תום היה גיבור נוצץ פעם נוספת: מחמדם של הזקנים, קנאתם של הצעירים. שמו אפילו נכנס לדפוס בן אלמוות, כי עיתון הכפר האדיר אותו. היו כמה שהאמינו שהוא עוד יהיה נשיא, אם יימלט מתלייה.
כרגיל, העולם ההפכפך וחסר ההיגיון לקח את מאף פוטר אל חיקו וליטף אותו בשפע רב כמו שהתעלל בו קודם. אבל התנהגות מסוג זה היא לזכותו של העולם; לכן לא טוב למצוא בה פגם.
ימיו של תום היו ימי הדר והתעלות בשבילו, אבל לילותיו היו עונות של אימה. ג'ו האינדיאני שרץ בכל חלומותיו, ותמיד עם אבדון בעינו. כמעט שום פיתוי לא יכול היה לשכנע את הילד לצאת החוצה אחרי רדת הלילה. האק המסכן היה באותו מצב של אומללות ואימה, כי תום סיפר את כל הסיפור לעורך הדין בלילה שלפני היום הגדול של המשפט, והאק פחד מאוד שחלקו בעניין עוד ידלוף, אף שבריחתו של ג'ו האינדיאני חסכה ממנו את הסבל של עדות בבית המשפט. הבחור המסכן גרם לעורך הדין להבטיח סודיות, אבל מה בכך? מאחר שמצפונו המוטרד של תום הצליח לדחוף אותו לבית עורך הדין בלילה ולסחוט סיפור נורא משפתיים שנחתמו בשבועות העגומות והאימתניות ביותר, אמונו של האק במין האנושי כמעט נמחק.
כל יום הכרת התודה של מאף פוטר גרמה לתום לשמוח שדיבר; אבל כל לילה השתוקק שהיה חותם את לשונו.
חצי מן הזמן תום פחד שג'ו האינדיאני לעולם לא ייתפס; בחצי השני פחד שייתפס. הוא הרגיש בטוח שלעולם לא יוכל לנשום נשימה בטוחה שוב עד שהאיש הזה ימות והוא יראה את הגווייה.
הוצעו פרסים, הארץ נסרקה, אבל שום ג'ו האינדיאני לא נמצא. אחד מאותם פלאים יודעי כל ומעוררי יראה, בלש, בא מסנט לואיס, חיטט מסביב, הניד בראשו, נראה חכם, והשיג את סוג ההצלחה המדהימה שאנשי המקצוע הזה בדרך כלל משיגים. כלומר, הוא "מצא רמז." אבל אי אפשר לתלות "רמז" על רצח, וכך אחרי שהבלש הזה גמר והלך הביתה, תום הרגיש חסר ביטחון בדיוק כמו שהיה קודם.
הימים האיטיים נסחפו הלאה, וכל אחד השאיר מאחוריו משקל קל מעט יותר של חרדה.