תום הצטרף למסדר החדש של צוערי ההתנזרות, משום שמשך אותו האופי הראוותני של ה"עדיים" שלהם. הוא הבטיח להימנע מעישון, מלעיסה ומקללות כל עוד יישאר חבר. עכשיו גילה דבר חדש: כלומר, שלהבטיח לא לעשות דבר הוא הדרך הבטוחה ביותר בעולם לגרום לאדם לרצות ללכת ולעשות בדיוק את הדבר הזה. תום מצא את עצמו עד מהרה מעונה בתשוקה לשתות ולקלל; התשוקה נעשתה עזה כל כך ששום דבר מלבד התקווה להזדמנות להציג את עצמו בחגורת המשי האדומה שלו מנע ממנו לפרוש מן המסדר. יום הארבעה ביולי התקרב; אבל הוא ויתר על זה עד מהרה: ויתר לפני שלבש את כבליו יותר מארבעים ושמונה שעות: ותלה את תקוותיו בשופט פרייזר הזקן, שופט השלום, שהיה כנראה על ערש דווי ותהיה לו הלוויה ציבורית גדולה, כי היה פקיד רם כל כך. במשך שלושה ימים תום דאג מאוד למצבו של השופט והיה רעב לחדשות עליו. לפעמים תקוותיו עלו גבוה: גבוה כל כך שהיה מעז להוציא את העדיים שלו ולהתאמן מול המראה. אבל לשופט הייתה דרך מייאשת ביותר להתנודד. לבסוף הוכרז שהוא משתפר: ואחר כך מחלים. תום נגעל; והרגיש תחושת עלבון, גם. הוא הגיש את התפטרותו מיד: ובאותו לילה השופט חלה שוב ומת. תום החליט שלעולם לא יבטח שוב באדם כזה.
ההלוויה הייתה דבר נאה. הצוערים צעדו במצעד בסגנון שחושב להמית את החבר המנוח מקנאה. תום היה ילד חופשי שוב, בכל זאת: היה משהו בזה. הוא יכול לשתות ולקלל, עכשיו: אבל מצא להפתעתו שהוא לא רוצה. העובדה הפשוטה שהוא יכול, לקחה את התשוקה, ואת הקסם שבה.
עד מהרה תמה תום לגלות שהחופש הנחשק שלו מתחיל להיות מעט כבד על ידיו.
הוא ניסה לכתוב יומן: אבל שום דבר לא קרה במשך שלושה ימים, ולכן נטש אותו.
להקת הזמרים הנודדים הראשונה מכולן באה לעיירה, ועשתה רושם עז. תום וג'ו הרפר הקימו להקת שחקנים והיו מאושרים יומיים.
אפילו הארבעה ביולי המפואר היה במובן מסוים כישלון, כי ירד גשם חזק, לא היה מצעד כתוצאה מכך, והאיש הגדול ביותר בעולם (כפי שתום שיער), מר בנטון, סנטור ממשי של ארצות הברית, התגלה כאכזבה מוחצת: כי הוא לא היה בגובה שמונה מטרים, ואפילו לא קרוב לזה.
קרקס בא. הילדים שיחקו בקרקס שלושה ימים אחר כך באוהלים עשויים משטיחי סמרטוטים: כניסה, שלוש סיכות לבנים, שתיים לבנות: ואחר כך נזנח הקרקס.
קורא גולגולות ומהפנט באו: והלכו שוב והשאירו את הכפר משעמם ועגום יותר מאי פעם.
היו כמה מסיבות של בנים ובנות, אבל הן היו מעטות ונפלאות כל כך שרק גרמו לחללים הכואבים שביניהן לכאוב יותר.
בקי תאצ'ר נסעה לביתה בקונסטנטינופול להיות עם הוריה בחופש: כך שלא היה צד בהיר לחיים בשום מקום.
הסוד הנורא של הרצח היה אומללות כרונית. הוא היה סרטן ממש בקביעותו ובכאבו.
אחר כך באה החצבת.
במשך שבועיים ארוכים תום שכב אסיר, מת לעולם ולמאורעותיו. הוא היה חולה מאוד, הוא לא התעניין בשום דבר. כשקם על רגליו לבסוף ונע בחולשה למרכז העיירה, שינוי עגום בא על כל דבר ועל כל יצור. הייתה "התעוררות", וכולם "חזרו בתשובה," לא רק המבוגרים, אלא אפילו הבנים והבנות. תום הסתובב, מקווה נגד כל תקווה לראות פנים חוטאות מבורכות אחד, אבל אכזבה פגשה אותו בכל מקום. הוא מצא את ג'ו הרפר לומד בברית החדשה, ופנה בעצב מן המחזה המדכא. הוא חיפש את בן רוג'רס, ומצא אותו מבקר את העניים עם סל של עלונים. הוא חיפש את ג'ים הוליס, שהסב את תשומת לבו לברכה היקרה של החצבת שלו לאחרונה כאזהרה. כל ילד שפגש הוסיף עוד טון לדיכאונו; וכשבייאוש טס לבסוף למקלט בחיקו של האקלברי פין והתקבל בציטוט מן הכתובים, לבו נשבר והוא זחל הביתה ולמיטה כשהוא מבין שהוא לבדו מכל העיירה אבוד, לעולם ועד.
ובאותו לילה פרצה סערה איומה, עם גשם שוטף, נפצי רעם נוראים ויריעות ברק מסנוורות. הוא כיסה את ראשו בשמיכות וחיכה באימת מתח לגורלו; כי לא היה לו צל של ספק שכל המהומה הזאת היא בגללו. הוא האמין שמיצה את סבלנותם של הכוחות שלמעלה עד קצה גבול היכולת ושזו התוצאה. אולי היה נראה לו בזבוז של הדר ותחמושת להרוג חרק בסוללת ארטילריה, אבל לא נראה שום דבר לא תואם בהקמת סופת רעמים יקרה כזאת כדי לשמוט את הקרקע מתחת לחרק כמוהו.
לאט לאט הסערה מיצתה את עצמה ומתה בלי להשיג את מטרתה. הדחף הראשון של הילד היה להיות אסיר תודה, ולהשתפר. השני היה לחכות: כי אולי לא יהיו עוד סערות.
למחרת הרופאים חזרו; תום חלה שוב. שלושת השבועות שבילה על גבו הפעם נראו עידן שלם. כשיצא לבסוף החוצה הוא בקושי היה אסיר תודה שנחסך, כשזכר כמה בודד היה מצבו, כמה חסר חברים ועזוב היה. הוא נסחף באדישות במורד הרחוב ומצא את ג'ים הוליס משמש שופט בבית משפט של ילדים שדן חתולה על רצח, בנוכחות קורבנה, ציפור. הוא מצא את ג'ו הרפר והאק פין בסמטה אוכלים מלון גנוב. בחורים מסכנים! הם: כמו תום: חזרו לסורם.