחף את מצב רוחו הירוד ועשה אותו קל לב ומאושר שוב. הוא יצא לבית הספר והיה לו המזל להיתקל בבקי תאצ'ר בראש סמטת האחו. מצב רוחו תמיד קבע את התנהגותו. בלי רגע של היסוס רץ אליה ואמר:
"התנהגתי נורא נבזי היום, בקי, ואני כל כך מצטער. לעולם, לעולם לא אעשה כך שוב, כל עוד אני חי: בבקשה תשלימי, כן?"
הילדה עצרה והביטה בו בבוז בפניו:
"אודה לך אם תשמור את עצמך לעצמך, מר תומס סוייר. לעולם לא אדבר איתך שוב."
היא הניפה את ראשה ועברה הלאה. תום היה המום כל כך שלא הייתה לו אפילו מספיק נוכחות דעת לומר "למי אכפת, עלמה חכמולוגית?" עד שהזמן הנכון לומר את זה חלף. אז לא אמר דבר. אבל הוא היה בזעם יפה, בכל זאת. הוא הלך מדוכדך לחצר בית הספר משתוקק שהיא תהיה ילד, ומדמיין איך היה מכסח אותה אילו הייתה. עד מהרה נתקל בה והטיח הערה עוקצנית כשעבר. היא השליכה אחת בתמורה, והקרע הזועם הושלם. נראה לבקי, בטינתה הלוהטת, שהיא בקושי יכולה לחכות לתחילת הלימודים, היא הייתה כל כך קצרת רוח לראות את תום מולקה בגלל ספר האיות הפגוע. אם היה לה רעיון כלשהו שנשאר לחשוף את אלפרד טמפל, ההערה הפוגענית של תום גירשה אותו לגמרי.
ילדה מסכנה, היא לא ידעה כמה מהר היא מתקרבת לצרה בעצמה. המורה, מר דובינס, הגיע לגיל העמידה עם שאפתנות לא מסופקת. משאת נפשו הייתה להיות רופא, אבל העוני גזר שלא יהיה דבר נעלה יותר ממורה בכפר. כל יום הוציא ספר מסתורי משולחנו ושקע בו בזמנים שבהם שום כיתה לא דקלמה. הוא שמר את הספר הזה תחת מנעול ומפתח. לא היה פרחח בבית הספר שלא גווע לראות אותו לרגע, אבל ההזדמנות אף פעם לא באה. לכל ילד וילדה הייתה תיאוריה על טבעו של הספר הזה; אבל אין שתי תיאוריות שהיו זהות, ולא הייתה דרך להגיע לעובדות בעניין. עכשיו, כשבקי עברה ליד השולחן, שעמד ליד הדלת, היא הבחינה שהמפתח במנעול! זה היה רגע יקר. היא העיפה מבט מסביב; מצאה את עצמה לבד, וברגע הבא הספר היה בידיה. דף השער: האנטומיה של פרופסור פלוני: לא מסר שום מידע למחשבתה; אז התחילה לדפדף. היא נתקלה מיד בתמונת שער חרוטה וצבועה יפה: דמות אדם, עירומה לגמרי. ברגע הזה צל נפל על הדף ותום סוייר נכנס בדלת וראה לרגע את התמונה. בקי חטפה את הספר כדי לסגור אותו, והיה לה המזל הרע לקרוע את דף התמונה עד חציו. היא דחפה את הכרך לתוך השולחן, סובבה את המפתח, ופרצה בבכי מבושה ומרוגז.
"תום סוייר, אתה נבזי ככל שאפשר להיות, להתגנב אל אדם ולהסתכל במה שהוא מסתכל."
"איך יכולתי לדעת שאת מסתכלת במשהו?"
"אתה צריך להתבייש בעצמך, תום סוייר; אתה יודע שאתה הולך להלשין עליי, ואוי, מה אעשה, מה אעשה! ילקו אותי, ואף פעם לא הלקו אותי בבית הספר."
אז רקעה ברגלה הקטנה ואמרה:
"תהיה נבזי אם אתה רוצה! אני יודעת משהו שהולך לקרות. רק חכה ותראה! שנוא, שנוא, שנוא!": והיא התפרצה החוצה מן הבית בפרץ בכי חדש.
תום עמד דומם, מבולבל למדי מן ההתקפה הזאת. עד מהרה אמר לעצמו:
"איזה מין טיפשה משונה זו ילדה! אף פעם לא הרביצו לה בבית הספר! שטויות! מה זה מכות! זה בדיוק כמו ילדה: הן כל כך דקות עור ופחדניות. נו, כמובן אני לא הולך להלשין לדובינס הזקן על הטיפשה הקטנה הזאת, כי יש דרכים אחרות לסגור איתה חשבון, שהן לא כל כך נבזיות; אבל אז מה? דובינס הזקן ישאל מי קרע את הספר שלו. אף אחד לא יענה. אז הוא יעשה בדיוק כמו שהוא תמיד עושה: ישאל קודם אחד ואחר כך השני, וכשיגיע לילדה הנכונה הוא יידע את זה, בלי שיספרו לו. הפנים של בנות תמיד מסגירות אותן. אין להן עמוד שדרה. היא תחטוף. נו, זה מקום די צר לבקי תאצ'ר, כי אין שום דרך לצאת מזה." תום שקל את הדבר עוד רגע, ואז הוסיף: "בסדר, בכל זאת; היא הייתה רוצה לראות אותי בדיוק במצב כזה: שתזיע!"
תום הצטרף להמון התלמידים המשתובבים בחוץ. בתוך כמה רגעים המורה הגיע והלימודים "התחילו." תום לא הרגיש עניין חזק בלימודיו. בכל פעם שגנב מבט בצד הבנות של החדר פניה של בקי הטרידו אותו. בהתחשב בכל הדברים, הוא לא רצה לרחם עליה, ובכל זאת בקושי יכול היה להימנע מזה. הוא לא הצליח לגייס שום צהלה שהייתה ראויה באמת לשמה. עד מהרה התגלה ספר האיות, ומחשבתו של תום הייתה מלאה לגמרי בענייניו שלו זמן מה אחרי זה. בקי התעוררה מתרדמת המצוקה שלה והראתה עניין רב בהליכים. היא לא ציפתה שתום יוכל לצאת מצרתו בהכחשה שהוא עצמו שפך את הדיו על הספר; והיא צדקה. ההכחשה רק נראתה כמחמירה את הדבר לתום. בקי שיערה שהיא תשמח על כך, והיא ניסתה להאמין שהיא שמחה, אבל מצאה שהיא לא בטוחה. כשהגרוע מכל הגיע, היה לה דחף לקום ולהלשין על אלפרד טמפל, אבל היא התאמצה והכריחה את עצמה לשתוק: כי, אמרה לעצמה, "הוא יספר שאני קרעתי את התמונה בטוח. לא הייתי אומרת מילה, לא כדי להציל את חייו!"
תום קיבל את מלקותיו וחזר למקומו בלי לב שבור בכלל, כי חשב שייתכן שהוא בלי לדעת הפך את הדיו על ספר האיות בעצמו, באיזו השתובבות: הוא הכחיש לשם הנוהל ומשום שזה המנהג, ודבק בהכחשה מתוך עיקרון.
שעה שלמה נסחפה, המורה ישב ונמנם על כסאו, האוויר היה מנומנם מזמזום הלימוד. לאט לאט מר דובינס הזדקף, פיהק, אחר כך פתח את שולחנו, והושיט יד לספרו, אבל נראה מתלבט אם להוציא אותו או להשאיר אותו. רוב התלמידים הרימו מבט ברפיון, אבל היו שניים ביניהם שעקבו אחר תנועותיו בעיניים מרוכזות. מר דובינס מישש את ספרו בפיזור דעת זמן מה, ואז הוציא אותו והתמקם בכיסאו לקרוא! תום ירה מבט בבקי. הוא ראה ארנב נרדף וחסר אונים נראה כמוה, עם רובה מכוון לראשו. מיד שכח את הריב שלו איתה. מהר: חייבים לעשות משהו! לעשות בהבזק, גם! אבל עצם קרבת החירום שיתקה את כושר ההמצאה שלו. טוב!: הייתה לו השראה! הוא ירוץ ויחטוף את הספר, יזנק דרך הדלת ויעוף. אבל החלטתו התנודדה לרגע קטן אחד, וההזדמנות אבדה: המורה פתח את הכרך. אילו רק הייתה לתום ההזדמנות המבוזבזת בחזרה! מאוחר מדי. אין עזרה לבקי עכשיו, אמר. ברגע הבא המורה פנה אל בית הספר. כל עין שקעה תחת מבטו. היה בו משהו שהכה אפילו את החף מפשע בפחד. הייתה שתיקה בזמן שאפשר היה לספור עד עשר: המורה אסף את זעמו. אז דיבר: "מי קרע את הספר הזה?"
לא היה קול. אפשר היה לשמוע סיכה נופלת. הדממה נמשכה; המורה חיפש פנים אחרי פנים סימנים של אשמה.
"בנג'מין רוג'רס, אתה קרעת את הספר הזה?"
הכחשה. עוד הפסקה.
"ג'וזף הרפר, אתה?"
עוד הכחשה. אי השקט של תום גבר והלך תחת העינוי האיטי של ההליכים האלה. המורה סקר את שורות הבנים: שקל זמן מה, ואז פנה אל הבנות:
"איימי לורנס?"
ניד ראש.
"גרייסי מילר?"
אותו סימן.
"סוזן הרפר, את עשית את זה?"
עוד שלילה. הילדה הבאה הייתה בקי תאצ'ר. תום רעד מכף רגל ועד ראש מהתרגשות ומתחושת חוסר התקווה של המצב.
"רבקה תאצ'ר" [תום העיף מבט בפניה: הן היו לבנות מאימה]: "את קרעת: לא, תביטי בפניי" [ידיה עלו בתחינה]: "את קרעת את הספר הזה?"
מחשבה נורתה כמו ברק במוחו של תום. הוא קפץ על רגליו וצעק: "אני עשיתי את זה!"
בית הספר בהה במבוכה באיוולת הבלתי ייאמנה הזאת. תום עמד רגע, לאסוף את כוחותיו המפורקים; וכשצעד קדימה ללכת לעונשו ההפתעה, הכרת התודה, ההערצה שקרנו אליו מעיניה של בקי המסכנה נראו שכר מספיק למאה מלקות. מעורר השראה מהדר מעשהו שלו, הוא ספג בלי זעקה את ההלקאה חסרת הרחמים ביותר שאפילו מר דובינס אי פעם הנחית; וגם קיבל באדישות את האכזריות הנוספת של פקודה להישאר שעתיים אחרי שבית הספר יתפזר: כי ידע מי תחכה לו בחוץ עד ששבייתו תיגמר, ולא תחשוב את הזמן המייגע להפסד, גם.
תום הלך לישון באותו לילה מתכנן נקמה באלפרד טמפל; כי בבושה ובחרטה בקי סיפרה לו הכול, בלי לשכוח את בגידתה שלה; אבל אפילו התשוקה לנקמה נאלצה לפנות מקום, עד מהרה, להרהורים נעימים יותר, והוא נרדם לבסוף כשהמילים האחרונות של בקי מתעכבות בחלומיות באוזנו:
"תום, איך יכולת להיות כל כך אציל!"